סימון וייל (פילוסופית)
 | |
| לידה |
3 בפברואר 1909 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוגוסט 1943 (בגיל 34) אשפורד, אנגליה, הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
תיכון הנרי הרביעי, אקול נורמל סופרייר, סורבון |
| זרם |
פילוסופיה נוצרית, נאופלאטוניזם |
| תחומי עניין |
מחשבה מדינית, פילוסופיה של המוסר, שירה, מטאפיזיקה, קוסמוגוניה |
| מדינה |
צרפת |
| יצירות ידועות |
The Need for Roots |
  | |
סימון וייל (בצרפתית: Simone Weil; 3 בפברואר 1909 - 24 באוגוסט 1943) הייתה פילוסופית והוגה דתית יהודיה צרפתייה, פעילה חברתית, מורה לפילוסופיה, ופעילת מחתרת במלחמת העולם השנייה, נמשכה למיסטיקה ולפילוסופיה הנוצרית, להגותו של אפלטון ולהשקפות הבודהיסטיות.
תוכן עניינים
תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סימון וייל נולדה בפריז ב-1909, אחותו הצעירה של המתמטיקאי אנדרה וייל. הם נולדו למשפחה ממוצא יהודי, אך חונכו כאגנוסטים. וייל הצטיינה מגיל צעיר, ובגיל 12 שלטה היטב ביוונית עתיקה. היא הגיעה למקום הראשון בכיתתה באקול נורמל סופרייר, לפני סימון דה בובואר, שהגיעה למקום השני.
בשנת 1931 הפכה למורה לפילוסופיה, בזמן שעבדה בעבודות מפרכות בתעשיית הרכב ובחקלאות, מתוך הזדהות עם מעמד הפועלים. היא ראתה עצמה כפציפיסטית, אך בשנת 1936 הצטרפה לרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד, בתפקיד לא צבאי. היא נכוותה קשות ועברה לאסיזי שבאיטליה, כדי להחלים. באסיזי חוותה חוויות מיסטיות הקשורות בישו. היא נמשכה לנצרות הקתולית, אך סירבה לעבור הטבלה, מאחר שבזה לקבלתה של הנצרות את המקרא.
במהלך מלחמת העולם השנייה התגוררה זמן מה במרסיי, וקיבלה הדרכה רוחנית מנזיר דומיניקני. בשנת 1942 נסעה לארצות הברית, ומשם לבריטניה. בלונדון הצטרפה לארגון המחתרת צרפת החופשית. בריאותה הייתה רופפת תמיד, והמאמץ שהשקיעה בפעילות צרפת החופשית גבה את מחירו. בשנת 1943 אובחנה כחולה בשחפת, והיא צוותה לנוח ולאכול היטב. האידיאלים שהאמינה בהם גרמו לה להגביל את עצמה למנות המזון ששיערה שחבריה זוכים להן בצרפת הכבושה, אך יש השערות כי סבלה גם מאנורקסיה והפרעות אכילה אחרות, אך הוריה לא פירסמו את הדברים על מנת לשמור על שמה הטוב. מצבה הידרדר במהירות, והיא נפטרה ב-24 באוגוסט 1943, בת 34 כתוצאה ממחלת השחפת[1]. מרבית הגותה פורסמה לאחר מותה.
ב-2018 התקיים בישראל כנס בינלאומי העוסק בהיבטים תאורטיים, השוואתיים והיסטוריים של הגותה וברלבנטיות שלה לחברה ולפוליטיקה של זמננו.[2]
תפיסת עולמה והגותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייל הכירה את כתבי הקודש הנוצרים ומעט את היהודיים, כך שהפילוסופיה שלה יצאה מתוך עמדה נוצרית מובהקת, אף על פי שחלקים רבים בהגותה אינם תלויים בהכרה הנוצרית שלה, והם ניתנים להילמד ולהיקרא באופן עצמאי. ליהדות רחשה וייל התנגדות ותיעוב. מספריה: "ציפייה לאלוהים", "הצורך בשורשים", "הכובד והחסד" (ראה אור בעברית בהוצאת כרמל).
הגותה שתורגמה לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סימון וייל, הכובד והחסד, מבוא: גוסטב תיבון, אחרית דבר: מרסל דיבואה, (תרגום מצרפתית: עוזי בהר), ירושלים: הוצאת כרמל, תשנ"ד 1994
- סימול וייל, האם אנו נאבקים למען הצדק? מבחר כתבים חברתיים ופוליטיים, תירגם מצרפתית: שירן בק, עריכה, אחרית דבר והקדמות: אביעד חפץ ודניס שרביט, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר אילן, 2019,
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Paul Giniewski, Simone Weil et la haine de soi ,Berg international, Paris, 1978
- John Hellman, Simone Weil: an introduction to her thought, Wilfried Laurier University Press, Waterloo, Ontario, Canada 1982
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נועה טיקולסקר, הכובד והחסד, באתר nrg, 8 ביוני 2005
- סימון וייל נגד ספרי המקרא, מאמרו של עמנואל לוינס בתרגומו של הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
- רוברט זרצקי, Zócalo, משחיזת הרעיונות, באתר "אלכסון", 11 בספטמבר 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Eric O. Springsted. (2010). Simone Weil and The Suffering of Love. Wipf & Stock Pub. p.3. ISBN 978-1608990948
- ^ תכנית הכנס באוניברסיטה הפתוחה
