סילביה (בלט)
סילביה (בצרפתית: Sylvia, השם המלא במקור: Sylvia, ou La nymphe de Diane ("סילביה, או הנימפה של דיאנה")) הוא בלט באורך מלא בשתיים או שלוש מערכות. את הכוריאוגרפיה לבלט יצר לואי מראנט, למוזיקה מאת ליאו דליב בשנת 1876. "סילביה" הוא מבחינות רבות בלט קלאסי טיפוסי. "סילביה" נודע ברקע הארקאדי המיתולוגי שלו, בכוריאוגרפיה, בתפאורות רחבות היריעה ומעל לכל, בפרטיטורה שלו.
מקורות הבלט הם במחזה של טורגואטו טאסו מ-1573 "אמינטה", שמספק את בסיס העלילה ליצירה של דליב. ז'יל בארבייה ובארון דה ריינאך עיבדו את המחזה בשביל בלט האופרה של פריז.[1] עיבוד לפסנתר חובר ב-1876 והסוויטה לתזמורת ב-1880.
הצגת הבכורה של "סילביה", ביום רביעי 14 ביוני 1876 בארמון גרנייה, עברה בלי לעורר תשומת לב של ממש. למעשה, שבע ההפקות הראשונות של "סילביה" לא נחלו הצלחה מסחרית. ההפקה המחודשת, בשנת 1952, עם כוריאוגרפיה של פרדריק אשטון, עשתה את הבלט לפופולרי. הצלחתו של אשטון הכינה את הבמה להפקות של 1997, 2004, 2005 ו-2009, שכולן התבססו על הכוריאוגרפיה שלו משנת 1952.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1875 בחרה האופרה של פריז בלברית של ברבייה וריינאך ל"סילביה". גם מראנט נבחר לכתיבת הכוריאוגרפיה ל"סילביה", בהתבסס על ניסיונו העשיר בתחום ומעמדו כ"מנהל בלט ראשי" באופרה של פריז. כל שאר הכוריאוגרפים הסבירים לא היו זמינים אז.
החזרות ל"סילביה, החלו ב-15 באוגוסט 1875, כשרק השליש הראשון של המוזיקה נשאר לא שינוי. לכל אורך תקופת החזרות ביצע דליב שינויים מתמידים בפרטיטורה, במקרים רבים ב"עזרת" מראנט וריטה סאנגאלי, שנועדו לרקוד בתפקיד ראשי. ההתפתחות הזאת בפרטיטורה הייתה תהליך מייגע של תיקונים, עצירות והתחלות מחדש. מראנט, במיוחד, הציק לדליב בתביעותיו וחזר וביקש שינויים בפרטיטורה לטובת הכוריאוגרפיה שלו, אך ליאו דליב "הכניס את השינויים המבוקשים במועדם."
בלט האופרה של פריז; מראנט: 1876[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סילביה, או הנימפה של דיאנה", כפי שנקרא במקור, היה הבלט הראשון שהוצג באופרה גרנייה המחודשת, ובפאר רב, שהתגלה במקרים מסוימים כמופרז. התפאורה העתירה של ז'יל שרה לא הוארה כראוי, והדבר גרע מאיכות ההפקה. לעומת זאת, התלבושות שעיצב לאקוסט זכו להערכה. בסופו של דבר, הייתה זו המוזיקה של דליב שהצילה את ההפקה.[2] אלמלא ההערכה הגבוהה שזכתה לה המוזיקה, היה הבלט נשכח עד מהרה ללא זכר.
ריטה סאנגאלי הייתה בגיל 27 הפרימה בלרינה של בלט האופרה של פריז, ומתוך כך הבחירה הטבעית לככב כסילביה. סאנגאלי תוארה כמצטיינת במבנה גופה, אך לא מרהיבה בכישוריה כרקדנית. אף על פי כן, היא הייתה הבלרינה היחידה שלמדה את התפקיד, ובמקרה אחד היה הכרח לבטל הצגות באופן זמני עקב "פציעת הרקדנית הראשית".
הבלט האימפריאלי; איבנוב וגרדט: 1901[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין הגרסאות הראשונות החשובות של "סילביה, או הנימפה של דיאנה", לאחר ההפקה הראשונה של 1876, הייתה הפקה שהציג הבלט האימפריאלי בתיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג, רוסיה, ב-15 בדצמבר 1901 (2 בדצמבר לפי התאריך המקובל כיום). הבלט כבר בוצע קודם ברוסיה: ב-1886 רקדה הבלרינה אנטונייטה דל'ארה (שנודעה ביצירת תפקיד פיית שזיף הסוכר במפצח האגוזים ב-1892) קטעים מתוך הבלט בתיאטרון ארקדיה בסנקט פטרבורג, וב-1892 ביצעה הבלרינה קרלוטה בריאנצה (שנודעה ביצירת תפקיד הנסיכה אורורה ביפהפייה הנרדמת ב-1890) את הבלט במלואו בתיאטרון פנטסיה במוסקבה.
ההפקה של תיאטרון מריאינסקי תוכננה במקור לעונת 1900–1901 בבימוי בפיקוח סרגיי דיאגילב, עם תפאורות ותלבושות בעיצוב אלכסנדר בנואה וכוריאוגרפיה של האחרים סרגיי וניקולאי לגאט. אבל חילוקי-דעות שהתגלעו בין דיאגילב למנהל התיאטראות הקיסריים, הנסיך וולקונסקי, הובילו לביטול המיזם כמו גם לסיום הקשר בין דיאגילב לתיאטראות הקיסריים, אירוע שהביא את דיאגילב בסופו של דבר ליצירת בלט רוס המקורי ב-1909. אף על פי כן, הבלט שובץ מחדש לעונת 1901–1902 בגרסה, שהעלחה המשנה למנהל הבלט של התיאטרון הקיסרי לב איבנוב, שמותו בדצמבר 1901 גרם למנהל התיאטרון להעביר את המיזם לידי הרקדן הראשי המפורסם פאוול גרדט. ייתכן, שתרומתו הזכורה ביותר של איבנוב לתולדות הבלט הייתה שינוי שם הבלט מ"סילביה, או הנימפה של דיאנה" ל"סילביה" בלבד.
בתפקידים הראשיים רקדו הפרימה בלרינה הגדולה אולגה פריאובראז'נסקה בתפקיד סילביה והרקדן הראשי סרגיי לגאט בתפקיד הרועה אמינטה. עוד היו בין הדמויות המשניות בבלט אגריפינה ואגאנובה הצעירה כנימפה של האלה דיאנה, ופאוול גרדט בתפקיד אוריון.
אף כי ריקודיה של הבלרינה פריאובראז'נסקה נחלו הצלחה רבתי, לא כן ההצגה הראשונה. המו"ל-ועורך ה"גאזט של סנקט פטרבורג", סרגיי חודקוב, בעצמו מומחה לבלט ונודע כשותף לכתיבת הלבריות לכמה בלטים שעלו על במת בלט מריאינסקי,[3] היה אחד מכמה מבקרים שטענו, כי הכוריאוגרפיה של איבנוב וגרדט הייתה באיכות ירודה, וכי הלברית הייתה דלה עד קיצוניות. עוד גורם שתרם לכישלון הבלט הייתה העובדה, שההנהלה לא התירה שום תפאורות חדשות, ותחת זאת נעשה שימוש בתפאורות מיצירות, שלא בוצעו עוד. לאחר חמש הצגות בסך הכל הוצא "סילביה" מרפרטואר הלהקה. על אף זאת, קטעים מן הבלט נכללו באירועי גאלה.
הבלרינה אנה פבלובה כללה מדי פעם רבים מקטעים אלה מן ההפקה של 1902 בסיורי ההופעות שלה, בעיבוד בימתי של מנהל הבלט איוואן קלוסטין. באחת מהופעותיה בלונדון היה נוכח פרדריק אשטון הצעיר, שזכרונותיו מהופעתה של פבלובה נתנו לו השראה ליצירת גרסה מפורסמת משלו בשביל הבלרינה מרגוט פונטיין בשנת 1952.
הבלט המלכותי; אשטון: 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשטון יצר כוריאוגרפיה חדשה ל"סילביה" בשנת 1952. על פי המסופר, עניינו של אשטון ב"סילביה" ניצת כתוצאה מחלום שראה בשנת 1946. בחלום, תבע דליב מאשטון לצקת חיים חדשים בבלט שלו, שלא זכה להערכה הראויה לו. בהקיצו, קיבל עליו אשטון את המשימה." אשטון שם בכוריאוגרפיה שלו דגש מפורש על התפקיד הראשי; למעשה, הוא עיצב את כל הבלט כמחווה למרגוט פונטיין, בלרינה שעמה עבד. קלייב ברנס, מבקר דרמה אמריקאי, ציין, "הבלט כולו הוא זר מפואר, שהכוריאוגרף מגיש לבלרינה." את ה"זר" הזה העלה הבלט המלכותי והוא בוצע בבית האופרה המלכותית בלונדון ב-3 בספטמבר 1952. אשטון גם טיפל בלברית של ברבייה להשביח אותה להצגת הבכורה, כדי להעצים את העניין בסיפור.
מרגוט פונטיין שיחקה את התפקיד הראשי של סילביה בפתיחת הגרסה הזאת. את אמינטה שיחק מייקל סומס, ואוריון היה ג'ון הארט[4] וארוס היה אלכסנדר גרנט.
הפקות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
2004: מוריס; בלט סן פרנסיסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשבלט סן פרנסיסקו פתח את הפקת "סילביה" של הלהקה באפריל 2004, הייתה זו הפעם הראשונה שהבלט הוצג במלואו בארצות הברית. הפקה זו היא גם היחידה בשנים האחרונות שאיננה מבוססת על הכוריאוגרפיה של אשטון. לבקשת הלגי תומאסון, יצר מארק מוריס את הכוריאוגרפיה בהתבסס על ההפקה המקורית משנת 1876 והיה נאמן במידה רבה למתודולוגיה ולסגנון של מראנט. כדברי מוריס, "אני משתמש בפרטיטורה ובלברית בדיוק כפי שנבנו".[5] הנימוק שנתן מוריס לכך היה פשוט: אופי המוזיקה כרוך לאין הפרד בכוריאוגרפיה של לואי מראנט, כתוצאה מנסיבות חיבורה. משום כך, "סילביה" המחודש נאמן מאוד למקור, יותר מכל הפקה אחרת מן השנים האחרונות. בלט סן פרנסיסקו ביצע את "סילביה" מ-21 באפריל עד 7 במאי 2006, לאחר סדרת הופעות מצליחה ב-2004 ו-2005. בהצגת הבכורה ב-2004, הייתה הרקדנית הראשית יואן יואן טאן.[6][7]
2004: אשטון; הבלט המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפקה זו של "סילביה", השלישית של הבלט המלכותי, עלתה לבמה בין 4 בנובמבר ל-3 בדצמבר 2004, כחלק מחגיגות "אשטון 100", עונה שהוקדשה למייסד הלהקה.[8] הבלט נוצר מחדש בידי כריסטופר ניוטון, ששיחזר (מן הזיכרון ומתיעוד חזותי גם יחד) את הכוריאוגרפיה המקורית של אשטון וביים אותה בשביל הבלט המלכותי. שלושה צוותי רקדנים ביצעו את הבלט במהלך ההצגות.
2005: אשטון; תיאטרון הבלט האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סילביה" של אשטון התחדש בידי כריסטופר ניוטון על במת המטרופוליטן אופרה, שם ביצע אותו תיאטרון הבלט האמריקאי.
בהפקה האחרונה במטרופוליטן אופרה, ב-4 ביוני 2005, הופיעו פאלומה הרראס כסילביה, אנחל קורלה כאמינטה, חסוס פאסטור כאוריון, קרייג זלסטין כארוס וכרמן קורלה כדיאנה.
סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סילביה" נחשב על פי רוב לבלט קלאסי. הרקע המיתי חסר הייחוד והמוזיקה של שלהי המאה ה-19 משווים לו אופי מיושן. אלא שמבחינות רבות היה "סילביה" מהפכני לתקופתו. המוזיקה הייתה ועודנה מוכרת בגדולתה. היצירה של דליב היא ללא ספק המרכיב המוערך ביותר של הבלט, הודות לחדשנות, היצירתיות והבשלות המאפיינות אותה. הכוריאוגרפיה של פרדריק אשטון משלימה יפה את המוזיקה מבחינה זו, כשהיא שומרת אמונים לרוח ההפקה המקורית תוך שילוב טכניקות מודרניות והוספת מגע ייחודי משלו.
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקובל לראות ב"סילביה", וקופליה לפניו, את שני הבלטים המודרניים הראשונים הודות למוזיקה החדשנית שלהם.[9] צ'ייקובסקי עצמו העיר למלחין סרגיי טאנייב בנושא התחכום וכושר ההמצאה ב"סילביה", וכינה אותו "... הבלט הראשון, שבו המוזיקה מהווה לא רק העניין העיקרי, אלא היחיד. איזה חן, איזו אלגנטיות, איזה עושר של מלודיה, קצב, הרמוניה."[10][11] ייתכן שההצהרה הזו מוגזמת משהו, היא אומרת משהו חשוב מאוד על ייחודו של הבלט. המוזיקה של "סילביה" מגוונת ועשירה, גורמת לצופים להתמקד בה במקום בתפאורות, ברקדנים, בתלבושות. במקום להתמזג ברקע, כאמצעי ליצירת הלך הרוח ותו לא, המוזיקה של דליב קובעת את הפעילות. המוזיקה של "סילביה" ראויה לציון גם בשל השימוש החדשני, המפותח יותר בלייטמוטיב. [12] בחירה סגנונית כזאת אופיינית לדליב, שנשא עיניו אל וגנר. למעשה, הדים להשפעת וגנר ניכרים בבירור במוזיקה, כגון אופיה ה"סימפוני", כפי שמתאר איבור פורבס גסט במהדורת 1954 של "שנתון הבלט".
עוד בחירה מעניינת של דליב היה השימוש הבולט שלו בכלי נשיפה ממתכת ומעץ, בייחוד בפרלוד האופייני בעוצמתו. דליב היה גם אחד המלחינים הראשונים שכתבו לסקסופון אלט, כלי שנעשה בו שימוש נרחב בקטעים הכבדים יותר לכלי הנשיפה מעץ, כמו ה"ברקרולה" במערכה השלישית.
הפרלוד למערכה הראשונה וה"פיציקטי" במערכה השלישית הם הקטעים המפורסמים ביותר בפרטיטורה הזו, שחשיבותה רבה בכל מקרה. "הפיציקטי", המפורסם יותר, הוא דוגמה מוכרת מאוד של סגנון הפיציקטו. הקטע הזה הוא, לדברי מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים, מנוגן על פי המסורת בסגנון מקוטע, הססני, שאיננו אופייני לכאורה לתפיסתו של דליב.
אגם הברבורים של צ'ייקובסקי נכתב ממש לפני ש"סילביה" עלה על הבמה, ויש הרואים בו את אחד הבלטים הטובים ביותר של התקופה. ואולפ, צ'ייקובסקי עצמה ביכר את "סילביה" על פני יצירתו הוא, וקרא ליצירת המופת שלו עצמו "חומר עלוב בהשוואה". צ'ייקובסקי אמר לסרגיי טאנייב, "אני בוש ונכלם. לו הכרתי את המוזיקה הזאת קודם, כי אז, כמובן, לא הייתי כותב את "אגם הברבורים".
כוריאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם מבחינה כוריאוגרפית, "סילביה" מקדים את זמנו. הכוריאוגרפיה של מראנט משנת 1876 (וכל אלה שאחריה) נחשבו למורדות במסורת כיון שהציבו בלרינות לתפקיד ציידת גברית,[13] מעשה שלא נשמע כדוגמתו עד אז. על אף חידושים כאלה, הכוריאוגרפיה המקורית ל"סילביה" השתייכה במידה רבה מאוד לתקופה הרומנטית המאוחרת בבלט.
"סילביה" של אשטון מודרני הרבה יותר, ואם כי הוא משמר תחושה קלאסית, יש בו הרבה מן החדשני. בכוריאוגרפיה משנת 1952, משולבות ב"סילביה" טכניקות חדשות ומעניינות, כגון מיזוג של פנטומימה ומחול ועבודת רגליים מסובכת יותר, הטיפוסיים ליצירותיו של אשטון. כפי שאמר הסופר ארנולד הסקל, "הוא מקבל את האתגר שמציג "סילביה", של טיפול במוזיקה תקופתית בלי להידרדר לתערובת סגנונות; ואף לא פעם יחידה איננו מתרשמים מן התנועה שהוא מציג לפנינו כמודרנית או כ, עולם ישן'". ג'יליאן מרפי, הרקדנית הראשית בהפקת תיאטרון הבלט האמריקאי משנת 2005, ציינה, שהכוריאוגרפיה הזאת הייתה מאתגרת מאוד. אשטון עיצב את הבלט במיוחד לכישרון ולמיומנות של מרגוט פונטיין. מכאן, שכל מי שמשחקת את התפקיד חייבת להיות מסוגלת לעשות כמיטב יכולתה, ובשעתו "מן הנמנע [היה] להשתוות לרמת הריקוד שלה" (ברנס).[14]
הכוריאוגרפיה הזאת כוללת כמה פה דה דה קשים, לרבות הפה דה דה המרהיב במערכה השלישית, המהווה את שיאו של הבלט.
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תפקידים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סילביה - נימפה ציידת צנועה, נאמנה לאלה דיאנה, מושא תשוקתו של אמינטה.
- אמינטה - נער רועים פשוט, המאוהב בסילביה. אפשר להשוותו לאנדימיון, גם הוא רועה צעיר, מושא אהבתה של דיאנה.
- ארוס, אל האהבה במיתולוגיה היוונית, דמות מרכזית בבלט, מושא הן להערצה והן ללעג.
- דיאנה, אלת הצייד והצניעות במיתולוגיה הרומית. במקדשה של דיאנה מתרחשת הבכחנליה במערכה השלישית.
- אוריון - צייד חודש רעות, שרודף את סילביה וחוטף אותה.
דמויות משניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ציידות נלוות - פמליית הציידות של סילביה.
- עיזים - שתי עיזים, שמיועדות לעלות לקורבן מנחה לבכחוס, אבל ניצלות הודות למהומה שמחולל אוריון.
- נייאדות
- דריאדות
- פאונים
- איכרים
לברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
"נער אוהב נערה, נערה נופלת בשבי בן-בליעל, האל משיב את הנערה אל הנער".
סר פרדריק אשטון, יוצר הכוריאוגרפיה ל"סילביה" ב-1952.
הלברית של "סילביה" נחשב לא פעם לאחת הנקודות החלשות בבלט. העלילה הפשוטה איננה מניחה מקום למדחק משמעותי וגם איננה מעניינת ביותר. לאמיתו של דבר, כשאשטון יצר כוריאוגרפיה חדשה לבלט בשנות ה-50', הוא ניסה לצקת יתר עניין בעלילה (תוך שמירה על נושאיה הקלאסיים), משום שצפה מפלה אפשרית לבלט בגלל היבט זה שלו.
מערכה I: יער קדוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבלט נפתח בתמונת פולחן, כאשר יצורי היער מחוללים לפני ארוס. אמינטה, נער רועים נחות-דרגה, מתפרץ ברגליים כושלות אל המחוללים ומפריע לפולחנם. סילביה, מושא תשוקתו של אמינטה, מגיעה אל זירת ההתרחשות עם פמליית הציידות שלה ללעוג לאל האהבה. אמינטה מנסה להסתתר, אבל סילביה מגלה את העוקב אחריה ומשולהבת בזעם, מפנה את קשתה אל עבר ארוס. אמינטה מגן על האל ונפצע בעצמו. עתה יורה ארוס חץ בסילביה. היא נפגעת, ואם כי פציעתה אינה קשה, די בה כדי לסלקה מן הזירה.
צייד, אוריון, מתגלה כמי שצפה בעצמו בסילביה, כשהוא שש על אמינטה חסר ההכרה. אוריון חוזר ומתחבא עם שובה של סילביה; הפעם היא מגלה אהדה כלפי אמינטה. בעוד הציידת מתאבלת על קורבנה, היא נחטפת בידי אוריון ונגררת הלאה משם. האיכרים מתאבלים על דמותו של אמינטה עד שארוס, עוטה גלימה למסווה, משיב את הרועה לחיים. ארוס מגלה את זהותו האמיתית ומספר לאמינטה על מעללי אוריון.
מערכה II: המערה באי של אוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סילביה, השבויה במסתור על האי של אוריון, דוחה את נסיונותיו לפתותה בתכשיטים וביין. היא מתאבלת עכשיו על אמינטה ושומרת מכל משמר על החץ שנשלף מחזה. כשאוריון גונב ממנה את החץ, סילביה משכרת את שובה עד איבוד חושים, משיבה לעצמה את החץ ומעתירה לעזרת ארוס. תפילותיה נענות, וארוס ממהר להגיע ומראה לה בחזון את אמינטה המצפה לה. השניים יוצאים אל מקדש דיאנה, שם מצפה אהובה של סילביה.
מערכה III: חוף הים סמוך למקדש דיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמינטה מגיע אל מקדש דיאנה ומוצא בכחנליה, אבל לא את סילביה, שמגיעה כעבור זמן קצר עם ארוס. לאחר כמה דקות של ששון על המפגש המחודש, מופיע אוריון, שמחפש את סילביה. אמינטה נאבק בו; סילביה מתבצרת במקדש דיאנה ואוריון מנסה לבוא בעקבותיה. אלת הצייד דיאנה, בזעמה על מעשה זה של אוריון, מכה בו ואוסרת על המפגש בין אמינטה לסילביה. ארוס הרחום מציג חזיון לדיאנה. האלה נזכרת באהבת נעוריה לרועה הצעיר אנדימיון. היא חוזרת בה מהחלטתה ומבטלת את האיסור. אמינטה וסילביה מתאחדים בחסות האלים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הסקסופון האופראי", "סילביה" מאת ליאו דליב
- הבלט המלכותי, "סילביה" מאת פרדריק אשטון
- יוטיוב, מחול שניים מתוך "סילביה", תיאטרון הבלט האמריקאי
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Sylvia" ג'ודית מאקרל, הגרדיאן, ביקורת על "סילביה"
- ^ הסקסופון האופראי, "סילביה" מאת ליאו דליב
- ^ "Three Historians of The Imperial Russian Ballet" "שלושה היסטוריונים של הבלט הרוסי האימפריאלי", ג'ורנאל לחקר המחול, כרך 13, מס' 1, סתיו 1980, עמ' 9) (דרוש מינוי)
- ^ ג'ון הארט, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד
- ^ Mark Morris sounds serious about an 1876 score and his new ballet, 'Sylvia' ארכיב "כרוניקל", "מארק מוריס נשמע רציני לגבי הפרטיטורה משנת 1876 והבלט החדש שלו ,סילביה'" 26 באפריל 2004
- ^ "Morris' 'Sylvia' forgoes showy dancing for an old-fashioned, irony-free romance" מייקל וייד סימפסון, סן פרנסיסקו כרוניקל, "סילביה' של מוריס מוותר על ריקוד ראוותני לטובת רומנטיקה מיושנת, נטולת-אירוניה" 3 במאי 2004
- ^ "San Francisco Ballet - Sylvia" רבקה הירשמן, ביקורת מחול, "בלט סן פרנסיסקו"] יוני 2004
- ^ Celebrating Royally ג'ון פרסיבל (2004), ביקורת מחול בטיימס, "הבלט המלכותי בחגיגה מלכותית", כרך 2, מס' 41 1 בנובמבר 2004
- ^ "Frederick Ashton and His Ballets" "פרדריק אשטון והבלטים שלו"
- ^ "בלט במכתבי צ'ייקובסקי" 17 במרץ 2010
- ^ The Swan Lake ג'ון ואראק, תומאס קולהייז, אולגה גרדט, צ'ייקובסקי, "אגם הברבורים"
- ^ "Léo Delibes" ליאו דליב
- ^ צ'יינה דיילי (2005), "בלרינות סיניות חגות בפירואט ל"סילביה" 14 במרץ 2007
- ^ An Admirable Restoration ג'ון פרסיבל, סקירת מחול, טיימס, "סילביה: שחזור מעורר התפעלות", סתיו 2004 כרך 2, מס' 42 8 בנובמבר 2004
בקרת זהויות  |
|
|---|