סיימון ראטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סיימון ראטל
Simon Rattle
Rattle BPH-Rittershaus1-Wikipedia.jpg
לידה 19 בינואר 1955 (בן 64)
ליברפול, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Magdalena Kožená עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סנט אן קולג' (אוקספורד) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מנצח
כלי נגינה פסנתר, כינור, כלי הקשה
חברת תקליטים EMI עריכת הנתון בוויקינתונים
שיתופי פעולה בולטים התזמורת הסימפונית של לונדון
פרסים והוקרה
  • מפקד במסדר האימפריה הבריטית
  • צלב המפקד במסדר ההצטיינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  • מדליית זהב להצטיינות בתרבות
  • פרס לאוני סונינג למוזיקה (2013)
  • מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1999)
  • שבלייה בלגיון הכבוד
  • פרס שילר של מנהיים (2005)
  • מדליית אלברט (1997)
  • פרס וולף באמנויות (2012)
  • מסדר ההצטיינות
  • מסדר ההצטיינות של ברלין (1 באוקטובר 2018)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בירמינגהם
  • דוקטור כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
  • Knight Bachelor
  • מדליית אורניה (2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.simonrattle.co.uk
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סר סיימון דניס ראטל (אנגלית: Simon Denis Rattle; נולד ב-19 בינואר 1955) הוא מנצח אנגלי. את שמו העולמי עשה לראשונה בעת שכהן כמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של ברמינגהם. בספטמבר 2017 נכנס לתפקיד המנצח הראשי החדש של התזמורת הסימפונית של לונדון ושם החליף בתפקיד את ואלרי גרגייב.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל נולד בליברפול. הוא למד נגינה בפסנתר ובכינור, אבל את פעילותו בתזמורות החל כנגן כלי הקשה. הוא החל ללמוד באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון בשנת 1971. שם ניתנה לו מדי פעם הזדמנות לנצח, וב-1974, שנת סיום לימודיו, זכה בתחרות הניצוח על שם ג'ון פלייר. כאשר היה עדיין תלמיד באקדמיה, ארגן וניצח על ביצוע מרשים במיוחד של הסימפוניה השנייה של מאהלר, ואז איתר אותו בעל סוכנות המוזיקאים מרטין קמבל-וייט בחיפושיו אחרי כישרונות צעירים.

בשנת 1974 התמנה ראטל לעוזר מנצח של התזמורת הסימפונית של בורנמות', ובשנת 1977 לעוזר מנצח של התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול. אבל הייתה זו תקופת כהונתו בתזמורת ברמינגהם, משנת 1980 עד 1998, שמשכה אליו את תשומת לבם של המבקרים ושל קהל המאזינים. לא זו בלבד שהוא עצמו והתבלט והתפרסם הרבה יותר בתקופה זו, אלא שגם התזמורת הפכה בתקופתו לאחת המפורסמות ביותר בבריטניה. כאשר פרש ממשרתו שם, הוזכר שמו בין גדולי המנצחים ותזמורת ברמינגהם נמנתה עם הטובות בתזמורות העולם.

בשנת 1999 התמנה ראטל לממשיכו של קלאודיו אבאדו כמנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין, משרה הנחשבת לאחת היוקרתיות ביותר בעולם הניצוח. המינוי, שעליו הוחלט בהצבעה בין חברי התזמורת, לא התקבל פה אחד, משום שאחדים מחברי התזמורת, השמרנית מטבעה, העדיפו את דניאל בארנבוים למשרה זו. אף על פי כן, ראטל קנה גם את לב מתנגדיו בכך שסירב לחתום על החוזה עד שיובטח שכל חבר בתזמורת יקבל שכר הוגן על עבודתו.

עם עזיבתו לגרמניה יצא ראטל במתקפה שנויה במחלוקת על גישת בריטניה לתרבות ועל דלות המימון שניתן לה. כמו כן גינה את היחס לאמנים בתנועת "בריטארט". בתגובה, תקפו אותו בבריטניה על חוסר הבנתו בתרבות מושגית וחזותית.

בתקופת מינויו, שינה ראטל את ארגון הפילהרמונית של ברלין כך שפעילויות התזמורת נתונות יותר לשליטת חבריה ופחות לזו של פוליטיקאים. כמו כן וידא עלייה משמעותית במשכורותיהם של חברי התזמורת, לאחר הירידה בשנים שקדמו להצטרפותו לתזמורת. הקונצרט הראשון שלו כמנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין התקיים ב-7 בספטמבר 2002. בתוכנית הקונצרט היו "אסילה" של תומאס אדס והסימפוניה החמישית של מאהלר. הקונצרט זכה לביקורות נלהבות מצד העיתונות והוקלט על תקליטור ועל DVD על ידי חברת EMI. סיימון ראטל היה מנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין עד שנת 2018.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל מנצח על קשת רחבה של יצירות, מהן בכלים אותנטיים לתקופה, אולם הוא נודע בעיקר בפרשנויותיו למלחינים מראשית המאה ה-20. הוא ידוע גם כתומך נלהב במוזיקה מודרנית. טיפולו הקפדני בכמה מן היצירות הרומנטיות הגדולות יצר סגנון נלהב ומתוח במידת מה. דוגמה לכך אפשר למצוא בביצוע החדש שלו למחזור הסימפוניות של בטהובן עם הפילהרמונית של וינה - אף כי הסגנון של נגינת התזמורת נותר וינאי במובהק, אפשר להבחין בצליל שלה גוון של "כלים תקופתיים", שבזכותו כל המחזור נשמע אחד הרעננים והמזהירים ביותר בשנים האחרונות. הקלטותיו האחרונות עד כה עם תזמורת ברלין מתקבלות, בדרך כלל, בחיוב, בייחוד הפואמות הסימפוניות של דבוז'אק ו"הים" של דביסי. מגזין גרמופון שיבח את הקלטת "הים" והשווה אותה לטובה עם פרשנויות של המנצחים שקדמו לראטל, קלאודיו אבאדו והרברט פון קאראיין. סיימון ראטל עבד גם עם מקהלת הילדים מטורונטו, בעלת השם העולמי.

סיימון ראטל הוא חתן פרס וולף לשנת 2012, יחד עם זמר הטנור פלאסידו דומינגו. ב-2014 הוענק לו אות מסדר ההצטיינות מהמלכה אליזבת.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סיימון ראטל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
לואי פרמו
מנצח ראשי, התזמורת הסימפונית של ברמינגהם

1980 - 1998

הבא:
סאקארי אוראמו
הקודם:
קלאודיו אבאדו
מנצח ראשי, הפילהרמונית של ברלין

2002 - 2018

הבא:
קיריל פטרנקו
הקודם:
ואלרי גרגייב
מנצח ראשי, התזמורת הסימפונית של לונדון

2017 - ממשיך

הבא:
לא נקבע