– סימן סוף פסוק (בערבית: علامة نهاية الآية; בתעתיק לטיני: "ʿalāmat nihāyat al-āya") הוא סימן פיסוק מסורתי בכתבי הקוראן, המשמש לציון סיומה של אַ֫יַה (פסוק). הסימן מופיע בכתבי יד קוראניים ובמהדורות מודפסות של הקוראן, ומהווה חלק ממערכת הסימנים הקוראנית שנועדה לשמר קריאה מדויקת והעברה נאמנה של המסורת האוראלית.
הסימן מציין את סיום יחידת הפסוק הקוראנית. חלוקת הקוראן לפסוקים אינה תחבירית בלבד, אלא בעלת משמעות דתית וליטורגית, והיא נחשבת מקובעת ומחייבת במסורת האסלאמית. כל אָיָה נתפסת כיחידה עצמאית מבחינה פולחנית, לימודית ומשפטית.
צורתו הגרפית של הסימן משתנה בין מסורות כתיבה, אזורים ותקופות. לרוב מדובר בעיטור עגול או אליפטי קטן, שלעיתים משולב בו מספר הפסוק. בכתבי יד קדומים ניתן למצוא עיטורים מורכבים וצבעוניים, בעוד שבמהדורות מודפסות מודרניות קיימת אחידות צורנית יחסית.
בקריאת הקוראן (תַּגְ'וִיד), הסימן מציין את סיומו של הפסוק. עם זאת, עצירה בפועל אינה נקבעת רק לפי סוף הפסוק, אלא גם לפי כללי וַקְף וַאִבְתִדָאא' (وقف وابتداء) וסימני עצירה נוספים המופיעים בטקסט. לפיכך, ייתכן שהקורא ימשיך לקרוא גם לאחר סיום פסוק, בהתאם לכללי הקריאה המסורתיים.
יש להבחין בין הסימן לבין סימני הווקף האחרים בקוראן, כגון م (עצירה מחייבת), لا (אין לעצור) ו־ج (עצירה מותרת). סימנים אלה מדריכים את הקורא באשר לאופן הקריאה, בעוד שהסימן מציין אך ורק את גבול הפסוק ואינו קובע הוראה אופרטיבית לעצירה.
בכתבי הקוראן הראשונים לא התקיימה מערכת אחידה של סימני פיסוק וניקוד. סימון הפסוקים התפתח בהדרגה במהלך המאות הראשונות לאסלאם, כחלק מן המאמצים לשמר קריאה אחידה ולמנוע שיבושים. עם הזמן התגבשו סימנים קבועים, ובהם סימן סוף הפסוק, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מן המסורת הכתובה.
הסימן מקודד בתקן יוניקוד בשם '"Arabic End of Ayah" ומספרו הוא U+06DD. הוא נכלל בבלוק "Arabic" ומשמש לייצוג דיגיטלי של סימן סוף הפסוק בקוראן, כפי שהוא מופיע בכתבי יד ובמהדורות מודפסות מסורתיות.[1]
