סידני הולנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סידני הולנד
Sidney Holland
Sidney George Holland (1953).jpg
לידה 18 באוקטובר 1893
גרינדייל, ניו זילנד
פטירה 5 באוגוסט 1961 (בגיל 67)
ולינגטון, ניו זילנד
שם מלא סידני ג'ורג' הולנד
מדינה ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפורמיסטית (1938-1935)
המפלגה הלאומית (1957-1938)
בת-זוג פלורנס דרייטון
ראש ממשלת ניו זילנד ה-25
13 בדצמבר 194920 בספטמבר 1957
(7 שנים ו-40 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סר סידני ג'ורג' הולנדאנגלית: Sidney George Holland;‏ 18 באוקטובר 18935 באוגוסט 1961) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-25 בין השנים 19491957.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סידני הולנד נולד בגרינדייל שבחבל קנטרברי שבאי הדרומי כילד הצעיר וכבן הרביעי במשפחה של שמונה ילדים. אביו, הנרי הולנד, היה חוואי וסוחר שכיהן כראש עיריית קרייסטצ'רץ' בין השנים 19121919 והיה חבר הפרלמנט של ניו זילנד מטעם המפלגה הרפורמיסטית בין השנים 19251935. במלחמת העולם הראשונה התגייס סידני הולנד לצבא ניו זילנד ב-1915 ומאוחר יותר קודם לדרגת לוטננט משנה. הוא השתתף בקרב מסין ולאחר מכן נשלח הביתה לאחר שנפצע קשה. הוא אושפז למשך שישה חודשים ואיבד ריאה.

הולנד היה גם ספורטאי בולט ועסקן ספורט. הוא שיחק בנבחרת ההוקי שדה של קנטרברי. לאחר שפרש ממשחק הוא ניהל את נבחרת ניו זילנד בהוקי במהלך סיור באוסטרליה ב-1932 בו היא נותרה בלתי מנוצחת. הוא גם היה שופט בולט בענף ספורט זה. לאחר המלחמה הקימו הולנד ואחד מאחיו חברת הנדסה שייצרה משאבות ריסוס לחקלאות ופעלה במודל של שיתוף רווחים עם עובדיה. ב-1920 נשא הולנד לאישה את פלורנס דרייטון. השניים הביאו לעולם שני בנים ושתי בנות. בראשית חייו החזיק הולנד באמונה המתודיסטית, אך מאוחר יותר הוא הפך להיות אנגליקני.[1]

בעקבות בחירתו של אביו של הולנד לפרלמנט ב-1925, הוא שימש כמזכירו הפרטי הבלתי רשמי ומנהל מסעות הבחירות שלו עד 1935. עקב ניסיונו, הוא צבר ידע ועניין בפוליטיקה הפרלמנטרית. במהלך השפל הגדול, היה הולנד הן לנשיא ארגון המעסיקים של קנטרברי והן של מועדון אנשי העסקים של קרייסטצ'רץ', שיצרו קשר עם הלגיון השמרני של ניו זילנד ועם המפלגה הדמוקרטית קצרת הימים, שהתנגדה לממשלת קואליציה של המפלגה המאוחדת בראשותם של ג'ורג' פורבס וגורדון קואטס. כתוצאה מניסיונו הפוליטי, פיתח הולנד סלידה מהקומוניזם.

קריירה פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של אביו של הולנד מהחיים הפוליטיים, הוא התמודד בהצלחה בבחירות של 1935 על המושב של מחוז הבחירה של קרייסטצ'רץ'-צפון, למרות שהלייבור ניצחה בבחירות אלו ניצחון סוחף. הממשלה החדשה בראשותם של מייקל ג'וזף סאבג' ושל פיטר פרייזר, שהובילה סדרה ארוכה של רפורמות כלכליות, כולל מיסודה של מדינת רווחה על בסיס הכלכלה הקיינסיאנית, הלאמת משאבי מפתח כלכליים והרחבה של מיזמי דיור ממשלתיים. בתגובה להצלחה האלקטורלית של הלייבור, התמזגו ב-1936 המפלגה הרפורמיסטית והמפלגה המאוחדת והקימו את המפלגה הלאומית של ניו זילנד, שייצגה את מגזר הייצור החקלאי ההולך וגדל.[2]

ב-1940 החליף הולנד את אדם המילטון בתפקיד מנהיג המפלגה הלאומית. עוד קודם לכן, הוא שימש כמזכירו הפרלמנטרי של המילטון. כמנהיג המפלגה הלאומית, שאף הולנד להשיג את תמיכת מחוזות הבחירה החקלאיים של המפלגה על ידי הקמת חוות הרבעה לכבשים ובקר. בנוסף, הוא צירף למפלגה הלאומית מפלגות יריבות כמו המפלגה הליברלית, תנועת החיילים ומפלגת העם. מיזוג זה סייע לחזק את המפלגה הלאומית על בסיס ריכוז ההתנגדות למפלגת הלייבור. הולנד שימש כמנהיג האופוזיציה במשך כעשור, עד לניצחונה של המפלגה הלאומית בבחירות של 1949.

בעקבות הצטרפותה של יפן למלחמת העולם השנייה, ממשלת הלייבור הסכימה בחוסר רצון להקמתו ביולי 1942 של מנהל מלחמתי דו-מפלגתי. החלטתו של הולנד גרמה ליחסים מתוחים הן עם ממשלת הלייבור והן עם כמה מחברי הפרלמנט מטעם המפלגה הלאומית, כולל גורדון קואטס ואנדרו המילטון, שבניגוד לדעת ועידת המפלגה הלאומית הצטרפו לקבינט המלחמה כעצמאיים. התפטרותם של השניים, שהיו בעבר חברי פרלמנט מטעם המפלגה הרפורמיסטית, סייעה להולנד לחזק את שליטתו על מוסדותיה של המפלגה הלאומית.

במערכות הבחירות של 1943 ו-1946, כרסמה אט אט המפלגה הלאומית ברוב של הלייבור. יחד עם הישארותה של הלייבור בשלטון, היא נאלצה להתמודד עם אופוזיציה לוחמנית יותר בראשותה של המפלגה הלאומית. בהנהגתו של הולנד, תקפה המפלגה הלאומית שוב ושוב את הגישה הסוציאליסטית של הלייבור, שכללה בירוקרטיה, קולקטיביזים ואת עוצמתם של האיגודים המקצועיים. כמה צעדי מדיניות חשובים שקודמו על ידי המפלגה הלאומית, כללו חירות אישית, שוק חופשי, התערבות בירוקרטית מינימלית והסכמה עם מדיניות מדינת הרווחה. במהלך מסע הבחירות המוצלח של 1949, ניצל הולנד את הפחד מפני ההתפשטות הקומוניסטית במזרח אירופה, את חוסר הנכונות של ממשלת הלייבור להתמודד עם האיגודים המקצועיים המיליטנטים של עובדי הנמלים, החוקים המגבילים מתקופת המלחמה, שהיו עדיין בתוקף והאינפלציה הגואה. אסטרטגיית בחירות זו הבטיחה את ניצחונה של המפלגה הלאומית ב-30 בנובמבר 1949[3].

ראש ממשלת ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הראשונה (1951-1950)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו הלאומית של הולנד יישמה רפורמות כלכליות וביטלה סמכויות שליטה רבות של המדינה, כולל קיצוב חמאה ודלק. הממשלה גם הדגישה את חשיבות האינדיבידואליזם, החרות האישית והיוזמה הפרטית, כפי שהוצגו במסע הבחירות. אחד מצעדיו הראשונים של הולנד כראש הממשלה, היה לבטל ב-1 בדצמבר 1950 את המועצה המחוקקת (הבית העליון של ניו זילנד שהיה קיים עד אז). כתוצאה מכך, הפך הפרלמנט של ניו זילנד לגוף מחוקק חד-בתי.[4] בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, לקח על עצמו הולנד את תפקיד שר האוצר. יחד עם זאת, לא קיים הולנד את הבטחתו לבטל את חובת ההתאגדות המקצועית שהונהגה על ידי הלייבור ב-1936. עקב התנגדות מצדם של כמה איגודים מקצועיים, התפשרה הממשלה על העברת חוק שיכפה על האיגודים המקצועיים להצביע ברוב על כל מתן תרומה למפלגה פוליטית, קרי הלייבור.

ב-1950, החזירה ממשלת הולנד את עונש המוות, שב-1935 צומצם בהדרגה על ידי ממשלת הלייבור ובוטל גם על מעשי רצח ב-1941. מתוך 36 הרשעות ברצח שהיו בתקופת ממשל הולנד, 22 הסתיימו בגזר דין מוות ומתוכם בוצעו 8 הוצאות להורג. כדי לפתור את הנושא השנוי במחלוקת, החליט הולנד לערוך משאל עם ביום הבחירות של 1957, אך ההצעה לבטל את עונש המוות לא עברה במשאל. אף על פי כן, לא בוצעו שום הוצאת להורג בתקופת שלטונו של יורשו של הולנד, קית' הוליאוק וב-1961 העבירה ממשלתו של הוליאוק הצבעה בפרלמנט לביטול עונש המוות על רצח.[5]

ב-1951 התמודד הולנד עם האתגר שהציב בפניו איגוד עובדי הנמלים המיליטנטי במהלך שביתה שקיים במחצית הראשונה של השנה. סכסוך עבודה זה פרץ בעקבות סירובם של בעלי האניות לתת העלאה בשכך בשיעור 15% לעובדי הנמלים שסירבו לבצע שעות נוספות. בעלי האניות הגיבו בהשבתתם של העובדים. כאשר סירבו העובדים לגשת לבוררות, כפתה ממשלת המפלגה הלאומית תקנות חירום על פי החוק לביטחון הציבור משנת 1932 שקיצץ באופן משמעותי בחרויות האזרח, כולל חופש הדיבור. התקנות נועדו להשתיק כל ביטוי של תמיכה בעובדי הנמלים ולהפוך אותו לבלתי חוקי, כולל אספקת מזון למשפחות העובדים והוצאת פרסומים שתמכו במאבקם. בנוסף, הורה הולנד לכוחות ההגנה של ניו זילנד לפרוק מטענים בנמלים ובמקביל ביטל את רישומו של האיגוד המקצועי של עובדי הנמלים וחסם את המימון עבורו. לאחר 151 ימים נכנע הארגון.

צעדיה של ממשלת הולנד זכו לאהדה בציבור ובעיתונות. האופוזיציה של מפלגה הלייבור ופדרציית העובדים, גם הם הסכימו עם עמדתה הקשוחה של הממשלה כלפי עובדי הנמלים, עקב היחסים העכורים שהיו להם עם איגוד עובדי הנמלים. לאחר שמפלגת הלייבור מתחה ביקורת על מדיניות הממשלה, הכריז הולנד על בחירות בזק שהתקיימו ביולי 1951. המפלגה הלאומית נבחרה מחדש ואף הגדילה את הרוב שלה, זאת בעקבות הגיבוי של העיתונות השמרנית ותחנות הרדיו שהיו בשליטה ממשלתית. על פי העיתונאי וכותב הנאומים, רמדר יסקה, ניצלו הולנד וממשלתו את הרגשות האנטי-קומוניסטים שהתעוררו במהלך השביתה. הודות לאווירת המלחמה הקרה ששררה בניו זילנד, היה הולנד מסוגל לתאר את עובדי הנמלים כחלק מ"הסכנה האדומה" שהיוותה איום על הדמוקרטיה המערבית. על פי ההיסטוריון בארי גסטפסון, מערכות הבחירות של 1949 ו-1951 היו נקודות השיא בקריירה הפוליטית של הולנד.

הממשלה השנייה (1954-1951)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת הכהונה של ממשלת הולנד השנייה, היא המשיכה לנקוט במדיניות של דה-רגולציה של הכלכלה על ידי ביטול הקיצוב על מוצרי מזון בסיסיים, התרת המגבלות על יבוא ועידוד הבעלות הפרטית על בתי המגורים על ידי מכירתם לציבור. בסוף שנת 1951 העבירה הממשלה את החוק למניעת ההפרעות לשוטרים, שהעניק לממשלה סמכויות משמעותיות לטיפול בסכסוכי עבודה עתידיים. ממשלת הולנד גם ביצעה רפורמות בתוכנית הפרישה לגמלאות שאפשרה לעובדי ציבור שפרשו לתבוע את זכויותיהם בתשלום חד-פעמי. למרות הנטייה של הממשלה לכיוון האגף הימני-מרכזי של המפה הפוליטית, היא המשיכה ליישם צעדי מדיניות של ממשלת הלייבור שקדמה לה, כולל צעדים לקידום התעסוקה ומדינת הרווחה. בעוד ששנות החמישים היו שנים של שגשוג כלכלי לניו זילנד ולכלכלותיהן של מדינות מערביות נוספות, האינפלציה המשיכה להוות בעיה.

בתחום מדיניות החוץ, הייתה ממשלתו של הולנד מעורבת בשורה של בריתות צבאיות והסכמי הגנה במסגרת המלחמה הקרה. בספטמבר 1951 חתמה הממשלה על ברית ANZUS עם אוסטרליה וארצות הברית. כבעלת ברית של מדינות המערב, שלחה ניו זילנד כוחות שהשתתפו במלחמת קוריאה. דרישה לאספקתם של בגדי צמר במהלך המלחמה, גרמה לשגשוג בענף גידול הכבשים בניו זילנד. בספטמבר 1954 אשררה ניו זילנד את הסכם מנילה והצטרפה ל-SEATO, ברית הגנה אזורית בתמיכתה של ארצות הברית שמטרתה הייתה להיאבק בהתפשטות הקומוניסטית בדרום-מזרח אסיה. בינואר 1955, גרמו קשריה המסורתיים של ניו זילנד עם בריטניה והפחד מאפקט הדומינו הקומוניסטי, להולנד לשלוח כוחות צבאיים לפעילות במסגרת מצב החירום במלאיה. על פי ההיסטוריון דייוויד מקנטייר, להולנד היה עניין מועט במדינות החוץ והוא היה ראש הממשלה הראשון בניו זילנד שהעביר את תיק החוץ לשר אחר. במהלך תקופת שלטונו של הולנד, כיהנו שלושה שרי חוץ: פרדריק דוידג', קליפטון ווב וטום מקדונלד.

במהלך מערכת הבחירות של 1954, הצטמצמה התמיכה במפלגה הלאומית עקב חוסר שביעות הרצון של הציבור מעליית יוקר המחיה והדיור, כשמספר המצביעים עבור המפלגה קטן בכ-100,000 קולות. המפלגה הלאומית הייתה צריכה גם להתמודד עם מפלגה חדשה, "מפלגת האשראי החברתי" (Social Credit Party), שגרפה 122,573 קולות בבחירות. בנוסף, זכתה מפלגת הלייבור ביותר קולות מאלה של המפלגה הלאומית, אך לא הצליחה להקטין את הרוב של המפלגה הלאומית בפרלמנט. יחד עם זאת, הייתה המפלגה הלאומית מסוגלת להישאר בשלטון בזכות שיטת הבחירות בשיטה הרובנית. בנוסף, טוען גסטפסון שהופעתה של מפלגת האשראי החברתי פיצלה את ההצבעות עבור מפלגות האופוזיציה. במהלך מערכת הבחירות, התדרדרה בריאותו של הולנד. בכמה הזדמנויות הוא איבד את קולו והוא נאלץ להגביל את אורך נאומיו לחצי שעה. לאחר הבחירות של 1954 הקימה הממשלה ועדה מלכותית לבחינת המערכת המוניטרית של ניו זילנד. במסקנותיה, גינתה הוועדה את התאוריות של מפלגת האשראי החברתי.

הממשלה השלישית (1957-1954)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות של 1954 העביר הולנד את תיק האוצר לג'ק וואטס, לשעבר שר התעשייה והמסחר. עם פרישתם של כמה משרי ממשלתו הוותיקים, הכניס הולנד פנים צעירות חדשות לקבינט, כמו דין אייר, סיד סמית', ג'ון מק'אלפין, דום שאנד, ג'ף ג'ררד ואריק הלסטיד. במהלך תקופת כהונתו האחרונה של הולנד כראש הממשלה, שונתה מערכת מס ההכנסה כך שהמס שולם על רווחים בפועל (Pay As You Earn). בנוסף, הוקם איגוד בתי המלון בתמיכתו של הולנד ובניגוד לדעתו של קית' הוליאוק, סגן מנהיג המפלגה הלאומית, שהביע חשש מפני הגברת ההשקעות בתיירות על חשבון ההשקעות בחקלאות. לאחר ששר התעשייה והמסחר, דין אייר, יצא לנסיעת עסקים פרטית מעבר לים ב-1956, הנהיג הולנד קוד אתי שמנע כל אפשרות של ניגוד עניינים בין עבודתם של השרים לבין עסקיהם הפרטיים.[1]

בשנות כהונתו האחרונות של הולנד, התמודדה ניו זילנד עם סדרה של משברים במאזן התשלומים שלה שהיו כרוכים בירידה תלולה לביקוש לתוצרת החמאה, הצמר והגבינה של המדינה. בנוסף, המשיכה בריאותו של הולנד להתדרדר, ובין השאר נפגעה יכולת הזיכרון שלו. בימי משבר סואץ באוקטובר 1956, לקה הולנד בהתקף לב או בשבץ מוחי קל. אף על פי כן, הוא נשאר בתפקידו במשך 48 השעות שלאחר ההתקף עד לסיומו של המשבר. על פי הביוגרף של הולנד, בארי גאסטפסון, הוא מעולם לא החלים באופן מלא לאחר המקרה. במהלך משבר סואץ, היו אוסטרליה וניו זילנד שתיים מהארצות המעטות שהגנו על הפלישה האנגלו-צרפתית. למרות מחלתו, סירב בתחילה הולנד להעביר את שרביט מנהיגות המפלגה לסגנו הוליאוק.

לאחר פגישה עם כמה מבכירי המפלגה שהתקיימה ב-1957, הסכים הולנד להתפטר מתפקידו כראש הממשלה וכמנהיג המפלגה. ב-12 באוגוסט 1957 הוא הודיע על התפטרותו בוועידת המפלגה בולינגטון. זמן קצר לאחר שמסר הודעה זו, נפל הולנד למשכב ורופא הוזעק לבית המלון בו הוא שהה. ביום המחרת, נבחר קית' הוליאוק כמנהיג החדש של המפלגה הלאומית. ב-20 בספטמבר התפטר הולנד באופן רשמי מתפקידו כראש הממשלה והוחלף בהוליאוק. בהמשך הוענק להולנד תואר אבירות והוא מונה להיות שר בלי תיק. עקב מצב בריאותו פרש הולנד מהפרלמנט לאחר הבחירות שהתקיימו באותה שנה שלאחריהן הוקמה ממשלת הלייבור בראשותו של וולטר נאש.[1]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סידני הולנד מת בבית החולים של ולינגטון ב-1961. בנו אריק הולנד היה חבר הפרלמנט ושר בממשלה בשנות השישים והשמונים. סידני הולנד היה אחד הפוליטיקאים החשובים בניו זילנד של המאה העשרים, לא רק בשל 22 שנותיו כחבר פרלמנט, מתוכם 17 שנים כמנהיג מפלגה וכמעט 8 שנים כראש ממשלה, בהם השיג הישגים משמעותיים. תרומתו העיקרית הייתה ללא ספק החלק שהוא לקח בהקמתה ובליכודה של המפלגה הלאומית, ששלטה בכיפת הפוליטיקה הניו זילנדית ברובה של המחצית השנייה של המאה העשרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סידני הולנד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]