לדלג לתוכן

סיגלית בנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיגלית בנאי
לידה 1968 (בת 56 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מיכה שמחון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סיגלית בנאי (נולדה ב-1968) היא במאית, וחוקרת קולנוע ישראלי, משוררת, ואמנית ספוקן וורד. מורה מן החוץ בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ומלמדת קולנוע במכללת ספיר. מפרסמת רשימות אישיות ושירה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

בנאי היא בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, סטודנטית אורחת באוניברסיטת ניו יורק, לימדה קולנוע בניו יורק פילם אקדמי בניו יורק, וקורסי קיץ בקולנוע בקיימברידג' ובהרווארד. את התואר השני שלה עשתה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ובעבודת התזה שלה התמקדה בנושא: "סרט ערבי בעברית? חציית גבולות בין גלות ומולדת בקולנוע של יוצרי 'בורקס' מזרחיים".

סרטיה עוסקים בזהות מזרח תיכונית ונשית, והוצגו בפסטיבלים בישראל ובעולם, בקהיר, עמאן, לוס אנג'לס, וניו יורק.

שיריה עוסקים בזהות יהודית עברית ומזרח תיכונית, והם מבוצעים בקולה על במה כשירה מדוברת.

ספר שיריה "שכונת התקווה, קהיר", יצא ב-2013 בהוצאת ספרי עיתון 77 ועלה כמופע שירה מדוברת בתיאטרון יפו בבימוייה של חנה ואזנה גרינולד בביצועה של בנאי.

ספר שיריה "עברייה" (2016) יצא ב-2016 בהוצאת ספרי עיתון 77 ועלה כמופע בתיאטרון יפו, בשילוב וידאו ארט ופסקול מקורי בבימויה של חנה ואזנה גרינולד, בביצועה של בנאי.

סיפורים קצרים פרי עטה ומאמרים בנושא זהות ותרבות יהודית ומזרח תיכונית פורסמו בספר "תהודות זהות" ובאנתולוגיה לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", בכתבי העת "משיב הרוח", עתון 77, "הכיוון מזרח" ועוד.

הציגה עבודות אמנות פלסטית ווידאו ארט בתערוכות קבוצתיות.

כותבת במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" על תרבות יהודית נשית.

מתגוררת בתל אביב, נשואה לצלם מיכה שמחון ולהם שני ילדים.

פילמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בן הארץ - ולד אלבלד (תיעודי, 50 ד', 2012). סיפורו של זאב רווח שנוסע למרוקו בחיפוש אחר שחקן שישחק לצידו[1].
  • החלוצים (תיעודי, 50 ד', 2007). סיפור הקמתה של העיירה שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים שהובאו במשאיות באישון לילה למעברה שוממת במדבר, ולמרות הקשיים נשארו והקימו בה עיר בעלת צליל ייחודי משלה. סרט הנעילה בפסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל חיפה[2].
  • אמא פאיזה (תיעודי, 50 ד', 2002). סיפורה של פאיזה רושדי, מלכת המוזיקה הערבית בישראל, דרך מערכת יחסיה המורכבת עם ביתה, השחקנית יפה תוסיה כהן. הוקרן בערוץ הראשון והיה מועמד לאוסקר הישראלי. הסרט הוקרן גם בקהיר במרכז האקדמי הישראלי ובעמאן בפסטיבל קולנוע 2006.
  • רוברט חבר שלי (עלילתי, 60 ד', אנגלית, ניו יורק, 1993). בחורה ישראלית (מאיה קדישמן) המגיעה לניו יורק ומתגוררת אצל קרובי משפחה יהודים בברוקלין. היא מתאהבת בבחור אמריקאי אך מגלה שהוא הומוסקסואל. הסרט זוכה פרס השחקנית למאיה קדישמן בתחרות מוגרבי. הוקרן בסינמטק בתל אביב, ובערוץ 2.
  • אנדריאס (תיעודי 15 ד', אנגלית, בלגרד, 1991). תיעוד יחסיה של הבמאית עם במאי הקולנוע הגרמני אנדריאס טרוגר תוך בדיקת המטענים הקיימים בין ישראלית וגרמני, גבר ואישה. הסרט לקח חלק בפסטיבל הסרטים הבינ"ל בחיפה ובפסטיבל הבינ"ל לסרטי סטודנטים בתל אביב.
  • ארבע ההרפתקאות שקרו לי בחופש הגדול (דרמה, 20 ד', 1990). יום אחד בחייהן של ארבע נערות מתבגרות: לילך מתחילה עם צלם ברחוב, תותה לא מוכנה להכיר את הבחור שמנסה לסדר לה אחותה התאומה, סיגל גונבת עגילים מחנות ומסתבכת, ומיה רוקדת בחושניות עם תומר. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות סרטי הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, והוקרן בפסטיבל לסרטי סטודנטים, קרלובי וארי בצ'כיה.
  • "שכונת התקווה, קהיר" (2013, ספרי עיתון 77) בקהיר, תשע נשים מערביות מגיעות לפנסיון רומא כדי לחפש את זהותן הערבית, ומתפכחות. ובשכונת התקווה, קהיר מהדהדת באתרי תפר בהם מיטשטש הגבול בין ישראל למרחב הערבי שמקיף אותה[3].
  • "עברייה" (2016, ספרי עיתון 77) חציית גבולות פנימיים אל מעבר הקו המכונה "ירוק", וטשטוש את ההגדרות של "דתי" ו"חילוני" בחיפוש אחר עבריות שגלתה מבית הכנסת, ומשתוקקת לבית ומולדת בשפה[4].
  • "בכוח שבפה" (2022, ספרי עיתון 77) עורכת: שרה פרידלנד בן ארזה. מעבר מהמרחב הביתי השביר, דרך מסעות לחיפוש אמונה בעידן של הסגידה ל"אני", אל הכוח הרוחני הגלום בשפה כבוראת ומאחה.

תיאטרון שירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "שכונת התקווה, קהיר" (2013, תיאטרון יפו, בימוי: חנה ואזנה גרינולד פסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל סרטי נשים רחובות, לילה פרינג')[5]
  • "אנחנו סולו ערק" (2014. בשיתוף עם השחקן שמעון מימרן. פסטיבל קולנוע דרום)
  • "עזרת נשים" (2015 - מחזה שירה. בימוי: חנה ואזנה גרינולד.)
  • "עברייה" (2016, תיאטרון יפו, בימוי: חנה ואזנה גרינולד. פסטיבל "ליבי במזרח", פסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל "מואר" בית מזיא, לילה פרינג'.)
  • "המקום" (2021, מופע תיאטרון מחול שירה, בשיתוף עם הכוריאוגרפית גיטי פורגס. פסטיבל "הללו" למחול.)
  • "בכוח שבפה" (2022, מופע תיאטרון שירה, בימוי: חנה ואזנה גרינולד. תיאטרון ענבל סוזן דלל, פסטיבל "ליבי במזרח", פסטיבל "קולנוע דרום").
  • "לצעוק את השתיקות – בעקבות הקול בקולנוע של ימין מסיקה". "מחברות קולנוע דרום" עורכים: ארז פרי, אפרת כורם. רסלינג 2012. עמ' 61–71
  • "איך אומרים בורקס בערבית? זאב רווח "חוזר הביתה" למזרח התיכון". "מחברות קולנוע דרום", עורכים: ארז פרי, ד"ר אבנר פינגלרנט. רסלינג 2010. עמ' 96–106
  • "הקהל שממנו הגעתי, בעקבות סרטי הקסטות של ימין מסיקה" בתוך שפת אם – חזות מזרחית, עורך יגאל נזרי, בבל, 2004. עמ' 179–189.
  • "גניחות אהבה מקרקעית הרחם: על מקורות נביעת קולה של אום כולת'ום" הכיוון מזרח 11, בימת קדם, 2006. עמ' 57–59.
  • "באב אל שמס בקהיר" סדק, מאי 2007, פרדס. עמ' 100–103
  • "תל אביב – קהיר – איסטנבול: גלויות ממסעות בעקבות משהו שאבד" בתוך תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית, עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב, ניר ברעם. עם עובד 2007. עמ' 80–88.
  • "מוחג'בה – עטויה" בתוך לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, עורכת: שלומית ליר, בבל, 2007. עמ' 319–322.
  • "בעקבות אלה שוחט – האם ייתכן שיח מזרח תיכוני" 2004, מצד שני 8. עמ' 4–5.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]