סידוני מסקסוניה
 | |||||
| ציור שמן של סידוני, מאת לוקאס קראנאך האב | |||||
| לידה |
8 במרץ 1518 מייסן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 בינואר 1575 (בגיל 56) וייסנפלס, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה | ||||
| מקום קבורה |
קתדרלת פרייברג | ||||
| בן או בת זוג |
Eric II, Duke of Brunswick-Lüneburg (27 במאי 1545, 17 במאי 1545–14 בינואר 1575) | ||||
| שושלת בית וטין | |||||
| |||||
  | |||||
סידוני מסקסוניה (נקראה גם סידוניה; 8 במרץ 1518 – 4 בינואר 1575) הייתה נסיכה שנולדה לשושלת בית וטין ולאחר נישואיה, הפכה לדוכסית בראונשווייג-לינבורג ונסיכת קאלנברג-גטינגן.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סידוני הייתה בתו השלישית של היינריך הרביעי, דוכס סקסוניה ואשתו, קתרינה ממקלנבורג (1487–1561). אחיה היו זיבילה, דוכסית סקסוניה-לאוונבורג (1515–1592), אמיליה, המרקיזה ברנדנבורג-אנסבך (1516–1591), מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה, הנסיך זברינוס (1522–1533) ואוגוסט הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה.
נישואיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סידוני נישאה לאריך השני, דוכס בראונשווייג-לינבורג ב-17 במאי 1545 בטקס צנוע יחסית בעיר האן-מינדן. בשנת 1547 לאחר מות אביו, ירש אריך את השלטון. בעקבות הרפורמציה בעולם הנוצרי המיר את דתו חזרה לקתוליות אולם סידוני נשארה נאמנה לאמונותיה הלותרניות. השתייכותם לזרמי דת שונים, קשיים כלכליים, וקושי להעמיד צאצאצים החלו לגרום למתחים בין בני הזוג. אלו הגיעו לשיאם בשנת 1555 בעקבות שמועות בדבר כוונתו של אריך להרעיל את סידוני. בשנת 1563 לקח אריך פילגש אשר ילדה לו שני ילדים וסילק את אשתו מביתם. סידוני גורשה מטירת קאלנברג בה גרה, בעוד בעלה איים שאם תעז לשוב "יחתוך לזונה את האף וידקור את עינה".[1] סידוני נשארה במעצר בית מתמשך, וכל ניסיון להגיע לפשרה עם בעלה, וכן לערב דמויות סמכותיות כמו אחיה ויוליוס, דוכס בראונשווייג-לינבורג עלה בתוהו.
האשמות בכישוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1564 חלה אריך במחלה משונה, ורופאו פסק כי מדובר בהרעלה. הוא האשים ארבע נשים מהנובר בניסיון להרעיל אותו ובכישוף שנועד לפגוע בשלטונו ובנישואיו, ולהפוך את סידוני לאישה עקרה. תחת חקירה בעינויים ציינו הנשים את שמן של נשים אחרות והודו בשיתוף פעולה עם השטן ובניסיון להתנקש בחייו של הדוכס באמצעות רעל וכשפים. בתקופה שבין 1568 ל-1574 הוצאו להורג כ-60 בני אדם באשמת כישוף וקשירת קשר. בתחילה נטלו חלק בציד המכשפות בעיקר פשוטי עם ובני מעמד הביניים, אך עד מהרה הגיעו ההאשמות גם אל נשות אצילים. אריך האשים את סידוני בכך שעמדה בראש הקנוניה, כנקמה על כך שניהל מערכת יחסים עם פילגש.[2] באמצעות עינויים דלה מידע מפליל לכאורה מנשים שהאשים כי סייעו לה, והציג אותו כראיות מול הרכב שכלל את יועציו ומקורביו. סידוני פנתה אל מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וביקשה ממנו להתערב ולערוך רוויזיה. משפטה של סידוני התנהל הפעם בחצר הקיסרות בהלברשטאדט מול קהל רב. העדים שהביא אריך חזרו בהם מעדותם, וניכר היה כי ניסה להשפיע על המשפט הקודם. ב-1 בינואר 1574 זוכתה סידוני מכל אשמה.[1]
המשך חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שנים ארוכות של סכסוך, הגיעו סידוני ובעלה להסדר בו קיבלה פיצויים ותשלום פנסיה. את שנותיה האחרונות העבירה במנזר וייסנפלס השייך למסדר קלרה הקדושה לאחר שאחיה העניק לה בעלות עליו. על פי צוואתה, לאחר מותה נקברה בקתדרלת פרייברג וסכום כסף נכבד שהותירה הועבר לנציגיה במשפט הלברשטאדט.[1]
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סידוני מסקסוניה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Moniek Bloks, Sidonie of Saxony – Honour, a poor woman’s treasure, July 26, 2017
- ^ Tara E Nummedal, Anna Zieglerin and the lion's blood : alchemy and end times in Reformation Germany (עמ' 156-159), 2019