סיפורים מלמדים
סיפורים מלמדים הוא מושג המשמש לתאר נרטיבים שיוצרו בכוונה כאמצעים להעברת חוכמה. אידריס שאה משתמש במושג בהקשר של לימוד והוראה סופי, ומתאר את הסיפורים הללו כ"האוצר בעל הערך הרב ביותר במורשת האנושית".[1] סיפורים מלמדים מכסים תחום רחב מאוד בספרות ונכללים בהם אנקדוטות, תיאורי מפגשים בין חכמים ותלמידים, ביוגרפיות, מיתוסים, סיפורי מעשייה, משלים ובדיחות. לרוב יש לסיפורים מסוג זה משמעות מעבר לסביבה הלימודית ההתחלתית שלהם והם תרמו באופן משמעותי לספרות ולפולקלור של העולם.
תפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורים מלמדים מאופיינים על ידי התפקיד הלימודי שלהם יותר מכל דבר אחר, גם אם הם ממלאים שימושים הרבים האחרים. שאה השווה את הסיפור המלמד הסופי לאפרסק: "ייתכן שמשהו יתרגש מהמראה החיצונית היפה של האפרסק. אפשר לאכול את האפרסק עם טעמו הנפלא... לרוב זורקים את החרצן, אבל אפשר לשבור אותו ולמצוא את הגרעין הטעים. זה העומק המוסתר."
הנרטיבים האלה לכן הגיעו לתפוצה רחבה מחוץ לתפקיד לימודי כלשהו, לעיתים קרובות יש להם משמעות תרבותית וערך בידורי, לפעמים הם מספקים תשובה מוסרית, מצביעים על פתרון לבעיה כלשהי, או משמשים כחיזוק לאמונה. התכונה שעושה אותם סיפורים מלמדים היא שהם פתוחים ופירושם תלוי בקורא, כל אחד עם ההבנה שלו. בסופו של עניין, מטרתם היא לשנות את תהליך המחשבה עצמו.[2] הם מעמידים לרשות מי שמכיר אותם סוג של מכשיר להערכה עצמית, להבנת העולם ולהבנת מצבים שבני אדם נתקלים בהם.[3] מסיבה זו, קריאה, קריאה חוזרת, דיון ופרוש של הנרטיבים הללו הפך לחלק משמעותי ביותר דשל הפעילויות בהן השתתפו חברים בקבוצות הלימוד של שאה.[4][5]
דוריס לסינג כותבת: "הסיפור המלמד האמיתי, באם הוא בן אלף שנה או חדש לגמרי, פועל הרבה מעבר למשלים שהם עדיין חלק מהתרבות שלנו. למשלים יש מסר ישיר... אבל בסיפור מלמד סופי, ייתכנו מספר שכבות של משמעות, חלקן שאין להביע במילים. השיטות שבהן משתמשים בלימוד ספרות בבתי ספר ובאוניברסיטאות היום יכולות להוות מכשול לאנשי ספרות לגשת לספרות סופית בדרך מועילה: הסופים לא מפרקים את הסיפור כדי לפרשו. הם מצטטים את המקרה של הילד שפרק את הזבוב וכשבסוף היה לו ערמה של רגליים, כנפיים וראש שעל "איפה הזבוב?" במילים אחרות, התלמיד לומד להשתמש בשכלו בדרכים לא מוכרות לנו. הם "משרים את עצמם" בחומרים האלה. הם מתעלמים מגישה אנליטית, וגם מהפרקטיקה של למידה בעל פה ושינון. פרוש סיפור הסופי בא מתוך התבוננות וזה יכול לקחת שנים".[1]
סיפורי עם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אידריס שאה תיאר הרבה מסיפורי העם המפוזרים ברחבי העולם כסיפורים מלמדים. הוא כותב במבוא לסיפור שכזה "הגמל האבוד", הנכלל בספרו "סיפורי העולם":
- "הספרות על סיפורי העם מתעלמת לרוב מהתפקידים המועילים והפרשניים של הסיפורים. לחוקרי הסיפורים יש נטיעה להתרכז על מקורות, על אמונות המופיעות בסיפור ועל איך עלילת הסיפור מבהירה את היחס לחיים של העם בו מספרים את הסיפור"[6]
שאה לא הכחיש שיש ערך מוסרי ובידורי בסיפורים, אלא הדגיש שישנו מימד של הדרכה, לעיתים מוסתר, בסיפורים כאלה. אוסף סיפורי אלף לילה ולילה ואוספים אחרים של סיפורי עמים ומיתוסים נחשבים כסיפורים מלמדים. הסיפורים שמסופרים מחדש ובצורה פשוטה כסרטים על ידי דיסני מהווים דוגמאות עכשוויות לסוג זה של סיפור. רוברט אורנסטיין כותב:
- "על פני השטח סיפורים מלמדים נראים לרוב לא יותר מאשר סיפורי עם או סיפורי פיות. אבל הם בנויים לגלם - בדמויות, בעלילה, ובדימויים שלהם - תבניות ויחסים שמאזנים חלק מהנפש שלא ניתן להגיע אליו בצורה ישירה. בדרך זו הסיפור מגביר את ההבנה ואת רוחב החזון שלנו, יחד עם טיפוח יכולתנו לחשיבה ביקורתית".[7]
משלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אומנם למשלים רבים, כגון משלי איזופוס, יש מוסר השכל, שאה עמד על זה שיש בהם רמות פרושים מוסתרות מעבר למסר דידקטי פשוט:
- "המשלים של כל העמים מהווים דוגמה יוצאת דופן מפני שאם אתה מבין אותם ברמה טכנית, הם עדות לתורה מתמדת ועקבית, שנשמרת לעיתים דרך שינון בלבד, ובכל זאת הם נחשבים יקרים ומועברים מדור לדור בגלל הגירוי לדמיון וההנאה שהם מספקים לאנשים".[8]
סיפורי נאסר א-דין[עריכת קוד מקור | עריכה]
שאה הוציא לאור ארבעה ספרים של סיפורי מולה נאסר א-דין.[9] סיפורים אלה מוכרים בכל העולם המוסלמי. על פני השטח, אפשר לספר אותם כבדיחות. הם מסופרים שוב ושוב ללא חרף בבתי תה ואתרי בידור באסיה ואפשר לשמוע אותם בבתים וברדיו. אבל לסיפורי נאסר א-דין יש הרבה רמות פרוש. יש בדיחה, ויש גם למשל אנלוגיה בין מבנה הסיפור ותכונות של הטבע האנושי.
- חבר בא לבקר בבית נאסר א-דין והביא ברווז, ונאסר א-דין בישל אותו ואכלו ביחד. שבוע לאחר מכן הגיע לביתו מישהו שטען שהוא בן דוד של החבר שהביא את הברווז. נאסר א-דין הכין לו אוכל. עוד שבוע ועוד מישהו מגיע הגיע וטוען שהוא חבר של הבן דוד של האדם שהביא את הברווז. נאסר א-דין האכיל אותו גם. זה המשיך, כאשר הקשר עם החבר שלו הפך יותר ויותר רחוק. לבסוף, כאשר הגיע עוד חבר של הבן דוד של החבר של האדם עם הברווז, נאסר א-דין חימם מים והגיש לו בקערה.
- "מה זה?" שאל האדם כאשר טעם את המים החמים.
- "זה המרק של המרק של המרק של הברווז." אמר לו נאסר א-דין.
הפצה ופיזור בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ניתן לקבוע מתי התחילו לספר סיפורים מלמדים. אוסף "סיפורי העולם" (אנ') ששאה הוציא לאור כולל את "מעשה שני האחים", סיפור מצרי עתיק מהמאה השתים עשרה לפנה"ס. אוסף סיפורי הג'טקה מהודו של המאה השלישית לפנה"ס עברו מערבה דרך הפנצ'טנטרה, שהכירו בתפקיד המלמד שלהם מזמן. דוגמה מהאוסף היא סיפור "הנמר, הברהמין והתן" שהופיע לראשונה באירופה לפני 900 שנה באוסף של פטרוס אלפונסי (אנ') "Disciplina Clericalis". השם תורגם מלטינית כ"קורס לימודים לקורא".[10]
העיוורים והפיל שימש את הג'יינים, הבודהיסטים, ההינדואים וגם את הסופרים הסופים הפרסים סאנאי מחזני, פריד א-דין עטאר, וג'לאל א-דין רומי. "סיפורי הדרווישים" (אנ') של שאה, אוסף נרטיבים שמקורם טקסטים סופים קלאסיים ומקורות בעל פה מהמאה השביעית עד המאה העשרים, כולל את הגרסה של סאנאי.
ההגבלה במסורות דתיות אחרות היא ברורה, בכל מקום שהנראטיב משמש להדרכה ולא לשם ייצור או הנצחת אמונה או נאמנות. לדוגמה קואנים של זן (בודהיזם), סיפורי החסידים או המשלים של ישו.
דוגמאות של ספורים מלמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פנצ'טנטרה
- נראטיבים מסופרים כגון: סאנאי, פריד א-דין עטאר, ג'לאל א-דין רומי, סאעדי, אמיר קחוסרוו
- מעשיות מסיפורי קנטרברי כגון סיפור הפרנקלין, סיפורו של המחלן וסיפורו של הסוחר
- המנון הפנינה
- סינדרלה
- סיפורי אלף לילה ולילה
- אלאדין ומנורת הקסמים
- סיפורים מאוספי האחים גרים כגון "מים החיים"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Doris Lessing, On Sufism and Idries Shah's The Commanding Self (1994), מארכיון, 18 ליולי 2007 (באנגלית)
- ^ Hardin, Shields Nancy (October 1977). "The Teaching Story and Doris Lessing". Twentieth Century Literature. 23: 314–25. doi:10.2307/441260.
- ^ מתוך "Learning from Stories" הרצאה לקהל של אידריס שאה בשנת 1976. להורדה: [1]
- ^ Malik, Jamal; Hinnells, John R., eds. (2006). Sufism in the West. London, UK/New York, NY: Routledge Taylor & Francis Group. p. 32. ISBN 0-415-27407-9.
- ^ טהיר שאה, בנו של אידריס שאה כותב "לעיתים קרובות אבי דחה את הפניות מאנשים שחיפשו מורה. הוא היה אומר: 'זה בן אדם שרק רוצה גורו", או "לא ניתן ללמד אותו, מפני שהוא עדיין לא מוכן ללמוד'. הוא הפנים אלא שהוא כן קיבל לסיפורים מלמדים סופיים וכתובים של המורים הגדולים - ביניהם עומר כיאם, יללודין רומי, חקים סנאי, אל-ע'זאלי, וסעדי משירז." האתר של טהיר שאה
- ^ .Shah, Idries (1991). World Tales. Octagon Press. p. 336. ISBN 0-86304-036-5.
- ^ Robert Ornstein To Speak at Library of Congress on Afghan "Teaching-Stories", 17 במרץ 2010
- ^ Idries Shah "The Teaching Story: Observations on the Folklore of Our Modern Thought", 3 באוקטובר 2017
- ^ The Exploits of the Incomparable Mulla Nasrudin, ISBN 0-86304-022-5, The Subtleties of the Inimitable Mulla Nasrudin, ISBN 0-86304-021-7, The Pleasantries of the Incredible Mulla Nasrudin, ISBN 0-86304-023-3 and The World of Nasrudin, ISBN 0-86304-086-1
- ^ Ranelagh, E.L. (1979). The Past we Share. London, Melbourne, New York: Quartet Books Ltd. p. 165. ISBN 0-7043-2234-X.