סיליה ג'ונסון

סיליה ג'ונסון
Celia Johnson
	אין תמונה חופשית
לידה	18 בדצמבר 1908; ריצ'מונד, הממלכה המאוחדת
פטירה	25 באפריל 1982 (בגיל 73); נטלבד, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	כנסיית ברתולומאוס הקדוש, נטלבד
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת
השכלה	האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (1929); בית הספר לבנות "סנט פול" ;
תקופת פעילות	מ-1939
בן או בת זוג	פיטר פלמינג (10 בדצמבר 1935 – 1971 (כ־35 שנים))
ילדים	קייט פלמינג, ניקולאס פיטר ואל פלמינג, לוסי פלמינג
פרסים והוקרה	גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית
	פרופיל ב-IMDb

סיליה אליזבת ג'ונסון (באנגלית: Celia Elizabeth Johnson‏; 18 בדצמבר 1908 – 26 באפריל 1982) הייתה שחקנית קולנוע, שחקנית תיאטרון ושחקנית טלוויזיה אנגלית.

ג'ונסון נודעה בעיקר בזכות תפקידיה בסרטים "בה אנו משרתים" (1942), "הזן המאושר הזה" (1944), "פגישה מקרית" (1945) ו"גן העדן של הקפטן" (1953). על תפקידה בסרט "פגישה מקרית" הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר, והייתה מועמדת לשישה פרסי באפט"א, מהם זכתה פעמיים – בפרס לשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה בסרט "האביב של מיס ברודי" (1969) ובפרס לשחקנית הטובה ביותר בטלוויזיה על הופעתה במחזה "גברת פאלפריי בקלרמונט" (1973).

את קריירת המשחק שלה החלה בשנת 1928 על בימות התיאטרון, וזכתה להצלחה בווסט אנד ובברודוויי. בהמשך הופיעה גם בטלוויזיה ובקולנוע עד מותה בשנת 1982 בגיל 73.

ביוגרפיה

סיליה ג'ונסון נולדה בריצ'מונד שבמחוז סארי, והייתה בתם השנייה של ג'ון רוברט ג'ונסון ואתל (לבית גריפית'ס) ג'ונסון. היא למדה בבית הספר לבנות "סנט פול" שבמערב לונדון,^[1] בין השנים 1919 ל-1926, שם ניגנה באבוב בתזמורת בית הספר בניצוחו של גוסטב הולסט והשתתפה בהפקות בית ספריות.

למרות היעדר ניסיון משחק קודם, התקבלה ללימודים בהאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בשנת 1926, שם למדה באותה כיתה עם מרגרטה סקוט. בהמשך בילתה תקופה בפריז ולמדה אצל פייר פרסני בקומדי פראנסז. ג'ונסון נזכרה בבחירתה בקריירת משחק ואמרה: "חשבתי שאני דווקא אאהב את זה. זה היה הדבר היחיד שהייתי טובה בו. וחשבתי שזה עלול להיות די מרושע."^[2]

קריירה

הופעת הבכורה שלה על הבמה, והתפקיד המקצועי הראשון שלה, היה בתור שרה במחזה "מייג'ור ברברה" מאת ג'ורג' ברנרד שו בתיאטרון רויאל בהאדרספילד בשנת 1928. היא נסעה ללונדון בשנה שלאחר מכן כדי לתפוס את מקומה של אנג'לה באדלי בתפקיד קוריטה במחזה "בת מאה שנים", שהוצג בתיאטרון ליריק בהאמרסמית'. בשנת 1930 ניגן ג'ונסון בסינרה עם סר ג'רלד דו מורייה ודאם גלדיס קופר.

היא חזרה ללונדון, שם הופיעה במספר הפקות קטנות, לפני שביססה את מעמדה עם ריצה של שנתיים ב"הרוח והגשם" (1933–1935).^[3] היא נישאה לעיתונאי פיטר פלמינג בשנת 1935, ובשנת 1939 ילדה את בנם הראשון, בן.^[3] הקריירה התיאטרלית שלה פרחה עם גילום אליזבת בנט ב"גאווה ודעה קדומה" (1940) ודמותה של גברת דה וינטר השנייה ב"רבקה" (1940).

במהלך מלחמת העולם השנייה ג'ונסון התגוררה עם אחותה וגיסתה האלמנה, וסייעה בטיפול בשבעת ילדיהן יחד. ג'ונסון, שלא יכלה להקדיש את זמנה להצגה, שלעיתים קרובות הייתה ארוכה, העדיפה את לוחות הזמנים הפחות גוזלים זמן של סרטים ורדיו, שאפשרו לה להקדיש זמן למשפחתה ולעבודתה עבור חיל המשטרה המסייע לנשים.^[4] היא הופיעה בסרטים "במה אנו משרתים" (1942) וב"הזן המאושר הזה" (1944), שניהם בבימויו של דייוויד לין ועל פי תסריט מאת נואל קאוורד.

לין וקאוורד חיפשו את ג'ונסון להפקה הבאה, "פגישה מקרית" (1945). היא קיבלה את התפקיד בחששות בגלל אחריותה המשפחתית, אך התעניינה בתפקיד, וכתבה לבעלה, "אין מנוס מהעובדה שזה תפקיד טוב מאוד, כזה שהייתי שמחה לגלם. מצאתי את עצמי כבר מתכננת איך לשחק חלקים ואיך להגיד שורות...". זוהי דרמה רומנטית על עקרת בית מהמעמד הבינוני הקונבנציונלי שמתאהבת ברופא נשוי שהיא פוגשת בחדר הכיבוד בתחנת רכבת. הסרט התקבל יפה, וכיום נחשב לקלאסיקה. ג'ונסון זכתה בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשחקנית הטובה ביותר והייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר.

לאחר המלחמה, ג'ונסון התמקדה בחיי משפחתה, שכללו שתי בנות שנולדו ב-1946 וב-1947, ועבודתה המזדמנת במשחק הייתה משנית בעשור שלאחר מכן.^[3]

בשנת 1957 היא שיחקה לצד רלף ריצ'רדסון במחזה "הדובדבן הפורח".^[3] בשנת 1958 היא פתחה את "הדשא ירוק יותר".^[5] כחברה בלהקת התיאטרון הלאומית של לורנס אוליבייה, ג'ונסון הופיעה במחזות "אלוף הבונים" (1964) (עם אוליבייה) ו"קדחת השחת" (1965), ומאוחר יותר חזרה על תפקידיה בהפקות טלוויזיה.^[3]

פרסים

על תפקידה בסרט "האביב של מיס ברודי (סרט)" (1969) היא זכתה בפרס באפט"א לשחקנית המשנה הטובה ביותר. היא קיבלה תואר מפקדת במסדר האימפריה הבריטית (CBE) בשנת 1958, "על שירותיה לתיאטרון",^[3] וקודמה לדרגת דיים קומנדר (DBE) בשנת 1981.

חיים אישיים ומוות

ג'ונסון הייתה נשואה לפיטר פלמינג (שבמהלך מלחמת העולם השנייה הפך לדרגת סגן אלוף ביחידת המבצעים המיוחדים, ונודע כמחבר ספרות מסעות כמו "הרפתקאות ברזילאיות" וספרים עיון, כולל "המצור על פקינג") משנת 1935 ועד מותו של פלמינג מהתקף לב בשנת 1971, בעת שהיה במסע ירי ליד גלנקו בארגייל, סקוטלנד. הוא היה אחיו של יוצר ג'יימס בונד, מפקד מילואים מתנדבים של חיל הים המלכותי, ומרגל חטיבת המחקר של MI6-SIS (IRD) איאן פלמינג. ילדיה:

ניקולס פיטר ואל פלמינג (3 בינואר 1939) – 9 במאי 1995),^[^{דרוש מקור]} בילה את רוב חייו בבית משפחת פלמינג בנטלבד, אוקספורדשייר, כחקלאי. הוא היה גם עיתונאי, ומחבר ספרי מתח שפורסמו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, ויצירה היסטורית עיון, אוגוסט 1939. מתחילת שנות העשרים לחייו הוא התגורר עם שותפו כריסטופר בלפור, בנקאי סוחר.^[6]
קייט פלמינג (ילידת 1946),^[^{דרוש מקור]} כיום קייט גרימונד, נשואה לג'ון גרימונד (בנה של הפוליטיקאית ג'ו גרימונד), עורך מגזינים חיצוניים לשעבר של מגזין החדשות "האקונומיסט", וכיום כתב ראשי בכתב העת; לזוג שלושה ילדים. היא מחברת הספר "סיליה ג'ונסון: ביוגרפיה" (1991).
לוסי פלמינג (נולדה כאיב לוסינדה פלמינג, 15 במאי 1947),^[^{דרוש מקור]} היא שחקנית. בשנות ה-70 היא כיכבה בתפקיד ג'ני בסדרת הספרים האפוקליפטית " הישרדות " של ה-BBC. היא נשואה לשחקן ולסופר סיימון ויליאמס.

ג'ונסון התרחקה מקריירת המשחק שלה כשהילדים שלה היו צעירים, והעדיפה להקדיש את תשומת ליבה למשפחתה. היא תוארה כאישה "תמיד מוכנה לצחוק" ו"אימהית בצורה קלילה" ובתה נזכרה שלעיתים קרובות הייתה קרועה בין רצונה לדאוג למשפחתה לבין הצורך שלה להיות מעורבת ב"מכניקה" של המשחק.

בשנת 1982 היא יצאה לסיבוב הופעות עם סר ראלף ריצ'רדסון במחזה "ההבנה " מאת אנג'לה הות ', והוכרז על עליית המחזה בווסט אנד. באחד מימי החופש שלה, היא הייתה בביתה בנטלבד, אוקספורדשייר, ושיחקה ברידג' עם חברים, כשקרסה משבץ מוחי. היא נפטרה מספר שעות לאחר מכן בביתה. היא הותירה אחריה עיזבון בשווי 150,557 ליש"ט.

מורשת

ב-18 בדצמבר 2008, לציון מאה שנה להולדתה, נחנכה לוחית כחולה בבית ילדותה בריצ'מונד. בין האורחים בטקס היו בנותיה, לוסי פלמינג וקייט גרימונד. ב"טיימס " ציינה גרימונד כי "הטרגדיה של התיאטרון" היא שאפילו ההופעות הטובות ביותר מתפוגגות מהזיכרון, וכי המוניטין הנוכחי של אמה נשען כמעט אך ורק על הופעתה ב"מפגש קצר". גרימונד ציין כי הופעתו של הווידאו אפשרה לקהל חדש לצפות בסרט, וכי הערכות מודרניות של הסרט הובילו לכך שהוא נחשב לקלאסיקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סיליה ג'ונסון בוויקישיתוף

סיליה ג'ונסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סיליה ג'ונסון, באתר AllMovie (באנגלית)
סיליה ג'ונסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
סיליה ג'ונסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
סיליה ג'ונסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סיליה ג'ונסון, באתר Discogs (באנגלית)
סיליה ג'ונסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ St Paul's Girls' School – Alumnae, St Paul's Girls' School (באנגלית)
^ "Celia Johnson Biography". IMDb. {{cite web}}: (עזרה)
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ "Blue plaque for actress Celia Johnson". English Heritage. 18 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-7 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Blue plaque for actress Celia Johnson". English Heritage. 18 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-7 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
^ "My encounter with Celia Johnson - Simon Williams".
^ Hope, Jonathan (9 ביוני 1995). "OBITUARIES: Nichol Fleming". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)

[1] St Paul's Girls' School – Alumnae, St Paul's Girls' School (באנגלית)

[2] "Celia Johnson Biography". IMDb. {{cite web}}: (עזרה)

[blueplaque2-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ "Blue plaque for actress Celia Johnson". English Heritage. 18 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-7 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)

[blueplaque-4] "Blue plaque for actress Celia Johnson". English Heritage. 18 בדצמבר 2008. אורכב מ-המקור ב-7 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)

[5] "My encounter with Celia Johnson - Simon Williams".

[6] Hope, Jonathan (9 ביוני 1995). "OBITUARIES: Nichol Fleming". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]