סיקריקון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במשנה,[1] בתוספתא,[2] ובתלמוד[3] הוזכרו בכמה הקשרים סִיקְרִיקוֹן וסִיקָרִין.[4] "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. מלכתחילה הייתה הפקעת הקרקעות כעונש על המקיימים את מצוות ברית מילה, כחלק מאיסור סירוס שהיווה עבירת חוק (מלבד עונש מוות או גלות שהיו צפויים למפר החוק), בהמשך הורחבה הענישה אף על סיבות אחרות, כמו אי תשלום מסי קרקע.[5]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה הוא מיוונית: sikarios) σικαριος) ובלטינית: sicarius - רוצח (על שם ה-sica - מין חרב קצרה או פגיון), והמילה "סיקריקון" היא צורה יוונית שנגזרה מהמילה הלטינית, ופירושה: העניינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים.[6] רש"י בפירושו על התלמוד[7] מוצא נוטריקון לכינוי זה במילים "שׂא קרקע". לעומת זאת, פרופ' שמואל צבי מרגליות, לאחר שמציין כמה שיטות בביאור המונח ומקורו, מסיק כי ה"סיקריקון" מתייחס לפעולת העברת בעלות קרקע שלא כדין, ומשם השתלשלה המילה לשמש את תואר הגזלן עצמו ואת "דין סיקריקון",[8] אך יצחק משה אלבוגן ופרופ' יהודה ליב אשר גולאק ערערו במקצת על קביעה זו.[9]

דין סיקריקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות חז"ל עוסקת בעניין זה בהקשר למה שמכונה "דין סיקריקון" (מכונה במשנה "סיקריקון" סתם):

לא היה "סיקריקון" ביהודה בהרוגי מלחמה. מהרוגי מלחמה ואילך, יש בה "סיקריקון". כיצד? לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו בטל. מבעל הבית, וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו קיים ... זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע; אימתי? בזמן שאין בידן ליקח, אבל יש בידן ליקח - הן קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש - כל הקודם ליקח זכה, אבל נותן לבעלים רביע

.

הרחבת הנושא וביאורו נמצאים בתוספתא ובתלמוד במסכת גיטין: "דין סיקריקון" אומר כי קרקע שנקנתה מסיקריקון, אין לה תוקף גמור של קניין. מה שאומר שבעלי הקרקע הראשונים יכולים לבוא ולהוציא את הקרקע מידי זה שקנה אותה מהסיקריקון. טעם הדבר הוא משום שהנותן את קרקעיתו לסיקריקון אינו מתכוון באמת להקנות לו אותה, אפילו אם הסיקריקון משלם עבורה. שאין מסירת הקרקע נעשית אלא מחמת יראת הסיקריקון. דבר זה אמור אף במי שלאחר שקנה את הקרקע מהסיקריקון, קיבל את אישור הבעלים הראשונים על המכירה, ואפילו שילם אף להם עבורה. שגם בזה תולים לומר שלא אישר בעלי הקרקע את המכירה אלא מחמת יראתו מהסיקריקון. מכוח זה יכול בעלי השדה לשוב מתי שירצה ולהחזיר את בעלותו על הקרקע (אכן אם בעל הבית מכר לו את הקרקע ללא קשר לרכישה מול הסיקריקון, כגון שקנה מלכתחילה מאת הבעלים הראשונים, ורק אחר כך נכנס הקונה לרכישה מול הסיקריקון, הרכישה תקפה).
"דין סיקריקון" זה לא היה מוחלט תמיד:

  • בתקופת החורבן ומעט שלאחריה (מה שמכונה אצל המשנה "הרוגי מלחמה"), שאיסור רציחת יהודים לא נאכף בחוק כלל, חלותו של דין זה לא הייתה תקפה, והקונה מסיקריקון קרקע - רכישתו הייתה שרירה. טעם הדבר הוא משום שבתקופה זו המוסר את קרקעו לסיקריקון בעד חייו, ודאי מתכוון להקנות לו את קרקעו ומתייאש ממנה.
  • בשלב המאוחר יותר, שבו הייתה רגיעה במצב המדיני של היהודים בשלטון הרומאי בארץ ישראל (תקופת אנטונינוס פיוס ואילך), נכנס לתוקף "דין סיקריקון". משום שמסירת הקרקע לידי הסיקריקון באותה תקופה לא הייתה אלא מחמת יראת הסיקריקון, והקונה מאת הסיקריקון, לכשיבואו הבעלים הראשונים ויוציאו ממנו את בעלות הקרקע, יוכל לתבוע את הסיקריקון לדין שישיב את כספם.
  • לבסוף, בתקופת רבי יהודה הנשיא (תחילת המאה ה-3), הוכרה לשעה חוקיות הפעולה של הסיקריקון, למרות שלא היה בזמן של "הרוגי מלחמה" ואף מצב היהודים התחזק ועלה. טעם הדבר היה משום שראו שבעלי השדה חששו לתבוע את הסיקריקון לדין, וכמו כן אנשים היו נמנעים לקנות קרקע מסיקריקון מחשש שמא היא תופקע מהם אחר כך לבעלים הראשונים. מה שגרם ששטחים נרחבים בארץ ישראל נשארו בידי רוצחים אלו.[10] עם זאת, הדבר הוגבל בכמה תנאים: 1. הבעלים הראשונים זכאים ברכישת הקרקע לפני כל אדם אחר. 2. אם אין הבעלים מעוניינים ברכישת הקרקע, או שאין להם מספיק כדי לשלם עבורה, הקונה מהסיקריקון מחויב לשלם לבעלים הראשונים רבע ממחיר תשלום הקרקע (דהיינו שליש מהערך שמשלם לסיקריקון), או למסור להם בפועל רבע משטח הקרקע.[11] 3. דווקא אם הקרקע עמדה ברשות הסיקריקון לפחות 12 חודש.

סיקריים וסיקריקון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"סיקריקון" היה מאוחר מקבוצת הסיקריקים שבזמן חורבן הבית.[5] זו האחרונה, ככל הנראה, נקראה מאוחר יותר בהשאלה בכינוי גנאי זה, מחמת בריונותם השלילית ומעשי השוד שלהם (בהתאם לכך אף נקראו אצל יוסף בן מתתיהו[12] גם "שודדים", בתלמוד: "בריונים", וביוסיפון: "פריצים"), או על שם החרב (ביוונית: סיקה) שנהגו להטמין בבגדיהם לשימוש אלים במאבקיהם הפוליטיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת גיטין, פרק ה', משנה ו'; מסכת מכשירין, פרק א', משנה ו'.
  2. ^ תרומות א, ו; גיטין ג, י-יא; עבודה זרה (מהדורת צוקרמנדל) ג, טז.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ד, עמוד א'; דף נ"ה, עמוד ב'; דף נ"ח, עמוד א'; מסכת בבא בתרא, דף מ"ז, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק א', הלכה ב'; מסכת גיטין, פרק ה', הלכה ז'.
  4. ^ סיקרין נזכרו רק במשנת מכשירין פרק א משנה ו.
  5. ^ 5.0 5.1 גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב, תל אביב תשט"ז, עמ' 122.
  6. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק יג, פסקה ג.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב' ד"ה לא היה, על פי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רל"ו, סעיף ו'.
  8. ^ שמואל צבי מרגליות, "האשגרה בספרות התלמוד", בתוך הצופה לחכמת ישראל, חלק ז, בודפשט תרפג, עמ' 207.
  9. ^ ראו I. Elbogen, "סיקריקון: Eine Studie", Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums 69 (1925), pp. 249-257; יהודה ליב גולאק, לחקר תולדות המשפט העברי, תקנות כלליות בענייני קרקעות ועבודת אדמה, הע' 3, עמ' 12.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ה', הלכה ז'; רשב"א, גיטין נה, ב; שיטות קדמונים, גיטין נה, ב; שו"ת הריב"ש, סימן ר"ץ.
  11. ^ זאת מתוך השערה שהסיקריקון, מחמת שהשדה גזולה בידו, מוכר אותה במחיר מוזל 25% משוויה האמיתי (רש"י בפירושו לתלמוד, גיטין, נה, ב, ד"ה נותן).
  12. ^ בספרו מלחמות היהודים.