סימפוניית תהילים

סימפוניית תהילים (1930) היא יצירה מן הזרם הנאו-קלאסי של איגור סטרווינסקי. מקור היצירה בהזמנה של סרגיי קוסביצקי לחגיגות היובל של התזמורת הסימפונית של בוסטון.

"זו איננה סימפוניה שבה אני כולל מזמורי תהילים לשירה. להפך, זאת שירת מזמורי תהילים שאני מעצב לסימפוניה."

— איגור סטרווינסקי^[1]

באוגוסט 1964 בוצעה לראשונה בישראל "סימפוניית תהילים" במסגרת פסטיבל ישראל באמפיתיאטרון של קיסריה, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הפילהרמונית תל אביב, בניצוח סטרווינסקי בן ה-81.

שלושת פרקי היצירה מנוגנים ברצף, ללא הפסקה. הטקסט הוא התרגום הלטיני של מזמורי תהילים, ל"ט, י"ג–י"ד (פרק ראשון, פרלוד), מ', ב'–ד' (פרק שני, פוגה), וק"נ בשלמותו (פרק שלישי, אלגרו סימפוני). בפרטיטורה, בגרסה חדשה משנת 1948 בהוצאת בוזי והוקס, מצוין הטקסט כלקוח ממזמורים ל"ח ו-ל"ט, בהתאם לחלוקת הפרקים בתרגום השבעים, השונה מהחלוקה לפי המסורת היהודית וחלק מהגרסאות הנוצריות.

מבחינה סגנונית זו יצירה המשקפת במידה רבה גישה נאו-קלאסית למוזיקת קודש. הפרק השלישי, אם כי הוא כולל אינטרלודים כליים פוליטונאליים, עושה שימוש נרחב בקדנצות בתפקידים הקוליים, בעיקר בסיום היצירה. בנוסף לגישה הנאו קלסית, ישנם מוטיבים רבים של ארכאיות ביצירה, סגנון כתיבה שהיה אהוב מאוד על סטרווינסקי. שימוש במוזיקה כמעט פגאנית, כאשר המרכיב החשוב בהּ הוא המקצב והכלים הבולטים בהּ הם כלי ההקשה.

האינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

5 חלילים (שאחדים מהם מכפילים פיקולו)
5 אבובים (כמה מהם מכפילים קרן אנגלית)
3 בסונים, קונטרה-בסון
4 קרנות בפה
4 חצוצרות בדו, חצוצרה קטנה ברה
2 טרומבונים, טרומבון בס
טובה
טימפני, תוף בס
נבל
שני פסנתרים
קבוצת כלי קשת, שכולה צ'לי וקונטרבסים
מקהלה מורכבת מטנור ובס וקולות ילדים, שאפשר להחליף בקולות נשים (סופרן ואלט), אם אין אפשרות להשיג מקהלת ילדים.

פרק 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק נפתח באקורד בכל הכלים מלבד החצוצרות והקרנות. מיד אחריו נכנסים אבוב ובסון סולו בלגאטו מהיר בחלקי 16, הנפסק אחרי שתי תיבות באקורד נוסף, זהה לאקורד הפתיחה. מתכונת זו חוזרת על עצמה עד סימן מקום 2, הקרן האנגלית מצטרפת לתיבה אחת ובמקביל נכנס הפסנתר הראשון. אחרי סימן 2 עובר הנושא אל הפסנתר הראשון בליווי כלי הקשת והקרן ובהמשך מצטרף גם הפסנתר השני. בסימן 4 חוזר הנושא אל כלי הנשיפה מעץ וכאן גם נכנסת לראשונה המקהלה, תחילה בקול האלט ("Exaudi, orationem meam, Domino" שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה'...")

$\relative c'{e4 (f4 f2 e2 (e4 e8) r8 e4 f4 f4 e4 e4 f4 f4 e4 e4 f4 f2 (f2) e2 (e2 e4 e8) r8}$

ובהמשך, בסימן 5, שאר הקולות ("...וְשַׁוְעָתִי...") ושוב האלט בלבד ("...הַאֲזִינָה אֶל-דִּמְעָתִי, אַל-תֶּחֱרַשׁ"). מנעד הצלילים בקטע המקהלה מצומצם מאוד ומבוסס בעיקר על סקונדות קטנות והרושם המתקבל הוא של מזמור תפילה עתיק. מרגע שנכנסת המקהלה, מצטמצם תפקיד התזמורת לליווי קצבי, בעיקר, לשירה. בסימן 6 חוזר הנושא אל האבובים בליווי בסונים ובתיבה 7 נכנס שוב האלט באותו סגנון. לאחר סימן 8 מצטרף הנבל לפסנתר בארפג'י ונכנסים כלי הנשיפה מעץ בנושא חדש, המאופיין בסטאקאטו ובהתעוררות. אחרי סימן 10 מצטרפים עוד כלים למקהלה המלאה עד שבתיבה 11 מנגנת התזמורת כולה. אופי המוזיקה במקהלה משתנה - מנושא סטטי כמעט, במרווחים קטנים, נפתחת המוזיקה למרווחים גדולים במשכי זמן ארוכים ואיטיים, לעומת ליווי סטאקאטו בסקונדות בתזמורת. מפיתוח בתזמורת המלאה המגיע לפורטיסימו ובקולות גבוהים במקהלה, הולך הנושא ומצטמצם שוב בהדרגה עד לסיום, המדגיש "סנצה דימינואנדו" - ללא דימינואנדו, כלומר, לשמור על פורטה עד לסיום והמעבר המיידי לפרק השני.

פרק 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הוא פוגה. הנושא מופיע תחילה באבוב הראשון, אליו מצטרפים בהדרגה ארבעת החלילים, האבוב השני והפיקולי, הנכנסים לסירוגין בנושא ובפיתוחיו. בסימן 5 נכנסת המקהלה בפוגה לפי הטקסט של פסוקים ב' עד ד' מפרק מ' ("קַוֹּה קִוִּיתִי ה'; וַיֵּט אֵלַי, וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי. וַיַּעֲלֵנִי, מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל-סֶלַע רַגְלַי; כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי. וַיִּתֵּן בְּפִי, שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ"), בליווי כלי נשיפה מעץ וכלי קשת. הנושא עובר מן הסופרן אל האלט, אל הטנור ולבסוף, בסימן 8, מצטרף גם הבס. מתיבה 10 חלה סטרטה - הנושא מופיע בקולות השונים, החל בסופרן וכלה בבס, בתכיפות גדולה יותר. בסימן 14 מפנה הפוגה במקהלה את מקומה לכוראל, חלקו באוניסונו, עד לסיום והמעבר אטאקה (ללא הפסקה) לפרק השלישי.

פרק 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה מבוסס על מזמור ק"נ בשלמותו:

"הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ; הַלְלוּהוּ, בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ. הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו; הַלְלוּהוּ, כְּרֹב גֻּדְלוֹ. הַלְלוּהוּ, בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ, בְּמִנִּים וְעֻגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ."

זה הפרק הארוך, המורכב והמגוון ביותר ביצירה. המקהלה נכנסת כבר בתיבה השנייה ב"הללויה" חרישי, הנמשך באוניסונו של כל הקולות, בליווי אוניסונו של התזמורת כולה, עד לשינוי הקצב מ-2/2 ל-3/2 ובהמשך ל-4/2. הליווי מצטמצם לכלי הקשת עד לסימן 2, שם מצטרפים גם הפסנתרים, הנבל וחלק מכלי הנשיפה, אך גם בהרכב מלא יותר נשאר הליווי סטטי, אוניסונו במרווחים קבועים של קווינטות, אוקטבות וקוורטות, מלבד הקרנות, הנעות בסקונדה קטנה, עולה ויורדת. עד סימן 3 רישומו של הפרק הוא של תפילה חרישית, סטטית ומופנמת מאוד, אך אז משתנה האופי בבת אחת. הבסונים והקרנות נכנסים בסטקטו מהיר, החוזר בכל כלי על אותו צליל בקבוצות של שמיניות. החצוצרות והנבל מצטרפים בצלילי סטאקאטו נפרדים, שאותם מאמצים גם כלי הקשת. המוזיקה מתפתחת לטריולות מקוטעות בכל התזמורת פרט לגליסנדי בנבל ובפסנתר השני, והקטע התזמורתי נמשך עד לכניסתה המחודשת של המקהלה בסימן 6. בניגוד גמור לשלוות התפילה המהורהרת של הקטע הראשון, קטע תזמורתי זה, קצבי, צבעוני וסוער, דומה מעל לכל לפולחן פגני, המעלה בזיכרון את פולחן האביב של אותו מלחין. גם המקהלה תורמת לאווירת התסיסה ואי-השקט. בסימן 8 חוזרים האלט והטנור על מוטיב הסטאקאטו הקצבי בשמיניות על אותו צליל שהוצג קודם בתזמורת וכאשר נכנס הבס לבדו לאחר שינוי המקצב ל-2/2, בצלילים ארוכים אך מהירים, חוזר הליווי הקצבי בכלי הנשיפה. שאר המקהלה מצטרפת אל הבס בליווי סטקטו של התזמורת בהרכב משתנה. בסימן 13 חוזרת המקהלה על מוטיב הפתיחה, אך המשכו שונה מאוד מן האווירה שנמשכה ממוטיב זה בתחילת הפרק. אין זו תפילה חרישית אלא הצהרה, המוטחת בפורטיסימו ובסוּבּיטוֹ פיאנו לסירוגין וחוזרת על עצמה שוב ושוב בהמשך, במהירות כפולה ומכופלת, מסימן 15 עד סימן 18, שם משתתקת המקהלה לעוד קטע תזמורתי סוער, מקוטע וקופצני, המשנה את אופיו בבת אחת לקראת סימן 20, בהוראה "meno mosso" - "פחות תנועה". אוקטבות איטיות בנבל ובפסנתרים מכינות את האווירה לכניסת המקהלה בנושא חדש, מלודי, שונה כליל מכל מה שקדם לו. מקצב מנוקד מעניק לו אופי לירי וזורם ובסימן 22, לאחר מודולציה, הוא הופך לכוראל איטי ושירתי, בליווי מקביל של הנבל, הפסנתרים, כלי הקשת וכלי הנשיפה ממתכת, אליהם מצטרפת בהדרגה שאר התזמורת. קטע זה נמשך באווירת ציפייה ההולכת ונבנית עד לחזרה לטמפו הראשוני בסימן 29 ומשם לסיום חרישי באוניסונו מלא, הן במקהלה והן בתזמורת.