טאיוואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סין הלאומנית)
הרפובליקה הסינית
中華民國
Flag of the Republic of China.svgNational Emblem of the Republic of China.svg

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהניגריהקמרוןהרפובליקה הדמוקרטית של קונגומוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדימלאוויאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רתימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגיאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודומזרח טימורפפואה גינאה החדשהחג המולד (אי)איי קוקוסאיי שלמהTaiwan on the globe (Asia centered).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אין
המנון לאומי שלושת העקרונות של העם
ממשל
משטר דמוקרטיה נשיאותית
ראש מדינה נשיא הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא הרפובליקה הסינית צאי אינג-ון
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת טאיוואן עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת טאיוואן סו צ'ה-צאנג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית מנדרינית
עיר בירה טאיפיי[1] 25°02′N 121°38′E / 25.033°N 121.633°E / 25.033; 121.633
רשות מחוקקת היואן המחוקק עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
העיר הגדולה ביותר ניו טאיפיי
שטח יבשתי[2] 35,410 קמ"ר (137 בעולם)
אחוז שטח המים 10.34%
אזור זמן UTC +8
היסטוריה
הקמה מהפכת שינהאי
- הוכרזה
- נוסדה
10 באוקטובר 1911
1 בינואר 1912
ישות קודמת הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
דמוגרפיה
אוכלוסייה[3]
(הערכה 1 ביולי 2020)
23,816,775 נפש (57 בעולם)
צפיפות 672.60 נפש לקמ"ר (17 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 12.68%
גילאי 15 - 24 12.52%
גילאי 25 - 54 46.08%
גילאי 55 - 64 14.36%
גילאי 65 ומעלה 14.36%
כלכלה
תמ"ג[4] (הערכה לשנת 2017) 1,189,000 מיליון $ (22 בעולם)
תמ"ג לנפש 49,923$ (26 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[5]
(2018)
(ללא דירוג)
מדד ג'יני 0.338 (נכון ל־2018) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע דולר טאיוואני חדש‏ (TWD)
בנק מרכזי Central Bank of the Republic of China (Taiwan) עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
סיומת אינטרנט tw
קידומת בינלאומית 886
www.gov.tw
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
גורד השחקים טאיפיי 101 בבירה טאיפיי, שהיה עד 2009 המבנה הגבוה בעולם
האי טאיוואן, כפי שצולם מהחלל על ידי NASA

טאיוואןסינית: 臺灣, בסינית מפושטת: 台湾), או הרפובליקה הסינית (בסינית: 中華民國, בפין-יין: Zhōnghuá Mínguó), היא מדינה דה פקטו הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פֿוּגְ׳יֵין של סין, וכן קבוצות האיים פנגו, ג'ינמן ומאטסו. בעבר כללה הרפובליקה הסינית את מרבית סין היבשתית. מדינה זו מכונה גם "סין הלאומית", "טאיפּיי הסינית" ו"טאיוואן", כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת כיום בסין היבשתית, הונג קונג, מקאו, האי האינאן ואיים נוספים, ומוכרת בדרך כלל כ"סין העממית" או פשוט כ"סין". באנגלית מכונה טאיוואן בשם Republic of China או ROC ואילו סין נקראת גם People's Republic of China או PRC. כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו, אם כי יש ביניהן קשרי מסחר. "הרפובליקה העממית של סין" מחרימה כל מדינה שמכירה ב"רפובליקה הסינית".

טאיוואן הוכרה כ"רפובליקה של סין" עד לשנות ה-70 על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד סין שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל–1990. כיום נותרו רק 17 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף תקופת הפליסטוקן, מפלס הים באזור היה נמוך בכ-140 מ' מאשר בימינו. כתוצאה מכך נחשפה רצפת מצר טאיוואן כגשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת ההולוקן לפני 11,700 שנה. בערוץ שבין איי פנגו לטאיוואן נמצא ריכוז מאובנים של חוליות, כולל עצם לסת אנושית השייכת למין קדום לא ידוע של הסוג אדם.[6][7]

בשנת 1972 נמצאו חלקי מאובנים של בני אדם מודרניים אנטומית במחוז זוג'הן (אנ'), טאינאן, המתוארכים כ-30,000 שנה לפני זמנינו.[8]

היסטוריה של ילידי טאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הילידים של טאיוואן גרים באי כבר כמה אלפי שנים, כנראה מהאלף הרביעית לפני הספירה, אך ייתכן שאוכלוסיות אחרות גרו באי מוקדם יותר. הילידים הטאיוואנים הם אוסטרונזים - קבוצה אתנית ולשונית הכוללת את הפיליפינים, מלזים, אינדונזים, מלנזים ואפילו אלו שהתיישבו במדגסקר.[9]

שושלת מינג, צ'ינג, ומעצמות אירופאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-17, אנשים מחבל פוג'יין שבסין ניסו להגר לאיי טאיוואן, אולם לרוב נדחו באלימות על ידי השבטים המקומיים. למרות זאת, החלו מהגרים מחוז פֿוּגְ׳יֵין להתיישב במספר מוקדים בחלק המישורי של מערב טאיוואן.

במאה ה-17 החלו כוחות קולוניאליים אירופיים לחפש מוקדים לקשר בין אירופה לקיסרות מינג, ועשו מאמץ להתיישב באיים סמוכים לסין גופא, כגון הונג קונג, מקאו וטאיוואן. חברת הודו המזרחית ההולנדית שניסתה להתיישב באיי פנגחו הסמוכים ליבשת, בשנת 1622 ונדחתה משם על ידי קיסרות מינג, התיישבה לבסוף בשנת 1624 במקום בו נמצאת העיר טאינאן בחוף הדרום מערבי של האי טאיוואן, ובנתה שם את מצודות זילנדיה ואנפינג. הם החלו לייבא עובדים חאנים ואנשי האקה מסין, ליישם את החקלאות שהביאו לאי. כמעט במקביל, בשנת 1626, התיישבו הספרדים (בתקופת האיחוד האיברי) בצפון האי, בנמלי טאמסוי וקילונג. הם נותרו שם בחסות כוחותיהם מהפיליפינים 16 שנים, עד שההולנדים דחקו אותם מטאיוואן. גם התקופה ההולנדית באי לא נמשכה זמן רב.

כחלק מהשתלטות קיסרות צ'ינג המנצ'ורית על סין, נדחה כוח נאמן למינג המובסת למחוזות הדרומיים של סין, וכוח בראשות קוש'ינגה (ג'נג צ'נגגונג), שבסיס כוחו היה במחוז פוג'יין, צר על מצודות ההולנדים ובשנת 1662 כבש את המצודות וגירש את ההולנדים מהאי. בתקופת השושלת קצרת הימים של ממלכת טונגנינג שהקים, ששלטה באי 20 שנים, הגיעו עוד מתיישבים חאנים לאי. אלה הביאו איתם את מורשתם ודתם והחל עירוב בין המתיישבים החדשים לשבטים המקומיים.

גם שושלת זו לא האריכה ימים, ונכדו של קוש'ינגה נכנע לבסוף, בשנת 1682, לקיסרות צ'ינג הסינית, שהפכה את איי טאיוואן לחלק ממחוז פוג'יין. שליטת צ'ינג נמשכה עד לוויתור על הטריטוריה לקיסרות יפן, כחלק מהסכם שימונוסקי שסיכם את התבוסה הסינית ליפן במלחמת סין–יפן הראשונה, בשנת 1895.

תקופת השלטון היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 במאי 1895, לאחר חתימת הסכם שימונוסקי, הכריזה קבוצה של פקידים בכירים של ממשל צ'ינג בטאיוואן על הקמת "הרפובליקה של טאיוואן" שהתנגדה לשלטון היפני הממשמש ובא. הכוחות היפניים נכנסו לבירה בטיינאן והכניעו את ההתנגדות הזו ב- 21 באוקטובר 1895. לחימת גרילה נמשכה מעת לעת כעוד עד 1902, ומרידות נוספות התרחשו בעשורים לאחר מכן אך ללא הצלחה.

אחרי הכנעת "רפובליקת טאיוואן", המעבר לשלטון יפני התרחש בצורה חלקה יחסית עבור התושבים הסיניים, אך לא כך היה עבור התושבים הילידים. המישורים המזרחיים והרי המרכז בעצם לא נשלטו על ידי ממשלות זרות עד שנת 1895. לאחר סקר קרקעות בשנת 1898, יזמה הממשלה הקולוניאלית היפנית בשנת 1910 פרויקט צבאי בן חמש שנים לכיבוש העמים הילידים שעד כה לא נשלטו בידי שלטון מרכזי - לא בזמן שושלת מינג וצ'ינג או בזמן השליטה האירופאית. בשנת 1925 העמים הילידים הוגבלו לאדמות שמורות קטנות ומפוצלות בהרים, וקהילות רבות נאלצו לעבור מציד מסור ואיסוף לייצור חקלאי. השלטון היפני ניסה להטמיע אותם לחלוטין בחברה היפנית, שמלבד הפן החלקאי כלל לימודי שפה, איסור פעולות תרבויות שנחשבו על ידי היפנים כברבריות כגון קעקועי פנים, ועוד. התהליך לווה פעמים רבות באלימות.[10][11]

אחת המרידות המאוחרת והגדולות של הילידים ביפנים הייתה 'תקרית וושה'. מונה רודאו, בן השבט הילידי סדיק, הוציא לפועל פעילות התקפית כנגד היפנים, לאחר שהצליח לאחד את שבט הסדיק (תת-קבוצה בני העם האטאיאל). במהלכים טקטיים מתוחכמים, נותקו קשרי תחנות משטרה יפניות כהקדמה למכה כואבת שהנחיתו הילידים בכפר וושה (שכללה הרג של חיילים יפנים, נשותיהם, וילדיהם). מרד זה כונה 'תקרית וושה' והתפתח למרד כללי של רוב בני השבט סדיק הילידים בהרים תחת מונה רודאו למשך חודש אחד, וספיחים יחידים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר, דוכא המרד ביד קשה בידי היפנים והיה כנראה מהקרבות הראשונים שדוכאו באמצעות פצצות כימיות במזרח אסיה (אחרי הניסיון הרב שנרכש במלחמת העולם הראשונה). אחרוני המנהיגים הלוחמים התאבדו, וגופתו של מונה רודאו נמצאה כעבור מספר שנים במערה במעלה ההרים. גופתו (שמעולם לא אומתה זהותה) הוצגה במוזיאון תקופה, הוסתרה במחסן בין 1949–1974, עד שנקברה מחדש לפני מספר שנים באזור ההרים.

טאיוואן הפכה בהדרגה לחלק מהקיסרות היפנית והשתתפה במשאבים חומריים ואנושיים בצבא היפני במלחמת העולם השנייה. חיילים טאיוואניים רבים נשלחו להילחם כחלק מהצבא היפני, והיו גם מתאבדי קמיקזה טאיוואניים. אפילו החייל היפני האחרון שנכנע בשנות השבעים, היה ממוצא ילידי טאיוואני.

היסטוריה של מפלגת הקוומינטנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קוומינטנג

הרפובליקה הסינית הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה בשנת 1912. סוּן יאט-סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה, ושליטתו של סון יאט-סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד את רובה, בעזרתה של ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו על מרבית ברוני המלחמה, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה עם פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-1937, שהחל מסוף 1941 השתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם כניעת היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג. על פי פרשנות של מומחים אחדים, המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות דאז, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

התגבשות העם הטאיוואני עם המהגרים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מכניעת יפן, שב שטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לחסות סין. המפלגה הסינית השלטת הכפיפה את אנשי האי כאזרחים מדרגה שנייה תחת סין, כשהם רודים במקומיים. השיא היה בתקרית 228 (שם המגיע מתאריך ה-28 בפברואר 1947), שהביאה להרג אזרחים המוני ולהשלטת שלטון צבאי בן כמעט 40 שנים באי. הטרור הלבן נמשך עד השלטת הדמוקרטיה באי בשנות השמונים של המאה ה-20.

הרפובליקה הסינית בהנהגתו של צ'יאנג קאי שק הצטמצמה בסיומה של מלחמת האזרחים לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליטה הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון המאואיסטי שהתגבש בסין המשיך מצדו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאיוואן היא דמוקרטיה עם מערכת נשיאותית. בניגוד לרוב המדינות, בהן יש שלוש רשויות - מחוקקת, מבצעת, ושופטת - הממשל הלאומי בטאיוואן מורכב מחמש רשויות, המכונות בסינית "יואן" (院): המחוקקת, המבצעת והשופטת המוכרות מהשיטה המערבית, וכן רשות מבקרת ורשות בוחנת, שמוצאן מהשיטה הסינית המסורתית. נשיא טאיוואן נבחר בבחירות ישירות אחת ל-4 שנים. הוא עומד מעל הרשויות האחרות, בעל סמכויות פוליטיות משמעותיות ובפועל נשיאות המדינה היא רשות ממשל שישית. ביואן המחוקק (אנ') - הרשות המחוקקת הטאיוואנית - חברים 113 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים - 73 בבחירות אזוריות-רובניות, 34 בבחירות ארציות-יחסיות, ו-6 - המייצגים את הטאיוואנים הילידים - בבחירות ארציות-רובניות. זכות הווטו הנשיאותי אינה קיימת.

מעמד בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמדה הבינלאומי של טאיוואן

מעמדה של הרפובליקה הסינית, טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. לאחרונה[דרוש מקור] מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר היווצרות הישות הפוליטית החדשה באי בתמיכתה של ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית-המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כשכיהן כנשיא בין השנים 19691974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין, ובכך הביאה לסילוקה של טאיוואן מהאו"ם ולקבלת "הרפובליקה העממית של סין" במקומה (על כך ראו בערך סין והאומות המאוחדות). הדבר השפיע על יחסי טאיוואן גם עם מדינות נוספות. עם ההפרדות מסין היבשתית רבות ממדינות העולם (בעיקר מדינות המערב) הכירו בשלטון הטאיוואני כשלטון החוקי של סין. אך החל משנות ה-70 רבות מהן החליפו את ההכרה בשלטון סין העממית. כיום רק 24 ממדינות העולם מקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן באופן רשמי, אך רובן המכריע מדינות קטנות מאוד או מועטות השפעה בינלאומית.

הדמוקרטיזציה בשלטון שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים, חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו הרפובליקה הסינית אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבינלאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבינלאומי ובארגונים בינלאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית בעלת הקשרים ההדוקים עם שתי היריבות עדיין מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר המפריד בין סין לאי, וכן שומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, כלכלת טאיוואן צמחה בקצב מרשים של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום.

ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.

טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).

השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור.

שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.

חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טאיוואן (אי)

טאיוואן היא אי מדרום מזרח לסין. האי הוא התרוממות קצה הלוח האירו-אסייתי בעקבות התחתרות הלוח הפיליפיני תחתיו, תהליך שעדיין מתרחש וגורם לרעידות אדמה מרובות והתרוממות הרי האי מהים. קו החוף המערבי רדוד בעוד שקו החוף המזרחי תלול ומתאים פחות להתיישבות, ולכן מרבית האוכלוסייה ונמלי הים נמצאים במערב האי. עיר הבירה טאיפיי והעיר המאוכלסת ביותר ניו-טאיפיי, נמצאות בצפון האי. במרכז האי ישנה שרשרת הרים ובה פסגות רבות ברום של למעלה מ-3,000 מטר, ביניהן נמצא ההר הגבוה ביותר באי הנקרא בשם - הר יושאן (באנגלית: Yushan, בסינית: 玉山, בתרגום מילולי לעברית: הר אבן הירקן), המתנשא לרום של כ-3,997 מטר מעל גובה פני הים. בדרום-מערב האי שוכנות הערים גאוש'יונג, שהיא העיר השנייה באוכלוסייתה במדינה, וטאינאן, שהיא העיר העתיקה במדינה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הרפובליקה הסינית בסוף 2019 עמדה על 23.6 מיליון אנשים[12] בשטח של 35,890 קילומטר מרובע. צפיפות האוכלוסייה, 651 נפש בקילומטר מרובע, היא המדינה הצפופה ביותר בעולם אחרי בנגלדש (בין המדינות בהן יש 7 מיליון איש לפחות). כשני אחוז מאוכלוסייתה מוגדרים כילידים, בעוד ש-98% הם סינים בני האן, (מרביתם הוקיאן והאקה), אם כי בגנים של מרבית אנשי טאיוואן ישנה רמה מסוימת של עירוב גנטי עם האוכלוסייה הילידית המקומית. טאיוואן היא מהמדינות הבולטות בשיעור ריבוי האוכלוסין הנמוך בעולם.

פילוג האוכלוסייה לפי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: הדת הסינית הנפוצה היום היא שילוב של הדת הסינית המסורתית עם פנייה לאלים דאואיסטים, בראשם אלת הים מאטסו ובני האלמוות, לאלים הבודהיסטים ובעיקר לגואן-יין, הבודהיסטווה של החמלה, לאל העיר המקומי, לפולחן אבות ולקונפוציוס, ולכולם באותם המקדשים.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הכוחות המזוינים של הרפובליקה הסינית

צבא הרפובליקה הסינית, הכוחות המזוינים של הרפובליקה, הוא צבאה הלאומי האחראי להגנת המדינה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טאיפיי מוגדרת רשמית כ"בירה זמנית", עיר הבירה הרשמית היא ננג'יניג הנמצאת בסין היבשתית.
  2. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  6. ^ ,the neolithic taiwan strait
  7. ^ The first archaic Homo from Taiwan
  8. ^ The Palaeolithic in Southern China
  9. ^ Blundell, D., Austronesian Taiwan: linguistics, history, ethnology, and prehistory, Phoebe A. Hearst Museum with Shung Ye Museum., 2009
  10. ^ Ariel, Roi, Common Pool Resource Management and Benefit Distribution in Community Based Tourism: Two Case Studies from Smangus and Cinsbu-Xinguang, Atayal Indigenous Communities in Taiwan, Thesis submitted to National Chengchi University, Taipei, for M.A. degree, 2018 doi: DOI:10.6814/THE.NCCU.IMES.005.2018.F06
  11. ^ Chiu, F. Y. L., Ethnicity: Identity, Conflict and Crisis, עריכה: Kumar, D. and Kadirgamar, S., Hong Kong: Arena Press, 1989, פרק Taiwan’s Aborigines and their Struggle Towards Radical Democracy
  12. ^ נתוני אוכלוסין בטאיוואן באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסין