סימפליקיוס (פילוסוף)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סימפליקיוס
Simplicius Commentary on Aristotle De Caelo.jpg
לידה 490
קיליקיה, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 560 (בגיל 70 בערך)
אתונה, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, מתמטיקאי, אסטרונום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סימפליקיוס מקיליקיהיוונית: Σιμπλίκιος ὁ Κίλιξ;‏ בערך 490 – 560 לספירה) היה תלמידם של אמוניוס בן הרמיאס ודמאסקיוס, ואחד מאחרוני הנאופלאטוניסטים. הוא היה בין הפילוסופים הפגניים שנרדפו על ידי יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, בראשית המאה ה-6, ונאלץ במשך זמן מה לחפש מקלט בחצר המלוכה הפרסי, לפני שהותר לו לחזור לאימפריה הביזנטית. הוא כתב רבות על יצירותיו של אריסטו. אף על פי שכתביו כולם פירושים על אריסטו וסופרים אחרים, ולא יצירות מקוריות, למדנותו האינטליגנטית והפלאית הופכת אותו לפילוסוף הגדול האחרון של העת העתיקה האלילית. חיבוריו שימרו מידע רב על פילוסופים מוקדמים יותר, שאחרת היה הולך לאיבוד.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפליקיוס היה תלמידם של אמוניוס ושל דמאסקיוס, וכתוצאה מכך היה אחד החברים האחרונים באסכולה הנאופלאטוניסטית. מאחר שזו הקימה את המטה הראשי שלה באתונה, בית הספר הפך למרכז המאמצים האחרונים לשמור על הדת ההלניסטית (אנ') כנגד הסגות הגבול של הנצרות.[1] צווים קיסריים שחוקקו במאה ה-5 נגד פגניזם העניקו הגנה חוקית לפגנים מפני התעללות אישית, אולם בשנת 528 הורה הקיסר יוסטיניאנוס כי יש להדיח את הפגנים מתפקידי ממשל. חלקם נשדדו מרכושם, חלקם הוצאו להורג. הצו פירט שאם תוך שלושה חודשים הם לא ימרו את דתם לנצרות, הם יגורשו מהאימפריה. בנוסף, נאסר עוד ללמד פילוסופיה ומשפט באתונה. ככל הנראה, הוחרם גם רכושו של בית הספר האפלטוניסטי; לכל הפחות, יוסטיניאנוס שלל מהרופאים והמורים של האמנויות את כספי האספקה שהוקצו להם על ידי קיסרים קודמים, והחרים כספים שהאזרחים סיפקו עבור מטרות אזרחיות.[1]

בעקבות הצו, שבעה פילוסופים, ביניהם סימפליקיוס, אולאמיוס (אנ'), פריסקיאנוס (אנ') ואחרים, ובראשם דמאסקיוס, הנשיא האחרון של בית הספר הפלאטוניסטי באתונה, החליטו לבקש הגנה בחצרו של המלך הפרסי המפורסם ח'וסרו הראשון, שעלה לכס המלכות בשנת 531. אולם מאוכזבים בתקוותיהם, הם חזרו הביתה, לאחר שח'וסרו, בהסכם שלום שחתם עם יוסטיניאנוס בשנת 533 לערך, קבע כי יש לאפשר לפילוסופים הללו לחזור ללא סיכון ולקיים את טקסיהם. לא ידוע דבר על גורלם של שבעת הפילוסופים בהמשך.[1]

ידוע רק מעט על היכן סימפליקיוס חי ולימד. העובדה שהוא לא רק כתב, אלא גם לימד, מוכחת על ידי הפנייה אל שומעיו בפרשנות ל"פיזיקה" של אריסטו, כמו גם על ידי כותרת הפרשנות שלו ל"קטגוריות". את הכשרתו קיבל בחלקה באלכסנדריה, תחת אמוניוס, בחלקה באתונה, כתלמיד של דמאסקיוס; וזה היה כנראה באחת משתי הערים הללו שהוא נשאר להתגורר; שכן למעט ערים אלו וקונסטנטינופול, היה קשה למצוא עיר שיש בה את אוספי הספרים הנחוצים לו, ולא סביר שהוא הלך לקונסטנטינופול.[1] באשר להיסטוריה האישית שלו, במיוחד הגירתו לפרס, אין אזכורים ברורים בכתביו של סימפליקיוס. רק בסוף ההסבר שלו על החיבור של אפיקטטוס, סימפליקיוס מזכיר, בהכרת תודה, את הנחמה שהוא מצא תחת דיכוי רודני בהתבוננויות אתיות כאלה; מה שעשוי לרמוז שהוא נתחבר במהלך או מיד לאחר הרדיפות שהוזכרו לעיל.[1]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבורים ששרדו הם פרשנויותיו על "על השמיים" (אנ'), "פיזיקה" (אנ'), ו"הקטגוריות", וכן גם פירוש על אנכירידיון (אנ') של אפיקטטוס.[2] יש גם פירוש ל"על הנפש" (אנ') של אריסטו תחת שמו, אולם הוא נחות מבחינה סגנונית וחסר את הרוחב של מידע היסטורי המשמש בדרך כלל סימפליקיוס.[3] הוצע כי הוא נכתב על ידי פריסקיאנוס לידוס, אך חוקרים אחרים רואים בו כאותנטי.

הפרשנות על "על השמיים" נכתבה לפני זו שעל "פיזיקה", וכנראה לא באלכסנדריה, מכיוון שהוא מזכיר בה תצפית אסטרונומית שנעשתה במהלך שהותו באותה עיר על ידי אמוניוס. סימפליקיוס כתב את פירושו ל"פיזיקה" לאחר מותו של דמאסקיוס, ולכן לאחר שובו מפרס. לא ניתן לקבוע אם הוא כתב את הסבריו ל"קטגוריות" לפני או אחרי אלה שבחיבורים האריסטוטליים שהוזכרו לעיל.[1] מלבד פרשנויות אלה של סימפליקיוס שנשמרו, הפרשנות ל"על הנפש" מזכירה הסברים על הספרים המטאפיזיים, וקיצור ל"פיזיקה" של תאופרסטוס.[3]

סימפוליקיוס, כנאופלאטוניסט, ניסה להראות שאריסטו מסכים עם אפלטון אפילו על אותן נקודות שהוא חולק, כך כדי להוביל את הדרך למשמעותן העמוקה והנסתרת. לדעתו לא רק פלוטינוס, אלא גם סיריאנוס, פרוקלוס, ואמוניוס, הם פילוסופים גדולים, שחדרו לתוך מעמקי חכמתו של אפלטון. הוא גם מקשר אל האפלטוניזם רבים מהפילוסופים היוונים הקדומים יותר.[1] הוא, לעומת זאת, נבדל מקודמיו, שאותם הוא כה מעריץ, בשימוש תכוף פחות של חומר מהמסורות תאולוגיות אורפיות, הרמיטיציות, כלדיות (אנ'), ואחרות מהמזרח הקרוב; בין השאר בהתקדמות זהירה וצנועה בהסבר ובביקורת על נקודות מסוימות, ובחתירה בשקדנות לשאוב מהמקורות המקוריים ידע מעמיק בפילוסופיה היוונית הישנה יותר.[3] לפיכך ניתן לראות בפרשנויותיו כעשירות ביותר בתוכנן מכל מה שהגיע לידינו בנוגע לאריסטו. בלעדיהם, היינו ללא ללא הקטעים החשובים ביותר של כתבי האסכולה האלאטית, של אמפדוקלס, אנכסגורס, דיוגנס מאפולוניה, ואחרים, אשר היו באותה העת כבר מאוד נדירים, כמו גם ללא תמציות רבות מהספרים האבודים של אריסטו, תאופרסטוס ואודמוס מרודוס (אנ'): בלעדיהם, בקושי היינו מסוגלים להתיר את תורת הקטגוריות, החשובה כל כך למערכת הסטואים.[3] אמנם, הוא עצמו מתלונן כי בתקופתו גוועו בית הספר וכתבי חסידיו של זנון. אבל במקום בו הוא לא יכול לשאוב ישירות מהמקורות המקוריים, הוא מחפש אחר מדריכים עליהם הוא יכול להיות להסתמך, שהשתמשו במקורות הללו. בנוסף, יש להודות לו על ציטוטים כה רבים מהפרשנויות היווניות מתקופת אנדרוניקוס מרודוס (אנ') ועד אמוניוס ודמאסקיוס, עד כי עבור ה"קטגוריות" וה"פיזיקה", ניתן ליצור קווי מתאר של ההיסטוריה של הפרשנות והביקורת על ספרים אלה. בהבנתו נכונה את חשיבותם, סימפליקיוס עשה את השימוש המתמיד ביותר בפרשנויותיהם של אלכסנדר מאפרודיסיאס ופורפיריוס; ולמרות שלעיתים קרובות הוא נלחם בדעותיו של הראשון, הוא ידע להעריך, כפי שהיה ראוי, את החוש הביקורתי השקול שלו.[3] לא פחות חשובות הן התרומות להכרת המערכות האסטרונומיות העתיקות, בפירושו לספרי "על השמיים". ניתן למצוא בכתביו גם עקבות של נטייה לתצפית על הטבע.[3]

על אף התנגדותו לנצרות, הוא נמנע מלתקוף תורות נוצריות, גם כשהוא נלחם במפורש בחיבורו של בן-זמנו, יואנס פילופונוס, המכוון נגד התורה האריסטוטלית של נצחיות היקום.[3] באתיקה נראה שהוא נטש את תאוריית הטיהור הפנתאיסטית המיסטית של הנאופלאטוניסטים, וכי מצא סיפוק מלא במערכת האתית של הסטואים המאוחרים, גם אם נטה רק במעט כלפי תורותיהם הלוגיות והפיזיות.[3]

בעוד שמקורות מסוימים מייחסים לסימפליקיוס את טביעת הביטוי (πάντα ῥεῖ (panta rhei, כלומר "הכל זורם / נמצא במצב של השתנות מתמדת", כדי לאפיין את המושג בפילוסופיה של הרקליטוס, הניסוח המהותי "הכל משתנה" ווריאציות עליו, בהקשרים שבהם נרמזת הגותו של הרקליטוס, היו שגורות בכתבי אפלטון ואריסטו.

בפרשנותו ל-De Caelo, סימפליקיוס מנהל פולמוס חריף נגד יואנס פילופונוס, פגני לשעבר שנעשה מגנה של הנצרות. כדי לתמוך בטענותיו, סימפליקיוס מביא פעמיים ראיות מתוך ספר תהילים, במטרה להראות שאפילו "הנביא היהודי דוד", מחברו של הספר על פי המסורת, שבוודאי זוכה לכבוד מצדו של פילופונוס, למעשה סותר את השקפותיו. בכך מצטרף סימפליקיוס אל שורת ההוגים הפגניים מקלסוס ואילך, שבשל עוינותם כלפי הנצרות, רכשו ידע מסוים בכתבי הקודש.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סימפליקיוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Simplicius, Vol. 3, p. 837, במילון לביוגרפיה ומיתולוגיה יוונית ורומית בעריכת ויליאם סמית'
  2. ^ Simplicius, Vol. 3, p. 839, במילון לביוגרפיה ומיתולוגיה יוונית ורומית בעריכת ויליאם סמית'
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Simplicius, Vol. 3, p. 838, במילון לביוגרפיה ומיתולוגיה יוונית ורומית בעריכת ויליאם סמית'
  4. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CLXI. Simplicius, p. 686