סיבות פסיכולוגיות בהפרעות אכילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

להפרעות אכילה, מצבים בהם הרגלי האכילה של האדם אינם נורמליים, עשויים להיות מגוון סיבות וגורמים פסיכולוגיים.

הפרעת אכילה מאופיינת בהרגלי תזונה לקויים, כלומר, באכילת יתר או באכילה שאינה מספקת, הפוגעת באדם במישור הפיזי או הנפשי.

בעשורים האחרונים חלו שינויים בהגדרות של הפרעות אכילה. השינוי נובע מהשאיפה לקטלג אבחנות שונות בצורה מדויקת יותר. התוצאות הן:

  1. השינויים גורמים לתנודות משמעותיות בשכיחות.
  2. החולות מדלגות מאבחנה אחת לשנייה.
  3. הדבר מקשה על ביצוע מחקרים ארוכי טווח.

הפרעות אכילה באות לידי ביטוי באופנים שונים.

תסמונת פיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת פיקה היא תופעה נדירה שבה ילדים או מבוגרים אוכלים חומרים שאינם מיועדים למאכל, לדוגמה חול, סיד, חצץ, עשב, בדלי סיגריות, פיסות נייר או פיסות זכוכית. תופעה זו שכיחה אצל אנשים עם פיגור ואוטיזם ומופיעה גם אצל מבוגרים במצב פסיכוטי. המשותף לקבוצות האלו הוא שתפיסת המציאות שלהם לקויה.

קריטריונים לפי הdsm5[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אכילה עקבית של חומרים לא מזינים במשך חודש לפחות.
  2. אכילה של דברים לא מזינים שלא מתאימה לשלב ההתפתחותי של הילד.
  3. התנהגות האכילה אינה קשורה למנהג תרבותי.
  4. אם התנהגות האכילה מתרחשת רק בזמן הפרעה נפשית אחרת (למשל סכיזופרניה, פיגור שכלי, הפרעה התפתחותית מתמשכת), המצב חמור כדי לפנות להתערבות קלינית.

העלאת גרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלאת גירה היא הפרעת אכילה של הילדות המתבטאת בלעיסה ובליעה חוזרת של אותה כמות אוכל, הילדים הלוקים בהפרעה אינם סובלים מבחילות או מהפרעה גופנית במערכת העיכול, אך בעקבות ההפרעה הם עלולים לאבד ממשקלם ולא לעלות במשקל כמצופה, דבר אשר עלול לפגוע בהתפתחותם. בזמן העלאת הגירה נראה כי התינוק נהנה מהפעולה, אך בין ההתקפים התינוק נראה עצבני ורעב.

קריטריונים לפי הdsm5[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. העלאת גרה ולעיסה חוזרת של אוכל במשך חודש אחד לפחות. את האוכל שהעלו יכולים לבלוע מחדש או לירוק החוצה.
  2. ההפרעה לא מיוחסת לבעיות גסטרו (של הקיבה והמעיים) או לבעיות רפואיות אחרות (GERD- ליקוי בתפקוד הושט או מעבר צר בין הקיבה למעיים אשר גורם להקאות).
  3. הפרעה לא מתרחשת רק בזמן אנורקסיה, בולמיה ואכילה כפייתית.
  4. אם הסימפטומים מופיעים רק בזמן הפרעות מנטליות אחרות (הפרעה אינטלקטואלית התפתחותית, הפרעה נוירו התפתחותית אחרת, המצב חמור כדי לפנות להתערבות קלינית).

אנורקסיה נרבוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולים בהפרעה זו מדחיקים את תחושת הרעב שלהם באופן אובססיבי, עד לכדי הרעבה עצמית. המשותף לכל המקרים הוא שבנוסף לסימפטומים של חוסר תיאבון ואי יכולת לאכול נלווה דימוי גוף מעוות וכיוון שישנו סימפטום של שיפוט לקוי, נולד הספק האם מדובר בנוירוזה או בפסיכוזה. לסובלים מהתופעה חשיבה מאורגנת וללא בלבול, פרט לתפיסת הגוף. אין סימנים אחרים לניתוק מהמציאות.

סימפטומים של המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים פחד גדול מאוד מאכילה והשמנה. חלק גדול מתשומת הלב, המחשבה וההתנהגות השגרתית יתמקדו באוכל, בדרכים להפחתת כמות המזון הנצרכת ובבדיקת מצב הגוף ומשקלו. הנטייה של הלוקה באנורקסיה היא להסתיר ולהכחיש את המצב, להתנגד לטיפול, ולשמור את רוב הפעולות שקשורות לאוכל ולירידה במשקל בסתר, הרחק מעיני אחרים. הרבה מהחולים מתאפיינים במניפולטיביות ותחרותיות.

סיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מחלת נפש.
  • בעלי אישיות אובססיבית, פרפקציוניסטים, מופנמים, תחרותיים.
  • גורמים חברתיים.
  • בעיות בזהות מינית וביניהן דימוי גוף פתולוגי.

לפי חלק מהחוקרים אנורקסיה נובעת מצורך עמוק באוטונומיה שנובע מהימצאות במשפחה מגוננת יתר על מידה. ההורים נוטים גם להגביל הצגה של אמוציות או קונפליקטים ודורשים מבנותיהן להיות מושלמות. בסופו של דבר, אותן נערות יכולות לגלות שהן יכולות לשלוט לפחות על אספקט אחד בחייהן, אכילה. השגת שליטה מלאה על צריכת המזון הופכת להיות משמעותית כיוון שהיא תורמת להערכה העצמית של הנערות. בנוסף חלק מהנערות הלוקות באנורקסיה, חוו טראומה מינית ולחלק מהן יש היסטוריה של ניצול מיני במשפחתן. במקרה כזה אנורקסיה יכולה להתפתח כתוצאה מדימוי גוף מעוות או הערכה עצמית נמוכה שהתפתחה עקב הניצול, או גם מהצורך בשליטה לפחות על אספקט אחד בחיים. בנוסף, איבוד המשקל יכול להוביל לתשומת לב מוגברת מצד ההורים, שהנערה לא יכולה לקבל בדרך אחרת. חוקרים אחרים משוכנעים לעומת זאת כי ההשפעות החברתיות על הפרעות האכילה מקורן בתרבות הפופולרית, שגורמת לעיתים לראות בגוף כחלק החשוב ביותר של הזהות.

תאוריות המנסות לתת הסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, על פיה קיים קשר בין הסימפטום לבין הקונפליקט. בסימפטום באים לידי ביטוי שני ההיבטים או הכוחות של הקונפליקט, מצד אחד היצר (איד) ומהצד השני כוחות הריסון (הסופר אגו). באנורקסיה שמופיעה בתחילת גיל ההתבגרות, נראה שהנערה המתפתחת מפסיקה לאכול למעשה כדי לעכב את ההתפתחות הנשית שלה. בחוסר משקל, הגוף נראה כמו של בן, המחזור החודשי נפסק ובטיפולים הדינמיים מתברר שהנערות האלו חוששות לגדול ולהפוך לנשים. האנורקטית רוצה להישאר ילדה.

התאוריות המשפחתיות גורסות ש הנערה האנורקטית או הנער האנורקטי הוא רק החולה המזוהה (IP) על פני השטח בעוד הבעיה היא המשפחה ומערכת היחסים בה. כלומר, היא ה- I.P. המסמנת שיש בעיה ביחסים המשפחתיים. למעשה, המצוקה שלה היא ביטוי מוחשי למצוקה של כל חברי המשפחה ולבעיות ביחסים בין כל בני המשפחה, שעד כה לא ניתן היה לבטא אותם. אריקסון אומר שלאני (האגו) יש שני מניעים מרכזיים- האחד הוא הזהות העצמית ופיתוחה והשני תחושת שליטה. כשהמתגבר מפסיק לאכול וההורים מתחילים להתערב בחייו, הם גם פוגעים בתחושת הזהות העצמית וגם בתחושת השליטה, דבר הגורם למאבק היכול להיות גלוי או סמוי ואז ישנה החלטה מצד המתבגר לעשות מה שהוא רוצה. השליטה היא גם לגבי הגוף וגם לגבי הסביבה.

קריטריונים לפי הdsm5[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. צריכת אנרגיה פחותה מהנדרש מובילה למסת גוף נמוכה באופן משמעותי בהקשר של גיל, מין התפתחות ובריאות פיזית. מסת גוף נמוכה באופן משמעותי מוגדרת כמסה הפחותה מהמינימום הנורמלי, או פחות מהמינימום הצפוי עבור ילדים ומתבגרים.
  2. פחד עצום בהעלאת משקל והשמנה, בהתנהגות עקבית המתנגשת העלאת המשקל, למרות מצב נתון של תת משקל.
  3. הפרעה באופן שבו האדם תופס את משקלו ובאופן בו הוא רואה את עצמו, צורת גופו ומצבו, לתפיסה זו השפעה מוגזמת של על ההערכה העצמית, או על התכחשות למשמעות של תת-המשקל העכשווי.

בולימיה נרבוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולימיה נרבוזה היא תופעה של התקפי אכילה בלתי נשלטים בהם האדם אוכל כמות גדולה בזמן קצר (בולמוס), ללא אבחנה מה הוא אוכל ובהמשך הקאה של מה שאכל או שימוש במשלשלים וחוקנים. ההרגשה הנוצרת היא כמו מטהרת או משחררת. התופעה מלווה בהסתרתה ובמניפולציות על הסביבה. משקל הגוף נשאר תקין, אך ישנם נזקים מצטברים כתוצאה מההקאות.

סימנים וסימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילה מאופיינת בזלילות, אכילה בסתר, ביקורים בחדר השירותים לאחר האוכל, הקאות, אי יציבות במשקל, תוכנית אימונים פיזיים אכזרית או קשה, צום, שינויי מצב רוח, דיכאון, ביקורת עצמית קשה, הערכה עצמית מוגדרת על ידי משקל, פחד מפני חוסר יכולת להפסיק לאכול באופן רצוני, עייפות, חולשת שרירים, ריקבון שיניים, פעימות לב בלתי סדירות, הימנעות מאירועים חברתיים.

סיבות פסיכולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדה מעלייה במשקל, דיכאון, חוסר אונים ורגשות אשמה נפוצות בקרב הבולימיות. הדימוי העצמי הפגוע, יחד עם הבושה והאשמה על כל התקף זלילה, עשויים להיות הרסניים. נערות בולימיות מנסות להסתיר את מחלתן, ובכך עשויות לצמצם מגע חברתי, ולהתרחק מפעילויות שאהבו לעשות בעבר.

  • גורמים פסיכולוגיים כמו הערכה עצמית ירודה, ריקנות וצורך בשליטה.
  • כאמור בולימיה מאופיינת בצורך פתולוגי להפחית במשקל, ובהתעסקות כפייתית באוכל, בצורת הגוף ובמשקלו, בעיקר על רקע של דימוי עצמי וערך עצמי נמוכים מאוד. הסובלים מהפרעות אכילה נוטים לשפוט את עצמם באופן כמעט מוחלט במונחים של צורת הגוף, משקלו ומידת יכולתם לשלוט עליהם. האוכל מאבד את ערכו כמקור הנאה והזנה והופך לאמצעי להענשה, להיטהרות, ולמדד הערך העצמי ויכולת השליטה. הידיעה כי את הנעשה יש להשיב, כי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, משחררת ומחזירה את הבולימית לתחושה מיידית של שליטה בחייה ובגופה; אך מדובר באשליה של שליטה, שכן האוכל הופך למרכז החיים ומשתלט לגמרי על התפקוד הרגשי, הקוגניטיבי והגופני בחיי היומיום של הפרט.
  • התניות ולמידה מחברות: לפי תאוריות חברתיות הפרעות האכילה הן סימפטום חברתי, המבטא נורמות חברתיות ותרבותיות, שעיקרן – חברת השפע המציעה כל טוב, שפע של מזון זמין וזול, אל מול הרזון כערך עליון המבטא בריאות, יופי והצלחה. דבר זה יוצר קונפליקט, המתבטא במחלה.
  • גורמים משפחתיים וחברתיים, משולבים זה בזה ונעים על פני קשת רחבה - מנטייה למצוינות ופרפקציוניזם במשפחות הישגיות ועד תנודתיות במצבי הרוח ונטייה לתוקפנות במשפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, על רקע עימותים במשפחה, הזנחה בילדות וטראומות מהעבר כמו התעללות פיזית או מינית.

קריטריונים לפי הdsm5[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. קיימים התקפים חוזרים של הילולות אכילה, המתאפיינים על ידי-אכילה בפרק רציף של זמן (לדוגמה- שעתיים) של כמות אוכל גבוהה באופן ניכר מזו שהיו צורכים רוב האנשים באותו פרק זמן, בסיטואציות דומות וחוסר יכולת שליטה על כמות וסוג המזון אותו אוכלים בזמן ההתקף.
  2. התנהגויות מפצות חוזרות ונשנות שאינן הולמות על מנת למנוע העלאה במשקל- הקאה יזומה, שימוש לרעה בחומרים משלשלים ומשתנים או תרופות אחרות, צום ופעילויות ספורטיביות מוגזמות.
  3. התקפי אכילה וההתנהגות המפצה מתרחשים פעם בשבוע למשך שלושה חודשיים.
  4. הערכה עצמית מושפעת באופן מוגזם מצורת הגוף והמשקל.
  5. ההפרעה לא מתרחשת רק בהתקפים של אנורקסיה נרבוזה.

אכילה כפייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילה כפייתית היא הפרעה שמאופיינת בזלילה בלתי פוסקת ובהתקפים של זלילה חסרת מעצורים. בדומה לחולי בולימיה נרבוזה, התקפי הזלילה לרוב לא ייפסקו עד שהחולה ירגיש שאינו מסוגל להכניס עוד אוכל לגוף, אך חולי הפרעת אכילה כפייתית לא יביאו להתרוקנות. האכלנים הכפייתיים משתמשים באוכל כדרך להתמודד עם לחצים ומתחים, קונפליקטים רגשיים ובעיות יומיומיות. האוכל יכול לחסום רגשות ותחושות. אכלנים כפייתיים לרוב מרגישים את עצמם חסרי שליטה, ומודעים לכך שדפוסי האכילה שלהם אינם נורמליים. כמו הבולמים, הם מכירים בעובדה שיש להם בעיה. אכילה כפייתית מתחילה לרוב בילדות המוקדמת, כשמתעצבים דפוסי האכילה. רוב האנשים שנעשים אכלנים כפייתיים הם אנשים שמעולם לא למדו דרכים נאותות להתמודדות עם מצבים מלחיצים, ובמקום זה השתמשו באוכל כדרך התמודדות. השמנה יכולה לשמש גם כפונקציה הגנתית עבורם, במיוחד לאלה שהיו קורבנות להתעללות מינית. לעיתים הם מרגישים שאם יהיו במשקל-יתר, זה יעשה אותם פחות מושכים וישמור את האחרים במרחק בטוח. ככל שהם עולים יותר במשקל, כך הם מנסים יותר לעשות דיאטה, והדיאטה בדרך כלל מביאה לזלילה הבאה, אשר יכולה להיות מלווה ברגשי חוסר אונים, אשמה, בושה וכישלון.

הסיבות הפסיכולוגיות הן תלויות תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. לפי הביהביוריסטים, מתמקדת בגירוי ותגובה נצפים ומתייחסת לכל ההתנהגויות כאל תוצאה של התניה וחיזוק. כל הפרעות האכילה הן התנהגויות המחוזקות באמצעות מגוון חיזוקים. אנשים עלולים לפתח השמנת יתר בעקבות גירוי ספציפי- למידת הימנעות מגירויים- פתרון.
  2. לפי פרויד, אכילת יתר נובעת מפיקציה בשלב האוראלי, המתמקד בהפקת סיפוקים באמצעות הפה. הקיבעון האוראלי מתפתח אצל ילדים שמגלים הנאה רבה בפעולת המציצה בילדות, ושהצורך שלהם בקשר בינאישי ואהבה לא מסופק על ידי הדמות המטפלת. אותם ילדים חשים תלויים, פסיביים ודחויים ונותר להם ליהנות רק מהזנה. בלא מודע של אותם אנשים ההזנה והמיניות אינה מופרדת, והאוכל הופך להיות אהבה בשבילם. האכילה מביאה לסיפוק אוראלי ישיר בעל טבע מיני, וכתאבון המוגבר מוביל לאכילת יתר.
  3. לפי קרל רוג'רס – אכילת יתר היא התנהגות הנובעת מאהבה מותנית של ההורים (ילד טוב גומר הכול מהצלחת) ומהכחשת "האני האותנטי" (אני כן או לא רעב) כדי לזכות באהבת ההורים.
  4. לפי תאוריית האוריינטציה הקוגניטיבית של קרייטלר וקרייטלר, שהיא תאוריה קוגניטיבית, האמונות לגבי השמנת יתר סובבות סביב הנושאים הבאים
  • בעיית "גבולות"
  • בעיות של זהות ובעיקר זהות מינית.
  • הפחד להיעלם ולמות
  • ריקנות פנימית
  • פיצוי על רגשות רעים, חסכים, תסכולים
  • אכילה חברתית, עקב לחץ חברתי לאכול
  • צורך נפשי או רגשי בקבלת חיבה ואהבה, בתחושה של שליטה או בתחושה של ביטחון גופני. דימוי עצמי הוא משמעותי ותיתכן אכילת יתר מסוג של פיצוי על דימוי עצמי נמוך ודחייה חברתית.

קריטריונים לפי הdsm5[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התקפים חוזרים של הילולות אכילה, המתאפיינים על ידי-אכילה בפרק רציף של זמן (לדוגמה- שעתיים) של כמות אוכל באופן ניכר גבוהה ממה שרוב האנשים היו אוכלים באותו פרק זמן, בסיטואציות דומות. חוסר יכולת שליטה על כמות וסוג המזון אותו אוכלים בזמן ההתקף.
  2. התקפי הזלילה מקושרים עם שלושה או יותר מהבאים: בדרך כלל אוכלים מהר מהרגיל, אוכלים עד שמרגישים מלאים באופן לא נוח, אוכלים כמויות גדולות של אוכל בזמן שלא רעבים פיזית, אוכלים לבד, מכוון שמובכים מהכמויות שאותן צורכים, נגעלים מעצמם, חווים דיכאון או תחושת אשמה גדולה לאחר ההתקף.
  3. מופיעים סימנים של חוסר שמחה ודאגה כאשר ההתפרצות נוכחת.
  4. התקפי הזלילה מתרחשים בממוצע פעם בשבוע למשך שלושה חודשיים.
  5. התקפי הזלילה לא מקושרים עם התנהגויות מפצות, ולא מתרחשת בהכרח בזמן שיש בולמיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בכר, א' (2001). הפחד לתפוס מקום: אנורקסיה ובולימיה- טיפול לפי גישת הפסיכולוגיה של העצמי. ירושלים: מאגנס.
  • רבינוביץ', מ' (2012). טיפול בהפרעות אכילה. ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.
  • לצר יעל. (1999). הפרעות אכילה- סקירת ספרות מקצועית. מכון הנרייטה סאלד- ירושלים.
  • American Psychiatric Association. Task Force on DSM-IV. (1993). DSM-IV draft criteria. Amer Psychiatric Pub Inc.
  • Bachar. E., (1998). The contributions of self psychology to the treatment of anorexia and bulimia. American Journal of Psychotherapy. Vol 52(2), 147-165.
  • Sugarman, A., Kurash, C., (1982). The Body as a Transitional Object in Bulimia. International Journal of Eating Disorders. Vol 1(4), 57-67.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.