סילנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי סילנו (סוף המאה התשיעית) היה פייטן יהודי איטלקי קדום, שחי בונוסה שבדרום איטליה. סילנו הוא כנראה אחד הפייטנים הראשונים באירופה בכלל. הפיוטים הידועים לנו ממנו הם מספר סליחות ושירים לחתונה. עיקר המידע על חייו שאוב ממגילת אחימעץ.

פיוטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועות שתי סליחות מפרי עטו: אחת הפותחת "אנקת מסלדיך" שנקלטה במחזורי אשכנז, ובית אחד מתוכה אף נאמר בתפילת נעילה ביום הכיפורים. סליחה שנייה פותחת "אָלֹה וְכַחֵשׁ, רָצֹחַ וְנַחֵשׁ". בסליחה זו הוא כותב שעברו מאז חורבן בית שני "יתר משמונה מאות", מה שמוכיח כי זמנו בסוף המאה התשיעית. בנוסף, ידועים ממנו שלושה פזמונים, המיועדים כנראה לחתונה.

במגילת אחימעץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגילת אחימעץ מסופר עליו כדלהלן. תלמיד חכם מארץ ישראל (כנראה מישיבת גאון יעקב) הגיע לוונוסה ושהה שם מספר שבועות. בכל שבת, נשא החכם האורח דרשה ורבי סילנו שימש כמתורגמן עבורו. פעם אחת נתגלעה מריבה בין אנשי העיר, והם הכו אלו את אלו במקלות. רבי סילנו שרצה להוכיח אותם על מעשה זה החליט לעשות מעשה שובבות. הוא לקח את נוסח הדרשה שהיה בידיו ושינה אותו כך שיתייחס למריבה. בשבת, כאשר החכם דרש הוא קרא את הנוסח "המתוקן" של הדרשה ורבי סילנו ביאר לציבור שהחכם מדבר על המריבה שהייתה באותו השבוע. הרב התבייש מאד, וכאשר שב ארצה, סיפר לראשי ישיבת ארץ ישראל והם נידו את סילנו.

לאחר מספר שנות נידוי, עלה רבי אחימעץ הזקן לירושלים וגרם בחכמתו להתרת הנידוי. רבי אחימעץ הגיע לירושלים בעשרת ימי תשובה, וחכמי הישיבה כיבדוהו להיות שליח ציבור. רבי אחימעץ התחיל באמירת סליחות ובחר לומר את סליחתו של סילנו, "אלה וכחש". כאשר הגיע לשורה השביעית, במקום "זכו קדמונים/ ונחלו מטמונים/ גרמו חמנים/ ונהרסו ארמונים",[1] שינה את נוסח הסליחה ואמר "זכו רבנים/ ונחלו מטמונים/ גרמו המינים/ ונהרסו ארמונים", כך שהשתמע מהסליחה שבח לרבנים ולתלמידי החכמים ובוז לצדוקים ולקראים (ולמינים בכלל). חכמי ארץ ישראל שהיו בתקופה זו במאבק עם הקראים שמחו מאד על הסליחה המשבחת אותם ומבזה את הקראים, וכאשר אמר להם רבי אחימעץ שהמחבר הוא סילנו המנודה, התירו את הנידוי.

בנימין קלאר למד ממעשה זה על הקשרים ההדוקים שהיו בין הקהילה הקדומה באיטליה למרכז הארץ-ישראלי,[2] אולם ראובן בונפיל טען כי הוא מבטא דווקא את המעבר מהשפעה ארץ-ישראלית באיטליה להשפעה בבלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר, הדורות הקדמונים שמרו את התורה ולכן זכו למטמונים, אבל בדורות האחרונים בגלל עבודה זרה (חמנים) נחרב בית המקדש (ארמון).
  2. ^ קלאר, עמ' קנב-קנג.
P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.