סיוע חיל הים לנפגעי הרעש באיי יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רעידת האדמה באיי יוון (1953)
Kefaloniapubuildingdestroyed.jpg
מבנה ציבורי בקפלוניה לאחר רעידת אדמה
תאריך התחלה 12 באוגוסט 1953
שעה 09:24
משך 48 שניות עם רעידות לוואי נוספות במשך יומיים
מגניטודה 7.2 בסולם מגניטודה לפי מומנט
מוקד 2 ק"מ מצפון לאי קפלוניה
הרוגים 1,000
פצועים 4,000
חסרי קורת גג 100,000
קואורדינטות 38°30′0″N 20°30′0″E / 38.50000°N 20.50000°E / 38.50000; 20.50000

ביום 12 באוגוסט 1953, בשעה 09:24, התרחשה רעידת אדמה באיים היוניים (אנ'). רעידת האדמה החזקה הרעידה את האיים היוניים ואת אזור מערב יוון. הנזק המיידי היה רב, בשלושת האיים קפלוניה (אנ'), זקינתוס ואיתקה חרבו כל הבתים. מאות הרוגים, אלפי פצועים ורבבות חסרי קורת גג. פרגטות שייטת 1 של חיל הים הישראלי, שהיו במרחק שש שעות הפלגה, הגיעו לאזור והושיטו סיוע: הגישו עזרה ראשונה והרופא ביצע ניתוחים הכרחיים, המזון שהיה באוניות חולק לנצרכים בחוף, האוניות הובילו פצועים לפטרס ביבשת יוון. נוצר שיתוף פעולה עם כלי שיט של הצי המלכותי הבריטי והצי השישי של ארצות הברית והשלטונות היוונים.

לאחר שלוש יממות הגיעו הכוחות היווניים וגם הצי האמריקני נכנס לפעולה. הצורך בעזרה ראשונה הסתיים ושייטת 1 תכננה להמשיך בפעילותה אך משרד החוץ ניצל את ההזדמנות לשיפור היחסים עם יוון, לביקור בפיראוס, שם הביע הקהל היווני את תודתו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביולי 1953 יצאה שייטת 1 בפיקוד אל"ם שלמה אראל לסדרת אימונים מרוכזת בים האגאי. הכוח כלל את שלוש הפריגטות אח"י מבטח (ק-28) בפיקוד אריה ברוש, אח"י משגב (ק-30) בפיקוד אדוארד שרון ואח"י מזנק (ק-32) בפיקוד יצחק דביר. ב-17 ביולי עגנה אח"י מזנק באי כיוס במזרח הים האגאי וימאי האניה סייעו לכבאים באי להתגבר על שריפה במחסן. ראש העיר ומנהל הנמל מסרו את הערכתם הרבה לפעולת הימאים.[1] התברר שבמחסן היו גם חומרי נפץ וכיבוי הדליקה מנע נזק רב.

הרעש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייטת 1 המשיכה באימונים ושטה לכיוון כרתים. לקראת ביקור בנמל נכנסה לעגינה במפרץ מול האי אנטיקיתרה שנקרא בפיהם "מפרץ הצביעה".[2]

ב-12 באוגוסט 1953 נקלטו בשעות הערב קריאות הצלה SOS במכשירי האלחוט והודעות בקשה מרדיו אתונה. התברר כי מתרחשת סדרת רעידות אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר באזור מערב יוון. מוקד הרעש באזור האיים קפלוניה, איתקה וזקינתוס. נקלט מברק: "ממשלת יוון החליטה לפנות את האיים זנטה וקפלוניה מתושביהם וקוראת לכל ציי הים התיכון לחוש לעזרה בפינוי."

לאחר קליטת הודעת SOS מאתונה, ערך מפקד שייטת 1 קבוצת פקודות למפקדי האוניות. הועברה הודעה לחיל הים. השייטת יצאה לדרך. בישראל לא שמעו עדיין על הרעש. בכניסה למפרץ ארגוסטולי נשלח מברק אישי למפקד חיל הים מרדכי לימון שענה מיד: "מאשר פעולה בהתאם להזדמנות."

בלא ניסיון קודם ועל אף תנאי המחסור בציוד נעשתה התארגנות טובה. מזון, מים, פינוי וטיפול רפואי. כושר האלתור והתושייה של הצוותים. השייטת נמצאה בעגינה במפרץ בדרום מזרח הפלופונז. 150 מייל מהאיים ושלוש הפריגטות הרימו עוגנים והפליגו במהירות לכיוון מוקד הרעש אליו הגיעו לאחר 12 שעות הפלגה.

הציים הקרובים היו הצי המלכותי הבריטי מבסיסו במלטה, הצי האיטלקי מבסיסו במפרץ טאראנטו והצי השישי של ארצות הברית ששייט בין כרתים לסיציליה. בקרבת האי זקינתוס פגשו סיירת בריטית HMS Gambia. מאוחר יותר הצטרפה גם הסיירת HMS Bermuda. באיתות אור נמסר שהצי המלכותי הבריטי לקח את משימת הטיפול באי זקינתוס. עוד מסרה הסיירת שהמשחתת הכבדה HMS Daring בדרכה לקפלוניה.

האי קפלוניה[3] כולל צוקים מתנשאים עם מפרץ שהכניסה אליו מדרום. עיר הבירה ארגוסטולי. הרעש היה בעיצומו וצוקים נראו מתמוטטים אל הים.

בקרבת מפרץ ארגוסטולי נוצר מפגש עם הסיירת USS Salem מהצי השישי של ארצות הברית שלא נכנסה למפרץ. אח"י מזנק (ק-32) נשלחה כגשש ואחריה הפריגטות האחרות. בתוך המפרץ פגשו את המשחתת הכבדה הבריטית HMS Daring שהקדימה. התברר כי יש הרבה נפגעים בחוף וזקוקים למזון ומים. המדיניות שקבעה ממשלת יוון הייתה להתרכז בפצועים ולא לפנות אנשים בריאים. הרעידה הייתה בעיצומה ונשמעו רעמים בתוך המים.

משימות ההצלה והסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הפינוי והטיפול הרפואי נעשו על ידי הצוותים הישראליים. אחת הפריגטות העבירה פצועים אל נמל פטרס בחוף היווני. המשחתת הבריטית הזרימה לחוף מים מזוקקים ומאפייתה אפתה לחם שחולק בחוף. רס"ן ד"ר יונה אשכנזי היה הבכיר והצוות הרפואי הבריטי אוחד עם הצוות הישראלי. הסיירת האמריקאית סייעה בסירות מנוע. וכח אנגלי הורכב לשיטור וסדר בין הנפגעים שכולם היו חסרי בית בחוף.

מפקד שייטת 1 שלמה אראל אירגן את השייטת כך, אח"י משגב (ק-30) שימשה מרכז תקשורת ונשארה בעגינה כשמרבית צוותה עוסק בפינוי ותובלות בחוף. אח"י מבטח (ק-28) שימשה כאוניית בית חולים אליה הובאו הפצועים והיא הובילה לנמל פטרס מרחק שש שעות הפלגה. אח"י מזנק (ק-32) יצאה מהמפרץ הקיפה את האי וקיימה קשר לכפרים לפי איתותים. צוותים נכנסו עם סירות לחוף ומשלחות לנקיקים ופינו פצועים. השייטת הייתה כבר יותר מחודש בים וקצרה באספקה אך לא חסכו ומסרו לנפגעים כל מה שיכלו למסור.

בחוף ארגוסטולי לא היה רציף עמוק מים שיאפשר גישה ישירה לפריגטה. כלי שיט קטנים שנמצאו במקום גויסו כדי לסייע בהעברת הפצועים מהחוף לפריגטות.

למחרת הצטרפה גם הקורבטה אח"י וג'ווד (ק-18) בפיקודו של רס"ן פלדי שהביאה מזון טרי מהארץ. הקורבטה נשלחה לתור את הצד המזרחי של קפלוניה במשימת סיוע והצלה. צוות מהקורבטה עם סגן המפקד אברהם בוצר חתרו לחוף והעמיקו לתוך האי עד כ 6 ק"מ כשהם נושאים מזון ומים לתושבים הרעבים בסכנת התייבשות. הסירה חזרה לקורבטה ובוצר עצמו נשאר בחוף וארגן ממשל עצמי וסיוע הדדי. למחרת נאסף על ידי אח"י מזנק (ק-32).

בהגעת אח"י משגב (ק-30) בשעות הלילה (12\13 באוגוסט), לפטרס הורדו הפצועים נאספה הספקה והיא חזרה עם אנשי ממשל יוונים דיפלומטים והרבה עיתונאים. בשלושת ימי הפינוי חילצה השייטת ופינתה לפטרס 283 פצועים קשה. 239 פצועים על ידי אח"י מבטח (ק-28) בשני סבבים, 40 על ידי אח"י מזנק (ק-32) ו-4 על ידי אח"י ווג'ווד (ק-18) שהועברו לאח"י מזנק (ק-32).[4] במהלך ההפלגות בוצעו עשרות ניתוחים דחופים. כאלף מאתיים פצועים נוספים קיבלו עזרה ראשונה וטיפול מאנשי הצוות. כל המזון שהיה באניות מצא את דרכו לתושבי האי.

נוצר שיתוף פעולה משימתי וחברי עם מפקד המשחתת HMS Daring הבריטי, אל"ם פ.ד. ג'יק. הפעילו מזקקים וסיפקו 50 מ"ק מים ליום לחוף. המים האלה היו המקור היחידי באי.

לכל המחלצים ניתן סרט מגן דוד אדום. המחולצים ידעו בדיוק שחיל הים הישראלי מסייע להם. הימאים הישראליים עסקו בעיקר בהובלת פצועים מההריסות אל חוף המפרץ והעמסתם לסירות מנוע שהעבירום לטיפול באוניות השייטת. ביום השלישי הושמעו ברמקולים של הסיירת האמריקאית ארבעת ההמנונים של האומות המשתתפות בחילוץ.

ביקורי אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר היום השני הגיעה שולת מוקשים יוונית והביאה את פבלוס, מלך יוון והמלכה פרדריקה. מלך יוון שמע דיווח על המצב כאשר כל פעם שנשמעה המילה ישראל מחא הקהל מסביב כפיים. המלך הביע תודה –"תודתנו ותודת העם היווני כולו למבצע ההצלה הנועז וההומני של שייטת חיל הים הישראלי תחת פיקודך!". המלך פבלוס שלח מברק לשר הביטחון "מביע להוד מעלתך את הוקרתי והוקרת בני עמי על העזרה המהירה והיעילה שנתנה על ידי הקצינים והמלחים של אניות באזורים הנפגעים שלנו. – פבלוס מלך יון."

במקום ביקר גם אדמירל לואיס מאונטבטן מפקד הצי הבריטי ומאז זכר לטובה את חיל הים הישראלי.

ביום השלישי הגיע מפקד הצי השישי של ארצות הברית אדמירל קאסאדי על נושאת מטוסים פרנקלין רוזוולט. גם כלי שיט של הצי היווני הביאו אמצעים לפינוי ההריסות ובינוי זמני. אדמירל קאסאדי עבר לסיירת סאלם וממפקדה אליסון נודע לו שהשייטת הישראלית מסרה לנפגעים את כל המזון לחלוקה. אדמירל קאסאדי התרשם מהפעילות הישראלית והורה לקצין האחראי לאספקה של הצי הששי לספק לפריגטות מזון וכל מה שיחסר להם.

ביקור בפיראוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד השייטת הגיע למסקנה שהכח מיצה את יכולתו והגיע הזמן להתפנות. למען הנימוס הציג את עמדתו ל"מפקדה המשותפת" וביקש אישור להתפנות. לא כך חשבו במשרד החוץ. באותה עת היו הקשרים הדיפלומטיים בין יוון לישראל בדרג נמוך. במשרד החוץ הישראלי ידעו שהסתלקות לא תתקבל בהבנה וכדאי לתת לעם היווני לבטא את תודתו ובשל כך תואם ביקור בפיראוס, הנמל הראשי של יוון, בצמוד לאתונה שהוצג כצורך בהצטיידות ותדלוק. ביוון יש הרבה נמלים וביקור בנמלים הראשיים, פיראוס או סלוניקי, נושא אופי ומשדר מסר שונה, מאשר הביקורים בנמלי האיים.

ב-17 באוגוסט 1953 נכנסו ארבעת אוניות השייטת לנמל פיראוס. ביוון הוכרז אבל לאומי ולא היו אירועים טקסיים. הצוותים זכו לקבלת פנים חמה ביותר. נהגי מוניות ובעלי מסעדות פשוט לא רצו לקחת כסף מהמלחים. מפקד שייטת 1, שלמה אראל זומן ללשכת ראש הממשלה, המרשל אלכסנדרוס פפאגוס, שהודה לו על פעילות ההצלה.[5]

סיכומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחזרו אניות שייטת 1 לישראל התקבלו בנמל חיפה על ידי ראש הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין.

ממדי האסון היו קשים מאוד: 1,000 הרוגים, 4,000 פצועים ו-100,000 ללא קורת גג. בחשבון הכולל הייתה העזרה האמריקאית, הבריטית ושל הצי היווני לשיקום ההריסות חשובה יותר. פעולת העזרה הרפואית והמזון והמים שהגישה שייטת 1, קיבלה פרסום רב בעם היווני. התנאים שהבליטו את פעילותו של חיל הים הישראלי היו:

  • הקרבה היחסית בין מקום העגינה במפרץ מול אנטיקיתרה לאזור האסון הגיע במהירות.
  • מספר כלי השיט שעמדו לרשות השייטת. לאזור והפכו ליחידות הצלה אפשרה גמישות הפעלה בו זמנית למשימות שונות.
  • היחס האנושי והטיפול המסור שגילו הימאים הישראליים לנפגעים היווניים שגישר גם על מחסום השפה.
  • הרופאים ד"ר יונה אשכנזי וד"ר משה זלנפרוינד הצילו חיים.
  • שלא כמו מציי המעצמות או מהצי היווני לעם ביוון לא היו צפיות מחיל הים הישראלי שזה עתה נולד והופתעו לטובה בעת צרה.

הביקור בפיראוס ביזמת משרד החוץ הישראלי היה חשוב כי נתן הזדמנות לביטוי האהדה ברחוב היווני.

בדיווח למפקד חיל הים מרדכי לימון סיכם אל"ם שלמה אראל את פעילות " ...המפקדים גילו מהירות ועוז החלטה, כושר הסתגלות לפעולה בלתי רגילה. ..משמעת ללא סייג סבילות ומסירות ציינו את עבודת כל אנשי הצוותים..כל אנשי השייטת .. חשו באופן טבעי את המשמעות המדינית והלאומית של פעולותיהם.... המבצע כולו, הקרבה לציים אחרים והשיתוף איתם, החדירו בלב האנשים והמפקדים רגש ביטחון ואמונה ביכולתנו, נתנו תנופה גדולה והעלו את המוראל ורגש הגאווה של היחידה..."[6]

דוד בן-גוריון בירך את הצוותים "אירע בגורלו של חיל הים ונזדמן באיי יוון אלו שבעבר יצאו מהם קרנות המדע והפילוסופיה לעולם, והגיע לשם בשעת אסון. לצי הצעיר הזדמנות להגיש עזרה אנושית מבלי לבקש כל מתן שכר מלבד מתן העזרה.. תפקיד חשוב מילא הצי. אינני יודע מה חשוב ממה? מבצעי המלחמה של הצי שלנו במלחמת העצמאות, או מפעל ההצלה עתה ביוון. ..."

ציון לשבח והבעת הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהוקרה על פעילות בסיוע לנפגעי הרעש באיי יוון, העניק פבלוס מלך יוון אותות כבוד לציים המשתתפים, שני אותות לכל צי. למפקד אח"י מזנק (ק-32) סא"ל יצחק דביר, את עיטור "אביר מסדר הפניקס" המלכותי של יוון.[7] למפקד השייטת, אל"ם שלמה אראל, הוענק האות "מפקד אביר מסדר הפניקס" שהיה ברמה הגבוהה יותר ממפקדי הציים האחרים.[8]

בעיר ארגוסטולי, בירת האי קפלוניה, נקרא אחד הרחובות בשם "רחוב ישראל".

העם היווני הוכיח לא אחת שההוקרה להגשת הסיוע לנפגעי הרעש לא נשכחה. כאשר היו ספינות שרבורג בדרכן והחלה מהומה תקשורתית ידעו שמוקדם או מאוחר יעברו באיי יוון. רשויות הצי ביוון פרסמו הודעה שממנה השתמע כי יאותו לתדלק את הספינות בדרכן. ממלא מקום ראש הממשלה אף ברך את הפעולה הישראלית בלא לנקוב בשמות. והוסיף "כאשר עם קטן עומד על זכותו הוא יצליח."[9]

אירועי היובל לרעש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינות חיל הים אח"י אילת (סער 5) ואח"י חרב (סער 4.5) מבקרות בקפלוניה במלאת 50 שנה לרעש באיי יוון.

באוגוסט שנת 2003 במלאת 50 שנה לרעש האדמה נערכה באי קפלוניה אזכרה ממלכתית לרעש. חיל הים הישראלי הוזמן להשתתף. המשלחת בפיקוד תא"ל יובל צור כללה זוג ספינות אח"י אילת (סער 5) בפיקוד סא"ל יוסי משיטה ואח"י חרב (סער 4.5) בפיקוד רס"ן זיו רום והמפל"ג סא"ל רונן נמני. אורחי כבוד שהצטרפו להפלגה היו אלוף שלמה אראל סא"ל אריה ברוש מפקד אח"י מבטח (ק-28), אל"ם אהוד דביר בנו של סא"ל יצחק דביר שהיה מפקד אח"י מזנק (ק-32) בעת האירוע.

הדבר היווה הזדמנות לזכור ולהזכיר את העזרה בעת האסון. הצוותים ביקרו במוזיאון הימי ומסרו את סמלי היחידות. התפעלות וקבלת פנים חמה וידידותית לצוותי הספינות על ידי תושבי האי שחלקם זוכרים את האירוע. נערך קוקטייל לנכבדי המקום בספינות ונמסרו כתבי הערכה. והאלוף שלמה אראל העביר חוויות מורשת לצוותים.

בעלי תפקידים באירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד דרגה ושם הערות
אישים ומפקדים חיצוניים
מלך ומלכת יוון פבלוס, מלך יוון ופרדריקה, נסיכת הנובר הגיע לעודד וקבע "אתם ממשלת קפלוניה."
ראש ממשלת יוון מרשל אלכסנדרוס פפגוס
מפקד הצי המלכותי הבריטי בים התיכון אדמירל לורד לואי מאונטבטן מפקדתו במלטה ביקר בחיל הים הישראלי ב-1952.
מפקד הצי השישי של ארצות הברית VADM John Cassady מפקדתו בנאפולי
מפקד המשחתת הבריטית HMS Daring‏ (D05) אל"ם P.D Gick היה ראשון במקום, סייע, סיפק מים לחוף ושיתוף פעולה מלא
מפקד הסיירת USS Salem ‏(CA-139) אל"ם אליסון סיפק מזון והעמיד סירות מנוע להעברת פצועים בין הפריגטות לחוף.
אישים ומפקדים ישראליים
ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון הזדמנות לחיל הים
הרמטכ"ל רב-אלוף מרדכי מקלף
מפקד חיל הים אלוף מרדכי לימון "כנס והגש מכל עזרה אפשרית"
מפקד השייטת 1 אל"ם שלמה אראל
רופא השייטת ד"ר יונה אשכנזי טיפול ראשוני קביעת שברים וניתוחים.
רופא נוסף ד"ר משה זלנפרוינד
מפקד אח"י מבטח (ק-28) אריה ברוש
מפקד אח"י משגב (ק-30) אדוארד שרון
מפקד אח"י מזנק (ק-32) סא"ל יצחק דביר
מפקד אח"י וג'ווד (ק-18) רס"ן רפאל פלדי (בנו של הצייר ישראל פלדי)
סגן מפקד אח"י וג'ווד (ק-18) סרן אברהם בוצר ירד לאי וארגן ניצולים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירון ליואי, השייטת חשה לקפאלוניה 'מערכות ים' אוקטובר 1953, עמ' 12–16, 45.
  • מירון צור, מוקה לימון, ספרית מעריב, 1988, עמ' 81 – 82.
  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991, ע'32 -41.
  • רס"ן צפי מרלי, שייטת 1 השייטת הגדולה 1948 – 1968, הוצאת עמותת ידידי חיל הים, 1996, ע18 – 20.
  • שלמה אראל, לפניך הים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1998, ע' 157 – 176.
  • כתב מיוחד, שייטת שבה ממבצע ההצלה במחנה עתון חיילי ישראל, גיליון מס 51 27.8.53
  • לקט תגזירי מאמרים בעיתוני התקופה. בארכיון מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  • אורי כהן, בחזרה לאי קפלוניה, בין גלים, אוקטובר 2003 ע' 58 -62.
  • משה אימבר שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים הוצאה לאור משרד הביטחון - אריק נצר, 2005, ע' 112.
  • הלל ירקוני, הים, האנייה ועם ישראל פרדס הוצאה לאור, 2009, ע' 257.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור מכתבי תודה מתורגמים לעברית בארכיון מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  2. ^ מירון צור, ע' 81.
  3. ^ האי קפלוניה באתר תיירות ישראלי.
  4. ^ המספרים מבוססים על דו"ח קצין רפואה חילי מספטמבר 1953 ודו"ח מפקד שייטת 1 מ-31 ינואר 1954.
  5. ^ שלמה אראל, ע' 172.
  6. ^ שלמה אראל, ע' 157 – 176.
  7. ^ לפי שלמה אראל הוא לא היה מעורב בהעדפה של סא"ל יצחק דביר על פני מפקדי האוניות האחרים. וכי ייתכן שהועדף היות שהיה הבכיר בין מפקדי הפריגטות, או עקב שזכותו גברה היות שהיוונים זכרו לאח"י מזנק (ק-32) את הסיוע שהגישו לכיבוי האש באי כיוס בחודש יולי אותה שנה.
  8. ^ שלמה אראל מספר (בספרו ע' 72), כי לורד לואיס מאונטבטן אותו פגש מאוחר יותר במלטה התרשם מכך שהאות שקיבל שלמה אראל היה ברמה גבוהה יותר מהאות שקיבל הוא עצמו.
  9. ^ אברהם רבינוביץ' ספינות שרבורג ע' 137.