סיפורי בריאת העולם במצרים העתיקה

סיפורי בריאת העולם במצרים העתיקה הם התיאורים המצריים הקדומים של בריאת העולם. כתבי הפירמידות, עיטורי קירות קבר והכתבים, המתוארכים לתקופת הממלכה הקדומה (בסביבות 2700–2200 לפני הספירה) סיפקו את רוב המידע בנוגע לסיפורי הבריאה המצריים העתיקים.^[1] מיתוסים אלה יוצרים גם את האוסף הדתי המתועד הקדום ביותר בעולם.^[2] למצרים הקדמונים היו אלים יוצרים רבים ואגדות קשורות. לפיכך, העולם או ליתר דיוק מצרים נוצרה בדרכים שונות בהתאם לחלקים שונים של מצרים העתיקה.^[3] גרסאות מסוימות של המיתוס מצביעות על יריקה, אחרות על אוננות, כמעשה הבריאה. האל הקדום ביותר, רע ו/או אתום (שניהם בהיותם אלי שמש) יצאו ממצב כאוטי של העולם והולידו את שו (אוויר) ותפנות (לחות), שמאיחודם באו גב (אדמה) ונות (שמיים), אשר בתורם יצרו את אוסיריס, איסיס, סת ונפתיס. הרחבה למסגרת בסיסית זו הייתה מיתוס אוסיריס שכלל את אוסיריס, בת זוגו איסיס ובנם הורוס. רצח אוזיריס על ידי סת, והמאבק על השלטון שנבע ממנו, בו ניצח הורוס, סיפקו נרטיב רב עוצמה שקשר את האידאולוגיה המצרית העתיקה של מלכות עם בריאת העולם.

בכל המיתוסים הללו, נאמר שהעולם הגיח מתוך ים אינסופי וחסר חיים כאשר השמש עלתה בפעם הראשונה, בתקופה רחוקה המכונה "המאורע הראשון" (zp tpj לעיתים מתומלל כ-Zep Tepi).^[4] מיתוסים שונים ייחסו את הבריאה לאלים שונים: קבוצה של שמונה האלוהויות הקדומות הנקראות אוגדואד, האלוהות המהורהרת פתח והאל המסתורי והטרנסצנדנטי אמון. בעוד שהקוסמוגוניות השונות הללו התחרו במידה מסוימת על האמת, במובנים אחרים הם השלימו זו את זו, כהיבטים שונים של ההבנה המצרית של הבריאה.

יסודות משותפים

למיתוסים השונים יש מספר אלמנטים משותפים. כולם סברו שהעולם קם מתוך מימי הכאוס חסרי החיים, הנקראים נו. הם כללו גם תל בצורת פירמידה, הנקרא בנבן, שהיה הדבר הראשון שיצא מהמים. אלמנטים אלה נוצרו כנראה בהשראת ההצפה של נהר הנילוס מדי שנה; מי השיטפונות הנסוגים השאירו בעקבותיהם אדמה פורייה, וייתכן כי המצרים השוו זאת להופעתם של חיים מהכאוס הקדום. התמונות של התל הפירמידלי נגזרו מהתלוליות הגבוהות ביותר של כדור הארץ שצצו עם נסיגת הנהר.^[5]

השמש גם הייתה קשורה קשר הדוק לבריאה, ונאמר שהיא עלתה לראשונה מהתל, בתור אל השמש הכללי רע או בתור האל ח'פרי, שייצג את השמש שזה עתה עלתה.^[6] היו גרסאות רבות להופעתה של השמש, ונאמר שהיא הגיחה ישירות מהתל או מפרח לוטוס שצמח מהתל, בצורה של אנפה, בז, חיפושית חרפושית או ילד אנושי.^[6]^[7]

מרכיב נפוץ נוסף של הקוסמוגוניות המצריות הוא דמותה המוכרת של ביצה קוסמית (אנ'), תחליף למים הקדמוניים או לתל הקדמון. גרסה אחת של גרסת הביצה הקוסמית מלמדת שאל השמש, ככוח קדום, הגיח מהתל הקדמוני, שעמד בתוהו ובוהו של הים הקדום.^[8]

קוסמוגוניות

תיאורי הבריאה השונים היו קשורים כל אחד לפולחן של אל מסוים באחת הערים הגדולות של מצרים: הרמופוליס (אנ'), און, ממפיס ותבאי.^[9] במידה מסוימת, המיתוסים הללו מייצגים תאולוגיות מתחרות, אך הם מייצגים גם היבטים שונים של תהליך הבריאה.^[10]

הרמופוליס

מיתוס הבריאה שהוכרז בעיר הרמופוליס (אנ') התמקד בטבע היקום לפני בריאת העולם. האיכויות המובנות של המים הקדומים יוצגו על ידי קבוצה של שמונה אלים, הנקראים אוגדואד. האלה נאונת ועמיתה הגברי נו מייצגים את המים הקדמוניים העומדים עצמם; הו (אנ') ומקבילו האוחת (Hauhet) מייצגים את היקף המים האינסופי; קוק (אנ') וקאוקט גילמו את החושך הקיים בתוכו; ואמון ואמונת מייצגים את טבעו הנסתר והבלתי ניתן לידיעה, בניגוד לעולם המוחשי של החיים. המים הקדומים היו בעצמם חלק מתהליך הבריאה, לכן ניתן היה לראות את האלוהויות המייצגות אותם כאלים בוראים.^[10] על פי המיתוס, שמונת האלים חולקו במקור לקבוצות זכרים ונקבות.^[11] הם הוצגו באופן סמלי כיצורים מימיים מכיוון ששכנו בתוך המים: הזכרים הוצגו כצפרדעים, והנקבות הוצגו כנחשים.^[12] שתי הקבוצות הללו התכנסו בסופו של דבר, והביאו למהפך גדול, שיצר את התל הפירמידלי. ממנו יצאה השמש, שעלתה לשמים כדי להאיר את העולם.^[13]

און

באון (הליופוליס) יוחסה הבריאה לאתום, אלוהות הקשורה קשר הדוק לרע, שנאמר כי התקיים במימי נו כיצור פוטנציאלי אינרטי. אתום היה אל שנוצר בעצמו, המקור לכל היסודות והכוחות בעולם, והמיתוס ההליופוליטני תיאר את התהליך שבו הוא "התפתח" מישות יחידה לריבוי היסודות הזה.^[14]^[15] התהליך החל כאשר הופיע אתום על התל והוליד את אל האוויר שו ואחותו תפנות,^[16] שקיומם ייצג את הופעת החלל בין המים.^[17] כדי להסביר איך אתום עשה זאת, המיתוס משתמש במטאפורה של אוננות, כאשר היד שבה השתמש במעשה זה מייצגת את העיקרון הנשי הטבוע בו.^[18] כמו כן, אומרים שהוא "התעטש" ו"ירק" כדי לייצר שו ותפנות, מטאפורה שעלתה ממשחקי מילים בשמותיהם.^[19] לאחר מכן, שו ותפנות הזדווגו כדי ליצור את אל האדמה גב ואת אלת השמיים נות, אשר הגדירה את גבולות העולם.^[20] גב ונות הולידו בתורם ארבעה ילדים, שייצגו את כוחות החיים: אוסיריס, אל הפריון וההתחדשות; איסיס, אלת האימהות; סת, אל הכאוס; ונפתיס, אלת ההגנה. המיתוס ייצג אפוא את התהליך שבו התאפשרו החיים. תשעת האלים הללו קובצו מבחינה תאולוגית כאניאדה, אך שמונת האלים הפחותים, וכל שאר הדברים בעולם, נתפסו בסופו של דבר כהרחבות של אתום.^[21]^[22]

ממפיס

הגרסה הממפית של הבריאה התרכזה בפתח, שהיה האל הפטרון של בעלי המלאכה. ככזה, הוא מייצג את יכולתו של בעל המלאכה לדמיין מוצר מוגמר, ולעצב חומרי גלם כדי ליצור את המוצר הזה. התאולוגיה הממפית אמרה שפתח ברא את העולם באופן דומה.^[23] זאת, בניגוד ליצירות המצריות האחרות, לא הייתה יצירה פיזית אלא יצירה אינטלקטואלית על ידי דבר ודעת אלוהים.^[24] הרעיונות שהתפתחו בליבו של פתח (שנחשפו על ידי המצרים כמקום מושבה של המחשבה האנושית) קיבלו צורה כאשר הוא קרא להם בשפתו. על ידי אמירת השמות הללו, הוציא פתח את האלים ואת כל שאר הדברים.^[25]

מיתוס הבריאה של ממפיס התקיים במקביל לזה של און, שכן האמינו שהמחשבה והדיבור היצירתי של פתח גרמו להיווצרותם של אתום והאניאדה.^[26] פתח היה קשור גם לתתנן (Tatenen), האל שגילם את התל הפירמידלי.^[25]

תבאי

התאולוגיה התבאנית טענה שאמון לא היה רק חבר באוגדואד, אלא הכוח החבוי מאחורי כל הדברים. ישנו שילוב של כל מושגי הבריאה לאישיותו של אמון, סינתזה המדגישה כיצד אמון מתעלה על כל האלוהויות האחרות בהווייתו "מעבר לשמים ועמוק יותר מהעולם התחתון".^[27] מיתוס תבאי אחד השווה את מעשה הבריאה של אמון לקריאה של אווז, ששברה את השקט של המים הקדומים וגרמה להיווצרות האוגדואד והאניאדה.^[28] אמון הופרד מהעולם, הטבע האמיתי שלו הוסתר אפילו מהאלים האחרים. אולם במקביל, מכיוון שהוא היה מקור הבריאה האולטימטיבי, כל האלים, כולל שאר היוצרים, היו רק היבטים של אמון. בשל אמונה זו הפך אמון בסופו של דבר לאל העליון של הפנתיאון המצרי.^[29]

אמון הוא שם נרדף לצמיחת תבאי כבירה דתית מרכזית. אבל אלו האולמות העמודים, האובליסקים, הפסלים האדירים, תבליטי הקירות וכתובות ההירוגליפים של מקדשי תבאי שאנו מחפשים להשיג את הרושם האמיתי של עליונותו של אמון. תבאי נחשבה למיקום הופעתו של התל הקדמוני בראשית הזמן.^[30]

הערות שוליים

^ Leeming 2010, p. 102.
^ Hart 2004, p. 9.
^ Seton-Williams 1999, p. 6.
^ Allen 2000, p. 466.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 24, 27,30.
^ ¹ ² Allen 2000, p. 144.
^ Wilkinson 2003, p. 206-207.
^ Leeming 2010, p. 104.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 24-28.
^ ¹ ² Allen 2000, p. 126.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 27.
^ Wilkinson 2003, p. 78.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 27-28.
^ Allen 2000, p. 143-145.
^ Wilkinson 2003, p. 99-100.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 24.
^ Allen 2000, p. 145.
^ Wilkinson 2003, p. 18, 99.
^ Allen 2000, p. 143.
^ Allen 2000, p. 44.
^ Allen 2000, p. 144-145.
^ Wilkinson 2003, p. 99.
^ Allen 2000, p. 172-173.
^ Seton-Williams 1999, p. 13.
^ ¹ ² Fleming & Lothian 1997, p. 25.
^ Allen 2000, p. 172.
^ Hart 2004, p. 22.
^ Fleming & Lothian 1997, p. 28-29.
^ Allen 2000, p. 182-183.
^ Hart 2004, p. 22-24.

לקריאה נוספת

Allen, James P. (2000). Middle Egyptian: An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs. Cambridge University Press. ISBN 0-521-77483-7.
Fleming, Fergus; Lothian, Alan (1997). The Way to Eternity: Egyptian Myth. Amsterdam: Duncan Baird Publishers. ISBN 0-7054-3503-2.
Hart, George (2004). Egyptian Myths. Austin, Texas: University of Texas.
Leeming, David Adams (2010). Creation Myths of the World. Santa Barbaro: ABC-CLIO. ISBN 978-1-59884-174-9.
Seton-Williams, M.V. (1999). Egyptian Legends and Stories. U.S.A: Barnes & Noble Publishing.
Wilkinson, Richard H. (2003). The Complete Gods and Goddesses of Ancient Egypt. Thames & Hudson. pp. 206–207. ISBN 0-500-05120-8.

[1] Leeming 2010, p. 102.

[2] Hart 2004, p. 9.

[3] Seton-Williams 1999, p. 6.

[4] Allen 2000, p. 466.

[5] Fleming & Lothian 1997, p. 24, 27,30.

[A144-6] ¹ ² Allen 2000, p. 144.

[7] Wilkinson 2003, p. 206-207.

[8] Leeming 2010, p. 104.

[9] Fleming & Lothian 1997, p. 24-28.

[A126-10] ¹ ² Allen 2000, p. 126.

[11] Fleming & Lothian 1997, p. 27.

[12] Wilkinson 2003, p. 78.

[13] Fleming & Lothian 1997, p. 27-28.

[14] Allen 2000, p. 143-145.

[15] Wilkinson 2003, p. 99-100.

[16] Fleming & Lothian 1997, p. 24.

[17] Allen 2000, p. 145.

[18] Wilkinson 2003, p. 18, 99.

[19] Allen 2000, p. 143.

[20] Allen 2000, p. 44.

[21] Allen 2000, p. 144-145.

[22] Wilkinson 2003, p. 99.

[23] Allen 2000, p. 172-173.

[24] Seton-Williams 1999, p. 13.

[F&L-25] ¹ ² Fleming & Lothian 1997, p. 25.

[26] Allen 2000, p. 172.

[27] Hart 2004, p. 22.

[28] Fleming & Lothian 1997, p. 28-29.

[29] Allen 2000, p. 182-183.

[30] Hart 2004, p. 22-24.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]