סימיון ברנוציו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סימיון ברנוציו
Simion Bărnuţiu
Simion Barnutiu1.jpg
לידה 21 ביולי 1808
בוקשה, מחוז סלאז', טרנסילבניה (כיום ברומניה, בזמנו - אולאהבקשה, רוזנות סילאג', נסיכות טרנסילבניה, האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במאי 1864 (בגיל 55)
פנטנה גורגאנה, סנמיכאיו אלמאשולוי (כיום במחוז סלאז', טרנסילבניה, רומניה - בזמנו אלמאשסנטמיהאי, רוזנות קולוז', נסיכות טרנסילבניה, האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הכנסייה היוונית-קתולית של בוקשה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת פאביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Free and Independent Faction עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סימיון ברנוציורומנית:Simion Bărnuțiu, ‏ {21 ביוני 180828 במאי 1864) היה פוליטיקאי, משפטן, פילוסוף, והיסטוריון רומני מטרנסילבניה בימי השלטון ההבסבורגי, אחד ממובילי מהפכת 1848 - 1849 בטרנסילבניה. דגל בהגדרה העצמית ובריבונות הלאומית של הרומנים ושל כל האומות. השקפתו זו מצאה ביטוי בנאומו בקתדרלת השילוש הקדוש בבלאז' ב-14 במאי 1848 (לפי הלוח השנה הגרגוריאני,.[1] בו זמנית בלט בדעות אנטישמיות קיצוניות. כיהן כפרופסור לפילוסופיה באקדמיה מיכאיליאנה ואחר כך באוניברסיטת יאש.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנוציו נולד בשנת 1808 בכפר בוקשה (בהונגרית - אולאהבקשה - "בוקשה הרומנית") ברוזנות סילאג', כיום מחוז סלאז' שבטרנסילבניה, אז חלק מהאימפריה האוסרטית. גדל בנצרות היוונית-קתולית הרומנית במשפחה רומנית דלת אמצעים. האב, יון ברנוציו, היה מורה וקנטור בכנסייה והאם הייתה אנה לבית אורוס, בת של כומר[2] במשפחה היו 8 ילדים - שש בנות ושני בנים. אחת האחיות של ברנוציו הייתה סבתו של יוליו מאניו, לימים מנהיג חשוב של הרומנים בטרנסילבניה וראש ממשלת רומניה. מגיל 6 למד ברנוציו בבית ספר עממי בשימלאו סילבאניי[2] ואחר כך בגימנסיית הפיאריסטים בעיר קאריי (נאג' קארוי) בצפון טרנסילבניה. המשיך לימודי פילוסופיה (1826-1825) ותאולוגיה (1829-1827) באקדמיה התאולוגית בעיר בלאז'[2] ואחרי סיום לימודי הוסמך ככומר יווני-קתולי.

תחילת פעילותו האקדמית והפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1834-1829 לימד תחביר בגימנסיה העליונה (Obergymnasium) של בלאז'. בו זמנית עבד בארכיון הקונסיסטוריה היוונית-קתולית הרומנית וכמדריך בסמינר התאולוגי. בשנים 1839-1834 קודם בתקפיד של נוטריון קונסיסטורי ועבד בשירותו של הבישוף היווני-קתולי יואן למני ואחר כך חזר ללמד פילוסופיה בגימנסיה.[2] הושפע מהגותו של עמנואל קאנט ושל הפילוסוף הקאנטיאני וילהלם טראוגוט קרוג. ראה במשנת קנט כלי לשינוי החברה לעומת האידאולוגיה הדתית השלטת, ותמך בהגברת תפקידו של הציבור בניהול הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית במולדתו.[3] בדפי ה - Foaie pentru minte, inimă și literatură (עיתון לשכל, לנפש ולספרות) שהיה המוסף לספרות בעריכת ג'ורג'ה באריץ של העיתון הרומני "Gazeta de Transilvania" (גזטה דה טרנסילבניה) ובפרסומי הקונסיסטוריה הרומנית נודע בשנת 1842 בהתנגדותו החריפה להחלטת הדיאטה הטרנסילבנית שנשלטה על ידי הונגרים, להעניק לשפה ההונגרית מעמד חצי-רשמי במנהל המקומי בטרנסילבניה. משמעות החוק היה הנהגת השפה ההונגרית בכל בתי הספר בטרנסילבניה כולל בבתי הספר הרומנים.[4] בגימנסיה ברנוציו לימד ברומנית ולבסוף היה מעורב במשפט בין מספר מורים רומנים נגד הבישוף למני שהתנגד לשימוש בשפה הרומנית. בגלל עמדתו הפוליטית, בשנת 1845 יחד עם המורים שהשתתפו במשפט פוטר ברנוציו סופית ממערכת החינוך ונודה על ידי הבישוף למני שמחק אותו מרשימת הכמורה היוונית-קתולית[2][5][6] עבר לגור בסיביו ונאלץ. לפנות לקריירה אחרת:משפטים. למד שם למשך 3 שנים באקדמיה הסקסונית-טרנסילבנית למשפטים. ב-24 במרץ 1848 הפיץ בסיביו מנשרים שקראו להגדרה העצמית של הרומנים הטרנסילבנים ולשוויון בין הלאומים. הוא ראה בכך צעד שיכול לקדם את דרישת ההונגרים להשגת זכויות לעמם מידי הקיסר פרדיננד הראשון. הוא דחה את האיחוד המתוכנן בין טרנסילבניה לממלכת הונגריה כל עוד אין ייצוג יחסי לכל הלאומים של טרנסילבניה ואין גינוי רשמי לשיטת הצמיתות.[7] להבדיל מקודמיו במאה ה-18 הוא לביסס את הדרישות לזכויות לאומיות על תקדימים היסטוריים או דיפלומות קיסריות. הוא נתן יותר משקל לחוק הטבע ורעיון זכויות האדם הבלתי מעורערות. היה האמין בקדמה וביכולת האנשים המשכילים לשנות לטובה את החברה. [8] ברנוציו הפך לאחד ממנהיגי התנועה הלאומית הרומנית לאמנציפציה. ב-14 במאי 1848 נאם נאום מפורסם בנושא זה בקתדרלה היוונית-קתולית הרומנית של בלאז'.

מאבקו לאמנציפציה של הרומנים בטרנסילבניה. השנים 1849-1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנוציו היה אחד ממנהיגי המהפכה הרומנית בשנים 1849-1848 שפרצה במקביל למהפכה ההונגרית ולעיתים הייתה מנוגדת לה. את משנתו על האומה הרומנית וגורל הרומנים בטרנסילבניה הציג ברנוציו עוד מ-1842 ואחר כך במנשרו מ-24-25 מרץ 1848. באספת בלאז' ב-30 באפריל 1848 ובאספת בלאז' ב-15 במאי 1848 נאם בפני נציגי הרומנים מקרב האקדמאים, הכמורה ופשוטי העם. הוא קרא לסבלנות ולמתינות ומחה נגד השינויים החד צדדיים לטובת ההונגרים בממשל טרנסילבניה. לא הסכים עם הגישה הספקנית של מנהיגים פוליטיים רומנים כמו באריץ ואנדריי שאגונה אולם בסופו של דבר השתכנע שהיה צעד נכון לכלול שבועת אמונים לקיסר אוסטריה באסטרטגיה הפוליטית של הרומנים.[9]

ממש לפני האספה השנייה במאי 1848 הסכים למתן את גישתו ואימץ כמה הערות של באריץ לגבי שבירות מצבם /של הרומנים באזור וניסח חלקית מחדש את מצע ההגדרה העצמית שחיבר.[10] ב-17 במאי 1848 הוא נבחר, לצד היושב ראש שאגונה, כסגן יושב ראש הוועד הקבוע שהוקם על ידי הנציגים הרומנים בבלאז' כגוף מפקח על המאבק הפוליטי, לימים "הוועד הלאומי הרומני."[11]

בעקבות ההשתלשלות המהירה של אירועי המהפכה ההונגרית עם הכרזת האיחוד מחדש של טרנסילבניה עם הממלכה ההונגרית (11 ביולי 1848) והכרזת עצמאות הונגריה (27 בספטמבר 1848) וכשלונות הצבא האוסטרי באזור, חלה התקרבות בין מושל טרנסילבניה באותה תקופה, אנטון פון פוכנר, והוועד הקבוע של הרומנים בראשות שאגונה וברנוציו. מנקודת מבטו של הוועד, הייתה צפייה שהקיסר החדש פרנץ יוזף יכיר בטרנסילבניה כאזור אוטונומי רומני ולא הונגרי.[12]

פעילותו בווינה, באיטליה ובמולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנוציו לפי צילום מסביבות שנת 1860

אחרי תבוסת מהפכת 1848-1849 עקב התערבות צבא רוסיה, ברנוציו גלה בווינה, ונרשם שם ללימודים באוניברסיטה. בשנת 1853 סולק מהאוניברסיטה בעקבות פעילותו הפוליטית. עבר לפאביה באיטליה, בה סיים את עבודות הדוקטור למשפטים. בהמשך הוא שב לווינה, שם פגש את אאוגוסט טרבוניו לאוריאן שהציע לו לבוא ללמד ביאש, בירת נסיכות מולדובה. בין דצמבר 1854 - 1860 לימד ברנוציו באקדמיה מיכאיליאנה ובשנים 1864-1860 במוסד ההמשך שלה, אוניברסיטת יאש. בעת שהותו ביאש כתב ברנוציו כמה ספרי לימוד למשפטים ולפילוסופיה (כולל דברי סנגוריה מלאי להט על המשפט הרומי)[13] הטביע בתלמידיו גם פתיחות לרפורמות דמוקרטיות כמו התמיכה בבחירות עם הצבעה אוניברסלית, בעד הפקעתן של אדמות הבויארים הגדולים ושל אחוזות המנזרים. לפני ואחרי איחוד הנסיכויות הרומניות תחת השליט אלכסנדרו יואן קוזה תמך ברנוציו ברפורמות רדיקליות שהושפעו על ידי רעיונות שנפוצו בכמה חוגים ליברלים במולדובה. הוא הקים בשם עקרונות אלה את ה"סיעה החופשית והעצמאית" (Fracțiunea liberă și independentă)[14] שלימים חבריה הצטרפו למפלגות הלאומית ליברלית והשמרנית. חברו לסיעה זו של ברנוציו ניקולאיה יונסקו, תאודור לאטש (בולדור-לצסקו), דומיטרו טאקו, יון נגורה, ניקולאיה ימנדי ויואן לקה.

בשנות ה-1850 כתב ברנוציו נגד התוכנית להבאת נסיך זר שישמש כשליט בנסיכויות הרומניות. התנגדות זו בוטאה בפרלמנט הרומני על ידי ה"סיעה" גם ב-1866, שנתיים אחרי מות ברנוציו, בעקבות הפלת הנסיך קוזה מהשלטון.[15]

מטיף לשנאה נגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שהתגורר ביאשי בלט ברנוציו כדובר מובהק של האנטישמיות.[16] ברנוציו ראה ביהודים את האשמים בקשיי הכלכלה הרומנית ודרש את גירושם מהמדינה. טיטו מאיורסקו, בכיר החוג ז'ונימיה, דחה טענות אלה. ("נגד אסכולת ברנוציו")[17][18]אמנם ברנוציו הטיף גם נגד הגרמנים אבל עוינות זאת באה לידי ביטוי בעיקר בסוגיית הבאת שליט גרמני. ברנוציו, לצד וסילה קונטה, אלכסנדרו ק.קוזה וניקולאיה יונסקו, הפכו את אוניברסיטת יאש למוקד של אנטישמיות.[19]

גישה לטיניסטית בתחום הלשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ברנוציו ועל מלומדים רומנים אחרים מטרנסילבניה - "האסכולה הטרנסילבנית", טרבוניו לאוריאן, טימוטיי צ'יפאריו, נמתחה בקורת רבה מצד החוג ז'ונימיה השמרני בגלל הקידום על ידם של דקדוק וכתיב רומניים המבוססים בצורה מוגזמת על האטימולוגיה הלטינית, בלי לשקף את השפה הרומנית המדוברת. נטייה "לטיניסטית" זאת מצאה באותה תקופה הדים בהחלטות האקדמיה הרומנית.[20]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימיון ברנוציו הלך לעולמו ב-28 במאי 1864 ביישוב גורגאנה, המשתייך לכפר סנמיכאיו אלמאשולוי (אלמאשסנטמיהאי) במחוז סלאז' (אז ברוזנות קולוז') בטרנסילבניה בדרכו כאדם חולה מאוד ממולדובה אל כפר הולדתו, בוקשה. ליווה אותו בדרך, אחיינו, יואן מאניו, אביו של יוליו מאניו. ב-3 ביוני 1864 נקבר ברנוציו בחצר כנסיית העץ של בוקשה, בהשתתפות פמליית 30 כמרים ובראשם ממלא המקום של בישופות סילבניה, דמטריו קורויאנו. בשנת 1948 הועברו שאריות גופתו למאוזולאום שבתוך הכנסייה היוונית קתולית החדשה של בוקשה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאוזולאום של סימיון ברנוציו נמצא בכנסייה היוונית-קתולית הרומנית של בוקשה, מחוז סלאז'
  • המכללה הלאומית בעיר שימלאו סילבאניי והתיכון הטכנולוגי בעיר קאריי נקראו על שמו
  • פארק בעיר קלוז' ורחובות בערי רומניה נקראים על שמו
  • האקדמיה הרומנית הקימה פרס לסוציולוגיה על שם סימיון ברנוציו
  • בעיר קלוז' פועלת אגודת "סימיון ברנוציו"

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • O tomneală de ruşine şi o lege nedreaptă (סחר-מכר מביש וחוק בלתי צודק) - מאמרו נגד השלטת השפה ההונגרית במוסדות בטרנסילבניה (1842)[2] - פורסם ב-1853
  • "Soborul cel mare al Episcopiei Făgăraşului" - (הכינוס הגדול של בישופות פגראש) - מאמר ביקורת נגד הבישוף היווני-קתולי הרומני של פגראש, יואן למני (1843)

ספרי לימוד למשפט - מבוססים על כתבי וילהלם טראוגוט קרוג וקרל פון רוטק

  • Dreptul public al românilor (Iași, 1867) (המשפט הציבורי של הרומנים)
  • Dreptul natural privat (Iași, 1868) (המשפט הטבעי הפרטי)
  • Dreptul natural public (1870) (המשפט הטבעי הפרטי)
  • Dreptul ginților natural și poziția politică (doctrina constituțiunii) (הזכות הטבעית של האומות והעמדה הפוליטית - דוקטרית החוקה)
  • Constituțiunile statelor principale cu introducțiuni (חוקות המדינות החשובות עם דברי מבוא)
  • Antropologia (אנתרופולוגיה)
  • Psihologia empirică (פסיכולוגיה אמפירית)
  • Enciclopedia filozofiei teoretice
  • Logica (לוגיקה)
  • Metafizica (מטאפיזיקה)
  • Estetica (אסתטיקה)
  • Știința virtuții (מדע המידות הטובות )
  • Pedagogia (פדגוגיה)
  • Românii și ungurii. Discurs rostit în Catedrala Blajului, 2/14 mai 1848, cu introducere și comentar de G. Bogdan-Duică, פורסם לראשונה ב-1852 - מהדורה מ - Cluj, 1924 - הרומנים וההונגרים - הנאום בקתדרלת בלאז' 14 במאי 1949 - עם פתח דבר וביאור מאת ג. בוגדאן-דויקה
  • Discursul de la Blaj și scrieri de la 1848 , prefață de Ion Rațiu, ediție îngrijită de Ioan Chindriș, Cluj-Napoca, 1990

הנאום בבלאז' וכתבי 1848 - פתח דבר מאת יואן ראציו, בעריכת יואן קינדריש

  • Istoria filosofiei, ediție princeps după manuscris inedit coordonată de Ioan Chindriș, I-II, Editura România Press, București, 2000-2002 (colaboratori: Ioan Chindriș, Mihai-Teodor Racovițan, Gavril Matei și Ionuț Isac) -

תולדות הפילוסופיה - לפי כתב יד - בעריכת יואן קינדריש בהשתתפותם של יואן קינדריש, מיכאי תאודור רקוביצאן, גבריל מאתיי ויונוץ איסאק, -

  • Filosofia după W. T. Krug, ediție princeps după manuscris inedit, studiu introductiv de Ionuț Isac, text îngrijit, cronologie și notă asupra ediției de Ioan Chindriș, Editura Napoca Star, Cluj-Napoca, 2004 - לפי כתב יד

עם פתח דבר עיוני מאת יונוץ איסאק, עריכה, כרונולוגיה והערות מאל יואן קינדריש, קלוז'-נפוקה 2004

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Handbuch der Philosophie - ספר לימוד לפילוסופיה מאת וילהלם טראוגוט קרוג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סימיון ברנוציו בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • , Jean Ancel Responsabilitatea autoritãþilor statului pentru înscenarea,

pregãtirea și executarea Pogromului de la Iași și stabilirea numãrului victimelor în George Voicu (red) Pogromul de la Iasi Polirom, Iași 2006

  • Sorin Ioan Boldea - Lexicon Bărnuțiu, 2014
  • Gheorghe Bogdan-Duică, Viața și ideile lui Simion Bărnuțiu, București 1924
  • 1998 Keith Hitchins, Românii, 1774–1866 Humanitas, București (תרגום לרומנית מהמהדורה האנגלית-אמריקאית The Romanians, 1774–1866, Oxford University Press, USA, 1996) (קיית' היצ'ינס - "הרומנים, 1866-1774")
  • George Panu, Amintiri de la "Junimea" din Iași, Ed. Minerva, București, 1998 (מהדורה עם פתח דבר מאת זיגו אורניה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי הלוח היוליאני - 2 במאי 1848
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 I.Ciorchin 2014
  3. ^ Hitchins עמ' 271, 277
  4. ^ Hitchins עמ' 275, 277
  5. ^ Ioan Străjan - Episcopul Ioan Lemeni față de Revoluția română din Transilvania din 1848-1849 in Dacoromania, Alba Iulia
  6. ^ על סימיון ברנוציו בעיתון "טריבונה, 8 באוגוסט 1900
  7. ^ Hitchins עמ' 312-311
  8. ^ K.Hitchins, Stan Apostol
  9. ^ Hitchins עמ' 312-313
  10. ^ Hitchins עמ' 315
  11. ^ Hitchins עמ' 316
  12. ^ Hitchins עמ' 319
  13. ^ G.Panu עמ' 16
  14. ^ Z.Ornea in G.Panu עמ' VI
  15. ^ G.Panu עמ' 17-16
  16. ^ I.Lupaș Istoria Unirii Românilor 2021 עמ' 164
  17. ^ I.Pop 2010
  18. ^ Titu Maiorescu Contra Şcoalei Bărnuţiu, Imprimeria Societăţii Junimea, 1868 Convorbiri Literare, nr. 20, 21, 23, 24, anul I, p. 103
  19. ^ Jean Ancel 2006
  20. ^ G.Panu עמ' 493, 321, 143-142