סיידי בנינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סיידי בנינג
Sadie Benning
סיידי בנינג, 2011
סיידי בנינג, 2011
לידה 11 באפריל 1973 (בת 45)
וויסקונסין, ארצות הברית
מקום לימודים בארד קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה וידאו ארט אמנית חזותית, מוזיקאית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סיידי בנינג (באנגלית: Sadie Benning, נולדה ב-11 באפריל 1973) היא אמנית אמריקאית רב תחומית העוסקת בוידאו, אנימציה, ציור, מוזיקה ועוד. בנינג היא זוכת מלגת גוגנהיים לשנת 2005. גבריות לעומת נשיות וכן זהות קווירית הם נושאים חוזרים בעבודותיה של בנינג.

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנינג נולדה וגדלה במילווקי, ויסקונסין. היא עזבה את בית הספר בגיל 16, בעיקר בשל ההומופוביה שחוותה. בתקופה זו היא התחילה לצלם עם מצלמת וידאו בסיסית המיועדת לילדים שקיבלה מאביה ג'יימס בנינג, יוצר סרטים אקספרימנטליים.

עבודות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנינג החלה ליצור עבודות וידאו בגיל 15. היא השתמשה במצלמת פישר פרייס Pixelvision. המצלמה, פישר פרייס PXL-2000, אשר הייתה מתנת חג מולד מאביה.[1]

מצלמה זו המיועדת לילדים, מצלמת בצורה מפוקסלת בשחור לבן, ואין בה אפשרות להחליף קלטת אלא רק למחוק ולצלם שוב. בהתחלה מצלמה זו גרמה לה לתסכול רב. "חשבתי," היא אומרת, "זאת חתיכת חרא. זה שחור-לבן. זה בשביל הילדים. הוא אמר לי שאני מקבלת את ההפתעה הזאת. ציפיתי למצלמת וידאו."[2] ואף על פי כן היא הצליחה עד כדי כך שסרטה הראשון שצולם במצלמה זו השתתף בפסטיבל סרטים כאשר עדיין הייתה נערה.

נושאים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המכריע של עבודות הווידאו של בנינג מצולמות בחדר בו חיה כנערה ומשלבות נרטיב נסיוני בו מכבבת האמנית בגופה ובקולה, חפצים שונים, כתיבה בכתב-יד, מוזיקה המושמעת בחדר ומתחלפת תוך כדי צילום, הנושאים קשורים לגיל הנעורים, לאלימות, למגדר ומיניות ועוד. עבודותיה נכללו בביאנלה של ההביאנלה של הוויטני שלוש פעמים.

בעבודותיה המוקדמות -  – A New Year, Living Inside, Me and Rubyfruit, Jollies, and If Every Girl Had a Diary - משתמשת בנינג בתחושת הבדידות שלה - לבדה בחדרה ומנותקת מהעולם, כמוקד העיקרי. בעבודתה המוקדמת "שנה חדשה", בנינג מתחמקת מלהיות מול המצלמה, באמצעות התמקדות בסביבה שלה חפצים ואלמנטים שונים בחדרה – כדי לתאר רגשות של חרדה, בלבול וניכור. "אני לא מדברת, אני לא נוכחת שם פיזית, זה הכל טקסט כתוב בכתב יד, מוזיקה; אני רציתי להחליף חפצים, דברים שהיו סביבי, כדי להמחיש את האירועים. השתמשתי בחפצים מהסביבה הקרובה ביותר – טלוויזיה, צעצועים, הכלב שלי, לא משנה מה."[3]

הזהות המינית והמגדרית והאתגרים של ההתבגרות הם נושאים חוזרים על עצמם לאורך כל עבודותיה של בנינג. בנינג משתמשת בתרבות הפופ, כגון מוזיקה פופולרית, טלוויזיה או עיתונים, על מנת להעצים את המסרים שלה ובו זמנית מבצעת פרודיה על אותה תרבות פופ.[4] בנינג גם שואבת השראה מדימויים נפוצים בטלוויזיה ובסרטים: "הם מזויפים לחלוטין ונבנו כדי לבדר לדכא באותו הזמן – הם חסרי משמעות בפני נשים, ולא רק לנשים לסביות. חלק מהסיבה שבגללה התחלתי היא שהייתי צריכה תמונות מסוג אחר ולא רציתי לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילי".[5] מתוך תחושת הבדידות שעוברת בעבודות אלה, השימוש באזכורים של טלוויזיה ותרבות פופולרית למעשה מעצים את הבדידות בכך שמדגיש לצופה את האמצעי העיקרי שדרכו מנהלת בנינג אינטראקציה עם העולם.[6]

ככול שהתקדמה עבודתה כך נוספו דימויים של גופה לתוך הפריים. בעבודות כמו If Every Girl Had a Diary’' היא משתמשת במגבלות של מצלמת הפיקסלוויז’ן לקבלת תקריבים מפוקסלים של פניה, עיניה, אצבעותיה, בזמן שהיא מספרת בקולה על חייה ומחשבותיה.

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להיות אמנית פיתחה בנינג בראשית דרכה גם קריירה מוזיקלית. ב-1998 ייסדה בנינג את לה טיגרה, להקת פוסט פאנק פמיניסטית שחברותיה כללו את קתלין האנה (לשעבר בקיני קיל), וג’והאנה פטמן. בנינג עזבה את הלהקה בשנת 2000. ג’יידי סמסון הצטרף ללהקה לאחר עזיבתה. 

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2006 הציגה בנינג את פליי פאוז - מיצב אנימציה בעל שני מסכים. המיצב הוצג במרכז ווקסנר באוהיו וכן בחלל האמנות של קרן דיה בניו יורק. במקביל הוצגו ציוריה של בנינג בגלריה אורצ’רד בניו יורק. ב-2009 הוצגה עבודה זו גם במוזיאון הוויטני. ב-2013 הוזמנה על ידי מוזיאון הקרנגי ליצור עבורם עבודה חדשה - מיצב של ציורים מופשטים. ב-2016 הציגה תערוכת יחיד, “Green God” בגלריה מרי בון בניו יורק. ב-2017 הציגה תערוכת יחיד, “Shared Eye” בKunsthalle Basel.

פרסים והוקרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנינג קבלה את מלגת גוגנהיים היוקרתית ב-2005, ובנוסף לה קבלה מלגות מקרן אנדראה פרנק, מקרן רוקפלר, ממרכז ווקסנר, ועוד. בנינג זכתה בפרס מטעם מעגל מבקרי הקולנוע של לוס אנג’לס. עבודות הווידאו שלה מופצות על ידי ארגון הווידאו דאטה בנק. 

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2006: (Play Pause" (29:21", מיצב וידאו על שני מסכים, ציור על נייר.
  • 2003: (One Liner" (5:07", מיצב, וידאו שחור לבן
  • 2003: (The Baby" (5:40", מיצב, וידאו דיגיטלי בצבע/ רישום על נייר
  • 1999: "Le Tigre Slide Show" (מיצב שקופיות שהוצג בהופעות לה טיגרה, 40:00, רישומים ושקופיות בצבע)
  • 1999: "Le Tigre", הוקלט עם קתלין האנה וג'והאנה פטמן (תקליטור וויניל)
  • 1998: (Flat Is Beautiful" (56:00", וידאו שחור לבן, 16mm and Super 8
  • 1995: (German Song", (6:00", וידאו שחור לבן/ Super 8 film
  • 1995: (The Judy Spots" (12:30", וידאו בצבע 16mm film,
  • 1992: (Girl Power" (15:00", וידאו שחור לבן
  • 1992: (It Wasn't Love" (19:06", וידאו שחור לבן
  • 1991: (A Place Called Lovely" (13:40", וידאו שחור לבן
  • 1990: (Jollies" (11:18", וידאו שחור לבן
  • 1990: (Welcome to Normal" (20:00", וידאו בצבע/ Hi 8
  • 1990: (If Every Girl Had a Diary" (8:56", וידאו שחור לבן
  • 1989: (Living Inside" (5:06", וידאו שחור לבן)
  • 1989: (Me & Rubyfruit" (5:31", וידאו שחור לבן);
  • 1989: (A New Year" (5:57", וידאו שחור לבן)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Curnotte, Rick (ינואר 2003). Curnotte, Richard A. Jr., ed. "Child's Play: The Pixelvision Videos of Sadie Benning". The Film Journal (4). ISSN 1542-0868. בדיקה אחרונה ב-10 ביולי 2014. 
  2. ^ Masters, Kim.
  3. ^ Smith, Gavin. (1998).
  4. ^ Morris, Gary (אפריל 1999). Morris, Gary, ed. "Behind the Mask: Sadie Benning's Pixel Pleasures". Bright Lights Film Journal (24). ISSN 0147-4049. בדיקה אחרונה ב-10 ביולי 2014. 
  5. ^ Smith, Roberta. (1993).
  6. ^ Russell, Catherine (2010). "Autoethnography". Experimental Ethnography: The Work of Film in the Age of Video. Durham NC: Duke University Press. עמ' 291–295. ISBN 0822323192. בדיקה אחרונה ב-10 ביולי 2014.