סידור התפילה הכללי

שער מהדורת 1662 המקורית.

סידור התפילה הכללי (באנגלית: Book of Common Prayer) הוא ספר התפילות הרשמי והמאושר בחוק ששימש את כנסיית אנגליה, ולאחר מכן את הקומוניון האנגליקני בעולם, מן הרפורמציה ועד המאה ה-20, למעט שתי הפסקות – אחת בתקופת המלכה הקתולית מרי מ-1553 ועד 1558, ועוד אחת בתקופת מלחמת האזרחים והאינטררגנום מ-1645 ועד 1661. הטקסט של סידור התפילה הכללי עבר התפתחויות רבות, ששיקפו את המתיחויות והמאבקים הדתיים בתוככי הכנסייה, ויצאו מספר מהדורות שלו, הראשונה ב-1549, השנייה ב-1552, השלישית ב-1559, הרביעית ב-1604 והחמישית ב-1662. מהדורת 1662 נותרה בשימוש רציף במשך כשלוש מאות שנים, כמעט ללא שינויים; ניסיון לאשר מהדורה שישית ב-1928 לא זכה להסכמה רחבה. במחצית השנייה של המאה ה-20 החלה הכנסייה לקבל נוסחי תפילה מודרניים שנגסו בבכורתו של הספר, והוא ירד ממעמדו. "סידור התפילה הכללי" תורגם ליותר מ-200 שפות והוא אחד הטקסטים הנפוצים ביותר בתולדות הדפוס. הוא השפיע השפעה מכרעת על הדת, השפה והתרבות האנגליות ועל הוויתם של הנוצרים האנגליקנים ברחבי העולם.

היסטוריה

מהדורת 1549

קרנמר ועורכים אחרים דנים בנוסח החדש, הדפס עץ מ-1722.

ב-1534 ניתק המלך הנרי השמיני את עול מוסרות האפיפיור מעל כנסיית אנגליה והכפיפה לשליטתו שלו עלי אדמות. הארכיבישוף מקנטרברי החדש תומאס קרנמר, איש אמונו של המלך, הוצב בראש מספר מיזמים שנועדו לנתק את הדת האנגלית מן התאולוגיה והמסורת הרומית-קתולית, ולהחדיר לתודעת הציבור את המסר שהמלך היה עתה הריבון אף בתחומי הקודש. קרנמר השתתף בתרגום הביבליה לאנגלית ב-1539, בכתיבת ספר דרשות, ובהכנת ליטניה בלשון האנגלית. גולת הכותרת של מפעלו הייתה עריכת סידור תפילה שיחליף את הליטורגיה הלטינית המסורתית, על נוסחיה המקומיים הרבים (כמו נוסח סארום או יורק הנפוצים).

קרנמר ועוזריו הכינו שני מתווים כלליים. הראשון, שנערך ב-1539, היה רדיקלי והושפע מסדר התפילה שאימצו הלותרנים בגרמניה, ושיקף את עוצמתם של הלורד שומר-החותם תומאס קרומוול ותומכיו הפרוטסטנטים. בין היתר הכיל שיעור גדול של קטעים לקריאה פומבית מכתבי הקודש, וקיצץ מאוד את מגוון התפילות (מספר השעות הקנוניות הורד לשתיים). לאחר הוצאתו להורג של קרומוול ב-1540 וירידת קרנה של סיעתו, אימץ המלך מדיניות דתית שמרנית יותר. המתווה השני שיצא תחת ידי קרנמר ב-1544 שאל רבות מהנוסח שהכין אז החשמן הקתולי הספרדי קוויניונס , שהכין מהדורה מקוצרת ומוסמכת של הליטורגיה המסורתית – הכנסייה הקתולית, שעמדה לעבור קונטרה-רפורמציה משלה, הייתה מעוניינת באחידות, סדר וקיצור לא פחות מאויביה הפרוטסטנטים.

באותה שנה, לרגל המערכה בצרפת, ניצח קרנמר על חיבור ליטניה בשפה האנגלית שכללה תפילות רבות למען השליט. ב-1545 היא הודפסה כחלק מ"סידור המלך" (King's Primer), שכלל גרסאות אנגליות של הטה דאום והמזמורים. רכיב זה הוכנס כמעט ללא שינוי ל"סידור התפילה הכללי." ב-1547 מת המלך הנרי, ובנו המלך אדוארד השישי ירש את הכס. המלך הצעיר חונך בידי פרוטסטנטים קנאים, ופתח תוך זמן קצר בתוכנית רפורמה מקיפה וקיצונית. ב-9 בספטמבר 1548 מונתה ועדה מיוחדת בראשות הארכיבישוף מקנטרברי, שנועדה לסיים את העבודה על סידור תפילה אחיד, כשהיא נוטלת מן התרגומים הרבים שהוכנו בשנים הקודמות על ידי קרנמר ואחרים. היא מנתה תריסר איש מלבדו, שישה בישופים ושישה תאולוגים, ומנתה רדיקלים כמו בישוף רוצ'סטר ניקולס רידלי ושמרנים כמו בישוף צ'יצ'סטר ג'ורג' דיי.

קרנמר, שהיה רפורמטור מתון ופרגמטי ובעל חוש פוליטי מחודד, ידע שעליו ליצור נוסח שיעבור את הבישופים, את אישור הפרלמנט, ולבסוף יתקבל בציבור ולא יעורר מהומה רבה מדי. הסידור כפי שהתגבש דחס את הליטורגיה היומית לשתי תפילות מרוכזות, אחת לבוקר ואחת לערב. רוב הקטעים הקשורים לפולחן הקדושים נמחקו, ואינספור חגים וימי ציון (אפילו קורפוס כריסטי ויום עליית הבתולה) הועלמו כליל או שנותרו בלוח השנה כראויים לאזכור בלי חיוב, כשמספר החגים צומצם חדות לעשרים-וחמישה בלבד. קרנמר תרגם בעצמו את תפילות הציבור , כשהוא נצמד למקור הלטיני המסורתי. הארכיבישוף נזהר מאוד בשני החלקים הרי המחלוקת ביותר, התפילות למען המתים והאוכריסטיה. בראשון, הוועדה קיצצה כמעט את כל החלקים שיכלו להצביע על אמונה בפורגטוריום או בפולחן הקדושים, אך הותירה הרבה מן היתר. בשני, קרנמר – שנטה בעצמו להאמין שאכילת הלחם והיין היו בעלי משמעות סמלית בלבד, וישו לא נכח בטקס בשום צורה – יצר טקסט כה רב-משמעי ומעורפל, עד שבלבל רבים ממבקריו. הארכיבישוף נטל את נוסח סארום למיסה, תרגמו לאנגלית, וקיצץ שלוש מתוך שש פסקאותיו, כשהוא מוחק את ההשוואה המפורשת בין קרבן המיסה לקרבן ישו על הצלב ואת הנפת לחם הקודש בידי הכומר, אך מותיר ניסוחים בעלי נימה מסורתית כמו "שהלחם והיין יהיו עבורנו הגוף והדם" ואת הסימנים הטיפוגרפיים בצורת צלב המציינים פעולה מקודשת.

בדצמבר 1548 החלו דיונים בפרלמנט אודות הספר, ובייחוד אודות התאולוגיה של האוכריסטיה. ב-21 בינואר 1549 אושרר חוק ההאחדה, שכלל בין סעיפיו את חיוב התפילה ממנו, שנכנס לתוקף ב-9 ביוני, יום ראשון של פנטקוסט. סידור התפילה הכללי עורר מיד מרד: ביוני פרצה בקורנוול ובדבון התקוממות חמושה, שנבעה משילוב של מצוקה כלכלית והתנגדותם של הקורנים, שלא ידעו אנגלית, לספר. כ-4,000 איש נקטלו בידי חילות המלך. כמרים רבים ברחבי הארץ החזיקו את הספר ברשותם וקראו מתוכו כדי לעמוד בדרישות החוק, אך דקלמו במקביל טקסטים מסורתיים. בישוף לונדון התחמק מלהכניס את הסידור לשימוש בכל הדיוקסיה במשך למעלה מחודש, עד שספג נזיפה.

מהדורת 1552

"הפסקה השחורה" המלאה (בנוסח 1662), מתוך התרגום העברי שנערך ב-1836.

הסידור שהוציא קרנמר עורר את חמת הפרוטסטנטים המובהקים, מקורבי המלך אדוארד. בישוף גלוסטר ג'ון הופר, שאחז בדעות צווינגליאניות, תקף את הספר ככפרני וקתולי-במסווה. מרטין בוצר, שהתמנה לפרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', פרסם ביקורת מלומדת גם אם מתונה, שסיפקה די ביסוס למבקרים. בלונדון הבירה אסרו רשויות הכנסייה על מגוון מסורות שמהדורת 1549 לא מנעה במפורש, כמו ליקוק הגביע לאחר שתיית היין או צלצול בפעמון בעת המיסה.

בתגובה לכל זאת, קרנמר החל בשכתוב מזורז. הוא קיבל ארבע-עשרה מן הנקודות שהעלה בוצר: בין היתר, כל בגדי הכמורה המיוחדים למעט הסופרפליקום הוצאו משימוש, המציות לקומוניון הוחלפו בלחם רגיל, והתפילות למען המתים בוטלו כליל. הקומוניון נערך מחדש בצורה מקיפה, הצלבים הטיפוגרפיים והניסוחים הדו-משמעיים הוסרו, וכל אפשרות להבין את הטקס במובנים מסורתיים בוטלה: מילים כמו "המזון הרוחני" ו"הגוף המיסטי" החליפו את הנוחסאות הישנות, והוספה אף "פסקה שחורה" שהזהירה בארכנות את המתפללים הכורעים (קרנמר לא הרחיק לכת עד כדי ביטול הכריעה בקומוניון כפי שהמליצו ג'ון נוקס ואחרים) ש"הלחם והיין נותרים במצבם הטבעי ואין להעריצם... ואשר לגופו ודמו הטבעיים של ישו המושיע, הם נמצאים במרום ולא כאן". במקביל להשמטות, קטעי פתיחה וסיום שהדגישו את הצורך בתחושות חרטה והודיה נוספו לתפילות.

באפריל 1552 העביר הפרלמנט את חוק ההאחדה המתוקן, שקבע בין היתר כי המהדורה החדשה תהיה היחידה המותרת בשימוש החל מ-1 בנובמבר, יום כל הקדושים. לנוסח החדש הייתה חשיבות דוקטרינלית מופלגת, והשפעתו על המהדורות הבאות, בייחוד בכל הקשור לקומוניון, הייתה רבה; אך הוא כמעט ולא היה בשימוש. ביולי 1553 מת המלך אדוארד, ואחותו הקתולית המלכה מרי (שסירבה בעקביות להשתמש בסידור עוד מ-1549) ירשה אותו. היא ביקשה לעקור את הרפורמציה משורש ולהשיב את אנגליה לחיק הכנסייה הרומית. כל החקיקה הדתית הקודמת בוטלה, קרנמר נאסר והועלה על המוקד, והסידור החדש נאסר: תפילות מתוכו יכלו להתקיים באנגליה רק בסתר.

מהדורת 1559

לאחר חצי עשור של רסטורציה קתולית, מתה אף המלכה מרי, בנובמבר 1558, והמלכה אליזבת ירשה אותה. אנגליה שבה לשלטון פרוטסטנטי, אף אם מתון ברוחו וקרוב יותר לימי המלך הנרי מאשר לרדיקליזם של המלך אדוארד.

הגולים הפרוטסטנטים שחזרו מארצות השפלה וגרמניה חפצו להשליט נוסח תפילה באנגלית מן הסוג שחובר ביבשת, ועלה על מהדורת 1552 בטהרנותו, בעוד שאנשי הכנסייה שנטו לקתוליות שאבו עידוד מנטיותיה השמרניות של המלכה הצעירה, וקיוו לשמר את הליטורגיה הישנה גם ללא כפיפות לאפיפיור. אליזבת עצמה, שהייתה פשרנית ופרגמטית בענייני דת, העדיפה ככל הנראה את סידור התפילה של 1549, על עמימותו, אך יועציה הסיקו שהנוסח שהופק תחת המלך אדוארד היה המינימום שדי היה בו לפייס את האליטה הפרוטסטנטית, שהשלטון נשען עליה.

תהליך הניסוח של הסידור האליזבתני הוא פרשה סתומה שפרטיה לא נודעו. הוא החל בשלהי 1558 כשבישופים ותאולוגים משני המחנות עתרו אל המלכה כדי לעצב את ההסדר הדתי החדש, והסתיים באביב השנה הבאה. נוסח 1552 אומץ בשינויים מעטים, אך לא בלתי-משמעותיים: כמה מהמשפטים בטקס הקומוניון מ-1549 שולבו, הקללות שהופנו כלפי האפיפיור הוסרו, וכך גם "הפסקה השחורה". בשאלת בגדי הכמורה, הנרות על המזבח ושאר פרטים חיצוניים שהפרוטסטנטים סלדו מהם, נוספה פסקה עמומה משהו שציוותה כי אלו ינוהלו לפי הכללים "שנקבעו בשנה השנייה למלכות אדוארד השישי" (כלומר לפי מהדורת 1549 השמרנית). כמרי הכנסייה האנגליקנית הוסיפו לעטות כמה מפריטי הלבוש הללו. מזבחות האבן הוחלפו שוב בשולחנות עץ, אך מציות מיוחדות הוגשו בתור לחם הקודש במקום הלחם הרגיל שציווה נוסח 1552. באפריל 1559 העביר הפרלמנט את חוק ההאחדה המתוקן, והסידור החדש היה היחיד המותר בשימוש למן 24 ביוני.

נוסח 1559 לא נתקבל בהתלהבות: הפרוטסטנטים הקנאים, ה"פוריטנים", סלדו ממה שראו כשאריות קתוליות רבות מדי בין דפיו, בעוד שהמון העם עוד היה קשור לליטורגיה המסורתית, עתירת הטקסים והמחוות החיצוניות. הסידור החדש היה פשרה ו"דרך ביניים" כמו מרבית היבטיה של הכנסייה הממלכתית האליזבתנית, שאחזה בתאולוגיה קלוויניסטית אך שימרה את מוסד הבישוף שהקלוויניסטים ביתר אירופה ביטלו, ושהמוזיקה ורבים מפרטי הטקס שלה הזכירו את הכנסייה הרומית. אך אריכות ימיה של המלכה ויציבות שלטונה הרגילו את האוכלוסייה אל הסידור, והוא הפך לחלק מהמסורת היום-יומית. התאולוג ריצ'רד הוקר, אחד מהראשונים שביקשו לנסח את ארחותיה רבי-הסתירות של הכנסייה הממלכתית לכדי משנה סדורה והניח את היסודות למה שיוודע לימים כאנגליקניזם, הקדיש חלק גדול מספרו מ-1594 "אודות חוקי הארגון הכנסייתי" להגנה על הסידור.

מהדורת 1604

ב-1604 שכנעו הפוריטנים את המלך הצעיר ג'יימס הראשון, שהתחנך כפרסביטריאני בסקוטלנד ושלפיכך תלו בו תקווה רבה, לערוך ועידה בחצר המפטון במטרה לבחון את תלונותיהם על הקתוליות היתרה של סדרי הדת. ג'יימס דחה כליל את דרישות הפוריטנים, למעט בקשתם להפיק תרגום מוסמך של כתבי הקודש, ובסידור התפילה המעודכן שיצא לאחר הכינוס לא נערכו כל שינויים משמעותיים. ארבעה קטעים לקריאה מן האפוקריפה הוחלפו בקטעים מן הברית הישנה, שמות הפרקים שעסקו בטבילה שלא על ידי כומר שונו קוסמטית, ותפילה למען המשפחה המלכותית נוספה בסוף הליטניה.

תחת המלך ג'יימס ובנו המלך צ'ארלס הלכו וגברו הנטיות השמרניות בכנסייה האנגלית, שהתגלמו בדגש מחודש על טקסים ופאר חיצוני, ובתאולוגיה ארמינית ששללה את הפרדסטינציה הקלוויניסטית החמורה. יסודות אלו התקבצו סביב הארכיבישוף מקנטרברי ויליאם לוד, שנכנס לתפקידו ב-1633, ונהנו מאהדת המלך צ'ארלס, שנשא מלכה קתולית מצרפת. הלודיים רחשו געגועים למהדורת 1549 המסורתית, וכמרים שהזדהו עמם אף קראו חלקים ממנה במקביל למהדורה הרשמית. המתח בינם לפוריטנים באנגליה ולפרסביטריאנים בסקוטלנד הלך והתחדד. סידור התפילה הכללי הפך לסמל של תומכי המלך מן המעמדות הגבוהים, בעוד הפוריטנים, שמוצאם היה צנוע יותר, ביקשו לבער אותו יחד עם מוסד הבישוף ושאר קלקלות הכנסייה בעיניהם.

לבסוף, היה זה הספר שסיפק את הניצוץ שפוצץ את חבית אבק השריפה, לא באנגליה אלא בסקוטלנד: המלך, שכמו אביו התערב בענייני הדת המקומית וביקש להכפיפה לרצונו (ובין היתר למנות בישופים מקומיים), ציווה ב-1637 להנהיג בממלכתו הצפונית את "סידור התפילה הכללי לכנסיית סקוטלנד", ששיקף את נטיותיו הלודיות והתבסס בעיקרו על מהדורת 1549. בתגובה פרצו מהומות, שהביאו לגניזה חפוזה של הטקסט, אך הן התגלגלו למרד של ממש ולפלישה לאנגליה. ב-1640, הפוריטנים בממלכה הדרומית הגישו לפרלמנט עצומה שדרשה "עקירה מן השורש" של ה"אפיפיוריות" בכנסייה הממלכתית, כולל הסידור הכללי. ב-1642 פרצה מלחמת האזרחים, והפרלמנט הפוריטני המנצח החליט ב-3 בינואר 1645 לאסור את הסידור, בתקנה שנכנסה לתוקף ב-13 במרץ. הוא הוחלף ב"ספר ההנחיה לעבודת האל בציבור", שאומץ הן באנגליה והן בסקוטלנד, ושיקף את השלב הקלוויניסטי ביותר בתולדות הכנסייה האנגליקנית. הסידור נותר בשימוש בלתי-מבוטל במחתרת, לאו דווקא על ידי לודיים מובהקים אלא גם על ידי הציבור הרחב.

מהדורת 1662

ב-1660, הממלכה המותשת קידמה את פניו של המלך צ'ארלס השני, ששב מגלותו בארצות השפלה. לאחר שהיה אסור רשמית במשך חמש-עשרה שנים, שב "סידור התפילה הכללי" לשימוש גלוי, ללא צו מיוחד בעניין. על רקע חידוש הכנסייה כולה לאחר עשור של התנהלות פרסביטריאנית (תפקיד הבישוף בוטל ב-1650), לא היה די בשיבה לנוסח 1559/1604, וכל המחנות בכנסייה עתרו שוב אל המלך כדי לקדם את גרסאותיהם למהדורה חדשה של הסידור הכללי.

מן האגף השמרני ניצבה מפלגה של בישופים מלוכנים ששבו מן הגלות, בראשות בישוף דרהאם, ג'ון קוזין, לודי נלהב. הם ביקשו לחזור ככל האפשר אל מהדורת 1549 עתירת הטקס. באגף הרדיקלי עמדו הפוריטנים, בהנהגת אישים כמו ריצ'רד בקסטר, שהעדיפו תפילה לא-מוסדרת וספונטנית ככל האפשר, ביטול פרטים חיצוניים וטקסים, וריבוי של קריאת טקסטים מכתבי הקודש ודרשות מוסרניות. אך מי שמילא תפקיד מכריע היה בישוף לונדון גילברט שלדון (שהיה עתיד להתמנות לארכיבישוף קנטרברי ב-1663), המתון והפרגמטי, מקורבו ואיש אמונו של הדוכס מקלרנדון, בכיר יועצי המלך. קלרנדון ושלדון סלדו מן המאבקים הדתיים שקרעו את הממלכה במשך דור. לצורך קביעת הנוסח המתוקן, בישוף לונדון בחר שנים-עשר בישופים ושנים-עשר תאולוגים פוריטנים וכינס אותם בארמון סבויה שבלונדון ב-25 במרץ 1661. שלדון הכתיב את מתווה הדיון בכך שקבע כי הבסיס לכל יהיה נוסח 1604, האחרון שאושר רשמית, החלטה ששני הצדדים לא יכלו להתנגד לה מעצם עוינותם ההדדית.

הפוריטנים הגישו רשימה בת תשעים-ושש התנגדויות לנוסח הקיים, שכיסתה עיקרים רבי-חשיבות לצד שינויים קוסמטיים גרידא: בין היתר, הם ביקשו להחליף את המילה "כומר" (priest) המתייחסת לכהונה ב"איש דת" (minister), לבטל את כריעת הברך במהלך הקומוניון, לאסור על מלבושי כמורה, לשנות נוסחים שהשתמע מהם שכל הנוכחים בתפילה עתידים להיוושע, ולאסור על קריאת קטעים מהאפוקריפה. בישוף דרהאם ותומכיו, מצדם, עמלו על נוסח שהזכיר רבות את מהדורת 1549. הבישופים קיבלו רק שבעה-עשר מן ההתנגדויות, כמעט כולן מינוריות וכאלו שרצו בהן מלכתחילה (כמו שימוש בתרגום המלך ג'יימס כמקור לכל קטעי הקריאה), והצעותיו של קוזין התקבלו בעיקרן בתחום הסידור לפסקאות, לא בשינוי המילים עצמן. עם זאת, נערכו שינויים משמעותיים, רבים מהם טכניים, בעיקר לשוניים, אך גם כאלו שקיבלו במידת-מה את טיעוני שני הצדדים.

במשך שלושה שבועות, החל מ-21 בנובמבר 1661, עמלו העורכים על הסידור החדש; 4,500 מילים מנוסח 1604 נמחקו ו-10,500 נוספו. תיקונים שנטו לטובת הפוריטנים כללו החלפה של מניית בעלי-הדרגה הכנסייתים, מ"בישופים, כמרים ודיאקונים" ל"בישופים, רועי קהילה (pastors) ואנשי דת"; השבת "הפסקה השחורה" לקומוניון; והכנסה של תפילת הודיה כללית חדשה, ועריכה של חלק מתפילות הציבור, כדי לשקף את הרגש המוסרני הפוריטני. תיקונים ששיקפו את רצון הלודיים מנו אזכור קצר של הנפטרים בקומוניון, והכנסת פסקת הנחיה שהורתה בבירור לקדש את הלחם והיין; קביעה שתינוקות שלא נטבלו נושעו; הוספת תפילה מיוחדת לזכר המלך צ'ארלס הראשון שהוצא להורג ועוד אחת להצלחת המלך צ'ארלס השני; והשבה של סיפור בל והתנין האפוקריפי לקטעי הקריאה מכתבי הקודש.

ההקדמה של המהדורה החדשה קבעה כי היא מהווה "דרך אמצע" והתרחקות מנקודות הקיצון משני הצדדים, ומטרתה "לא לרצות סיעה זו או רעותה... אלא לשמור את השלום והאחדות בכנסייה." ב-19 במאי 1662 אושרר חוק ההאחדה המתוקן על ידי המלך, והסידור הכללי החדש נכנס לשימוש החל מ-24 באוגוסט, יום ברתולומאוס הקדוש. 936 כמרים פוריטניים (הערכות מסוימות נוקבות אף ב-2,500) פוטרו ממשרתם משום שסירבו לקבל את הספר .

מ-1662 ועד ההווה

שער מהדורה בסינית מסורתית שנדפסה בסיצ'ואן ב-1932.

מהדורת 1662 נותרה ללא שינויים של ממש עד ימינו אנו, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לתקנה שוב. עוד ב-1668 ניסו הבישופים ג'ון טילוטסטון ואדוארד סטילינגפליט להציע מספר שינויים כדי לרצות את הפוריטנים, ונדחו כליל על ידי הפרלמנט. לאחר המהפכה המהוללת ב-1689 נעשה ניסיון רציני, שהתאפשר לאחר שתשעה בישופים שמרנים סירבו להישבע אמונים למלך ויליאם ונודו, ובכך פתחו את הדרך לסיעת האמצע המתונה שביקשה פשרה עם הפוריטנים. ועדה מיוחדת של עשרה בישופים ועשרים תאולוגים כונסה לשם כך, אך השמרנים שנותרו השיקו מערכה מוצלחת שתיארה את היוזמה כאיום על שלמות הכנסייה. הנוסח שהוצע על ידי הוועדה כלל לא נדון באספת הבישופים, ונותר סודי עד 1854.

עם התפשטות האימפריה הבריטית, הסידור הכללי הגיע לכל רחבי תבל. עוד ב-1551, נוסח 1549 (באנגלית) היה הספר הראשון שנדפס אי-פעם באירלנד שתחת השלטון האנגלי; גרסה ולשית נדפסה ב-1567 ואירית ב-1608. ב-24 ביוני (4 ביולי לפי הלוח הגרגוריאני) 1579 נערכה לראשונה תפילה מדפיו בעולם החדש, במפרץ דרייקס הסמוך לסן פרנסיסקו של ימינו, כשסיר פרנסיס דרייק נחת במקום. בנוסף לשפות האירופאיות, הסידור תורגם לשפה האלגונקווינית של הילידים בצפון אמריקה ב-1715, לטמילית בדרום הודו ב-1802, למאורית בניו זילנד ב-1830, לקנטונזית בסין ב-1855, לשפת הזולו בדרום אפריקה ב-1856 ולסוואהילית במזרח אפריקה ב-1876, וליפנית ב-1879. ב-1836 השלים בישוף ירושלים האנגליקני, היהודי המומר מיכאל שלמה אלכסנדר, את עריכת "סדר התפילה כפי מנהג קהילת המשיח של מדינת ענגלאנד ואירלאנד" בעברית, וב-1899 יצא הסידור בגרמנית באות עברית, בתקווה להגיע לדוברי יידיש במזרח אירופה. בסך הכל, תורגם הסידור לכמאתיים לשונות.

במאה ה-18 עלו מספר הצעות מחוגי שוליים, כמו האריאני ויליאם ויסטון, שביקש ב-1713 להסיר כל אזכור לשילוש הקדוש מהסידור והוקע מן הכנסייה. בינתיים, שינויים בליטורגיה התקבלו בכנסיות המסופחות לכנסייה האנגליקנית מחוץ לאנגליה: ב-1764 חיבר הפרימוס של הכנסייה האפיסקופלית הסקוטית, ויליאם פלקונר, נוסח קומוניון חדש (שהושפע מהסידור הסקוטי של 1637). יתר התפילות נותרו במתכונת של סידור 1662. הנוסח החדש שימש את הסקוטים האפיסקופלים עד 1911. מלחמת העצמאות האמריקנית ניתקה את הכנסייה האנגליקנית במושבות מכנסיית האם, והיא התארגנה מחדש בתור הכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית. ב-1789 התכנסו ראשי הכנסייה החדשה בפילדלפיה וערכו "סידור תפילה כללי" אמריקני, ראשון למניין, שהיה דומה עדיין למהדורת 1662 אך שאב מהנוסח הסקוטי החדש וממהדורת 1549.

למן 1833, עלתה באנגליה התנועה האנגלו-קתולית רבת-ההשפעה, שגילתה נוסטלגיה כלפי העבר שטרם הרפורמציה וראתה בחיוב את נוסח 1549 השמרני. הם אימצו מחדש יסודות טקסיים רבים בכנסיותיהם, באופן שהיה בלתי-חוקי מבחינת החוק היבש, וקוממו את הפרוטסטנטים העקביים והנלהבים (אוונגליסטים) בכנסייה הממלכתית, ואת הכנסיות הפרוטסטנטיות העצמאיות שפרשו ממנה. מתנגדי האנגלו-קתולים היו הראשונים לקרוא לתיקון נוסח 1662, על מנת לשלול מן התנועה העולה כל יסוד שיכלה להסתמך עליו. ב-1859 ייסד לורד אבורי את "החברה לתיקון סידור התפילה"; באותה שנה הסירה הכנסייה את התפילות עבור המלכים צ'ארלס הראשון והשני, תיקון טכני מאוד אך כזה שאותת שניתן היה לשנות. ב-1873 פרסמה החברה של לורד אמורי את "סידור התפילה הכללי המתוקן", נוסח קלוויניסטי מאוד, שנדחה על ידי הכנסייה הממלכתית אך אומץ על ידי הכנסייה האנגליקנית החופשית, שפרשה ממנה מתוך התנגדות לאנגלו-קתולים.

ב-1906, ועדה מלכותית שבחנה את המתיחות בתוך הכנסייה, ואת ההתרחקות של האפיסקופלים בארצות הברית וכנסיות אחרות מחוץ לאנגליה, הגיעה למסקנה כי אין מנוס משינוי נוסח התפילה, כך שייתן ביטוי לשאיפותיהם של האנגלו-קתולים. ב-1912 אף הורכבה ועדת מומחים לשם כך, אך התנגדות האוונגליסטים בלמה את המומחים האנגלו-קתולים ומנעה מהם לערוך כל שינוי משמעותי בטיוטה שגיבשו. העבודה על חידוש הנוסח התקדמה בעצלתיים, עקב שילוב של אדישות נרחבת ומלחמת העולם הראשונה. הכנסיות האנגליקניות מחוץ לאנגליה לא המתינו וערכו שינויים בנוסח 1662 באופן עצמאי: עוד ב-1892 קיבלו האפיסקופלים האמריקנים נוסח חדש שהיה שונה מהותית, הכנסייה הקנדית אימצה מהדורה משלה ב-1922, והכנסייה הדרום-אפריקנית שינתה את נוסח הקומוניון ב-1924.

ב-1922 אישרה מועצת הבישופים של הכנסייה האנגלית החלטה לערוך-מחדש את הנוסח. שלוש סיעות הגישו את הצעותיהן: קבוצה של ליברלים, שדגלו בתאולוגיה מודרניסטית, הגישה חיבור שכונה "הספר האפור"; האנגלו-קתולים המובהקים הגישו את "הספר הירוק"; והסיעה האנגלו-קתולית המתונה ושוחרת ההסכמה הגישה "ספר כתום", שנערך בעיקר על ידי בישוף טרורו וולטר פרר. הנוסחים האנגלו-קתוליים עוררו את חשש האוונגליסטים, בעיקר לגבי שני שינויים בטקס הקומוניון הנפיץ שהיו בגדר חזרה לעבר הרחוק: שמירה של לחם הקודש שלא ניתן למאמינים לשימוש מאוחר, וקריאה לרוח הקודש לנוח על הלחם והיין. האוונגליסטים לא הגישו כל טיוטה משלהם, ומנהיגיהם, כמו הבישוף ברטרם פולוק מנוריץ', הסתפקו בדחיית כל שינוי במהדורת 1662.

מועצת הבישופים בררה מבין ההצעות וסיימה את עריכת הנוסח הסופי החדש בפברואר 1927. על אף התנגדות האוונגליסטים, המהדורה המוצעת התקבלה ברוב משמעותי, והוגשה לפרלמנט. ראש הממשלה סטנלי בולדווין ושר האוצר וינסטון צ'רצ'יל, אך האוונגליסטים גייסו לעזרתם את הפרוטסטנטים העצמאיים וניהלו מערכה פוליטית אדירה נגד הסידור החדש, שהוצג כשיבה מסוכנת לקתוליות. הפרלמנט דחה את הנוסח המוצע ב-15 בדצמבר, ברוב של 238 נגד 205. נוסח מתוקן קלות שהוגש לפרלמנט באביב 1928 נדחה אף הוא; מהדורת 1662 נותרה על כנה בתור הסידור הרשמי היחיד. אלה שביקשו שינויים נרתעו מליישם אותם למשך דור שלהם. הם פנו עתה לא לתיקון הסידור הקיים, אלא להצעת חלופות.

ב-1955 מינתה הכנסייה ועדה חדשה לתיקון הליטורגיה. בין 1965 ל-1967, הוועדה הליטורגית הוציאה נוסחים חלופיים ניסויים, "סדרה 1" ו"סדרה 2", שהיו קרובים מאוד לסידור הרשמי. ב-1970 סירב הפרלמנט להפריד את הכנסייה מן המדינה, אך העביר את הסמכות לקבוע את הליטורגיה לידי הסינוד הכללי, והתיר בכך את ידיהם. בין 1973 ל-1977, לאחר הזעזועים של שנות השישים וההכרה בצורך במודרניזציה, יצאה "סדרה 3", שהייתה שונה רדיקלית בכך שנכתבה באנגלית מודרנית, בלי הצורות הארכאיות של מהדורת 1662. הצלחתה של "סדרה 3" נסכה עוז במתקנים. ב-1980 יצא "סידור התפילה החליפי" (Alternative Service Book). ב-2000 הסינוד העליון החליף ספר זה בסדרת הספרונים "עבודת האל הכללית" (Common Worship). הנוסחים החדשים התאפיינו בריבוי חלופות ואפשרו לכל קהילה לבחור במידה ניכרת את סדר התפילה שלה באותה העת השימוש בסידור הישן הצטמצם במידה כזו שתמה תקופת בכורתו, והוא נעשה בעיקר לנחלתם של שמרנים וקשישים. במאה ה-21, מעטות הכנסיות באנגליה המשתמשות ב"סידור התפילה הכללי" כליטורגיה הבלעדית שלהן, אם כי תפילות מתוכו נערכות עבור קהל מצומצם בנוסף לטקסים המרכזיים. בכנסיות אנגליקניות חדשות בעולם השלישי, כמו באפריקה או במזרח אסיה, הסידור עוד נהנה מפופולריות ניכרת, ומספק תחושת המשכיות ורציפות עם העבר.

על אף שקיעתו, מורשתו של הסידור, שמהדורתו האחרונה שימשה ברצף במשך יותר משלוש מאות שנים ונדפסה בעשרות ואולי מאות מיליוני עותקים, היא עצומה. השפעתו על השפה האנגלית משתווה אך ורק לזו של תרגום הביבליה של המלך ג'יימס (שנקרא בעצמו לעיתים קרובות במסגרת התפילה מן הסידור). תפילות הציבור שניסח ותרגם קרנמר במאה ה-16 הכניסו לשימוש מליצות פשוטות שנאמרו בפי כל במשך מאות שנים, כמו "עד יפרידנו המוות" (till death us do part ובמקור depart) או "אדמה לאדמה, עפר לעפר, אפר לאפר" (earth to earth, dust to dust, ashes to ashes), שטבעו חותם בל-יימחה על השפה האנגלית.

ביבליוגרפיה

• Brian Cummings, "Introduction", in: The Book of Common Prayer: The Texts of 1549, 1559, and 1662. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2011. עמ' xiii-lii.

• Gerald Bray, A Companion to the Book of Common Prayer. James Clarke, 2023.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סידור התפילה הכללי בוויקישיתוף

• The Book of Common Prayer, כל מהדורות הסידור בשפות שונות, רבות נגישות במקוון.
• נוסח 1662 במהדורה מקוונת.
• סדר התפלה כפי מנהג קהלת המשיח של מדינת ענגלאנד ואירלאנד, לונדון, 1836.