סימפוניה מס' 49 (הפסיון) של היידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסימפוניה מס' 49 בפה מינור היא אחת מעשר הסימפוניות המינוריות שכתב יוזף היידן, אשר נהוג לייחסהּ‏ ‏לזרם "הסער והפרץ". ברשימת הסימפוניות של הובוקן היא ממוספרת כמס' 49 (Hob: I\49), וזמן כתיבתה מתוארך ל1768.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-אף מספורה ברשימתו של הובוקן כסימפוניה ה-49, היא קדמה ל10-15 סימפוניות אשר נמצאות לפניה ברשימה מבחינת זמן חיבורהּ‏ (שבמקרה זה הוא ודאי על פי כתב יד מתוארך). היא ככל הנראה אחת הסימפוניות הראשונות בסולם מינורי שכתב היידן.

הייחוס של חלק מן הסימפוניות של היידן לזרם "הסער והפרץ" אינו ברור כל כך, מכיוון שבאופן רשמי, הסער והפרץ כתנועה אומנותית בספרות החל רק באמצע שנות ה-70 של המאה ה-18. אך על-אף זאת, ניתן להבחין ברצף של יצירות שנכתבו בין השנים 3\1768-1772 אשר חורגות מכל מה שבא לפניהן וממה שיבוא אחריהן. חריגות סגנוניות אלה, פרט לרושם הכללי שמשאירות הסימפוניות, מתבטאות בהבדלי דינמיקה קיצוניים, פולס חזק ומהיר בפרקים המהירים, הרחבת טווח ההרמוניה והרגיסטר ועוד. כמו כן, הנטייה לשימוש בסולמות מינוריים נעשית מובהקת יותר, בהתחשב בכך שמרבית יצירותיו של היידן כתובות בסולם מזו'רי; 6 מתוך עשר הסימפוניות המינוריות של היידן נכתבו בפרק זמן זה. אפשר גם למצוא סימפוניות אשר כתובות בסולמות אשר נחשבו אז ל"מרוחקים", לדוגמה סי מז'ור (סימפוניה מס' 46) פה מינור (סימפוניה זו) ופה דיאז מינור (מס' 45, "הפרידה"). השפעה דומה ניכרת גם בקובץ הרביעיות שנכתב באותה תקופה, הרביעיות אופוס 20, אשר מתוכן 2 בסולם מינורי, וישנה נטייה לסיים אותן בפרקים פוגאליים אשר גם הם מהווים אפיון לסגנון זה. לא נהוג לקבוע "אופנה מוזיקלית" רק על סמך מלחין אחד, ואכן, גם אצל מוצארט ניתן למצוא יצירות בעלות מאפיינים זהים מאותה תקופה, כמו הסימפוניה מס' 25 בסול מינור ורביעיית המיתריo ברה מינור קכל 173. לא ידוע על התפתחות כלשהי בחייו האישיים של היידן שהובילה לרצף יצירות בסגנון הזה, אך יש המייחסים אותו לכך שאחרי מינויו של היידן כקאפלמייסטר אצל משפחת אסטרהאזי, הוא עבר להתמקד בכתיבת אופרות ומוזיקה דתית, דבר שייתכן וגרם לסגנונו להשתנות.

כינויה של הסימפוניה איננו מאת היידן ואינו קשור לפולחן דתי; הוא אף לא היה שכיח באותה עת. הכינוי הנפוץ היה "הקווייקר בעל הליחות הטובות" (קווייקרים הם פלג בנצרות, והכוונה היא לקווייקר הגון או בעל מזג טוב). ייתכן מאוד, בהתאם לאופיה, שהסימפוניה בוצעה כחלק מיצירה בימתית כלשהי, או אף נלקחה ממנה.

הרכב ומאפיינים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה כתובה להרכב תזמורתי קטן אך סטנדרטי המונה שני אבובים, שתי קרנות, בסון (המכפיל את תפקיד הבס) וכלי קשת. ההרכב אשר עמד אז לרשותו של היידן היה בעל ממדים קאמריים של ממש, ומנה לא יותר מ-6-8 כנרים, ויולן, צ'לן ונגן קונטרבס, וכמו כן נגני כלי נשיפה מועטים, ללא חצוצרנים או נגני טימפני.

הסולם בו בחר היידן, פה מינור, לא היה נפוץ באותה בתקופה. הוא מקנה לסימפוניה נימה מלנכולית ועמומה. היידן חוזר לסולם זה באחת מיצירותיו הידועות והקודרות יותר, הווריאציות לפסנתר בפה מינור, אשר נכתבו בנסיבות טרגיות. מאפיין נוסף של היצירה היא העובדה שהסולם פה מינור הוא סולם הטוניקה בכל הפרקים, למעט הקלה קצרה בטריו, שם מתחלף הסולם לפה מז'ור. מה שעוד תורם לאווירה הקודרת השורה סימפוניה הוא המודולציה בה בוחר היידן; הפיתוח נוטה להתמקד בסולם הדומיננטה המינורי (דו מינור) במקום בזה המז'ורי. באופן כללי, היידן מדגיש את צליל הדומיננטה באופן בולט; כל אחד מן הפרקים פותח בו, ובמעין מוטיב של הצליל השכנים לו: דו-רהb-סיb-דו.

הרכב הפרקים של הסימפוניה אינו שכיח; היא פותחת בפרק איטי ארוך, שלאחריו מגיע הפרק המהיר. זוהי הסימפוניה האחרונה מתוך שש סימפוניות הכתובות באופן זה. מאפיין זה, כמו גם העובדה שהסימפוניה כולה כתובה בסולם אחד, והמרקם הפוליפוני שלה, מתוארים על ידי כמה משומעיה כמעניקים צליל בארוקי.

הפרקים כולם כתובים בצורת סונטה, למעט המינואט שכתוב בצורה הסטנדרטית של מינואט.

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1. אדג'יו – הפרק האיטי הפותח את היצירה. הוא ארוך ואיטי יחסית לפרקים אחרים בסימפוניות של היידן. המרקם הרטורי והפוליפוני, כמו גם התזמור הכהה שבו, הופכים אותו לאחד הפרקים היותר מהורהרים שכתב היידן. המעבר בין הפיתוח לרפריזה רצוף במודולציות שמקנות תחושה של אי יציבות. הדומיננטה בולטת שם בחסרונה ובמקומה ישנו מעבר דרך סי בקאר.
  • 2. אלגרו די-מולטו – הפרק השני של הסימפוניה הוא הפרק המהיר הראשון, ובעל אופי נמרץ מאוד. המוטיב דו-רהb-סיb-דו מופיע בראשיתו בקפיצות דרמטיות בכלי הקשת. הפרק עצמו הוא דחוס יחסית לפרק ראשון מסימפוניה של היידן. התצוגה שבו מכילה מגוון של נושאים הבאים אחד אחרי השני כמעט ללא פיסוק מוזיקלי שנמצא בדרך כלל אצל היידן: נושא ראשון תזזיתי, פוליפוני, עם קפיצות מעלה ומטה בכינורות. הנושא נקטע ובמקומו מופיע קטע רגוע יותר בסולם מז'ורי, ונדמה כאילו הפולס נרגע, אך הוא חוזר מיד אחר כך עם מוטיבים חדשים, כשלקראת הסוף מגיח לפתע נושא לירי באבוב. הפיתוח הפוליפוני רווי מעברים הרמוניים, חלקם חלקים וחלקם חריפים יותר. הרפריזה חוזרת בשלמותה כשכולה בסולם פה מינור.
  • 3. מינואט-טריו – המינואט הוא אולי הפרק הסטנדרטי ביותר בסימפוניה, לפחות יחסית להיידן עצמו. גם הוא פותח המוטיב הצליל סביב הדומיננטה. הטריו, כאמור, הוא בפה מז'ור, וכתוב כקטע סולני לאבובים ולקרנות.
  • 4. פינאלה-פרסטו – פרק הפינאלה הוא קצר יחסית, אך מהיר ושוצף אף יותר מן הפרק השני. הוא רווי במעברים הרמוניים ורתמיים חדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס וובסטר, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה בביצוע הפילהרמונית ההונגרית בניצוחו של אנטל דוראטי

פרק ראשון

פרק שני

פרק שלישי

פרק רביעי