סינמטקים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בישראל קיימים מספר סינמטקים המקרינים לקהל הרחב, באופן סדיר, סרטים שאינם מוצגים בבתי קולנוע. בסינמטק ירושלים קיים ארכיון סרטים עצמאי, ולצד סינמטק תל אביב נמצאת הספרייה לקולנוע המשמרת סרטים, תוך שימת דגש על שימור היצירה הקולנועית הישראלית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1955 ייסדה ליה ון ליר בחיפה את "מועדון הסרט הטוב", שמנה 250 חברים והציע הקרנת סרטי איכות. ב-1956 ייסדה מועדוני סרטים נוספים בתל אביב ובירושלים. ב-1960 ייסדה את "ארכיון הסרטים הישראלי"[1] שהוכר בשנת 1963 כחבר ב"פיאפ" - הפדרציה הבינלאומית לארכיוני סרטים[2][3][4][5][6].

בשנות ה-60 התקיימו הקרנות סרטים ישנים במסגרות של מועדונים של חובבי קולנוע או באולמות קולנוע ישנים[7]. חובב הקולנוע ישעיהו קולר ניהל אוסף של סרטים וניסה, ללא הצלחה, לקיים הקרנות מסחריות של סרטים ישנים[8]. יוזמה מוקדמת להקרנת סרטים תוך שימוש במושג "סינמטק" התקיימה בשנת 1970 בתיאטרון חיפה בו הוקרנו סרטים קצרים בנושאי תיאטרון לפני הצגות של התיאטרון[9][10].

בשנת 1973 פתחה עיריית תל אביב-יפו את סינמטק תל אביב בבית עובדי העירייה ברחוב פומבדיתא[11]. ב-1973 הקימה ון ליר את סינמטק חיפה, ומאוחר יותר באותה שנה הקימה את הסינמטק בבית אגרון בירושלים.

סינמטקים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינמטקים הגדולים בישראל הם:

סינמטקים אלה מקיימים הקרנות סדירות ומארחים פסטיבלי קולנוע שנתיים. מספר סינמטקים קטנים יותר פועלים בנצרת, בדימונה ובמקומות אחרים בישראל. הסינמטקים הקטנים יותר פועלים לעתים כאולמות הקרנה בלבד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]