סירתו של דנטה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
אז'ן דלקרואה  |
| תאריך יצירה |
1822 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
241.5 סנטימטר |
| גובה |
189 סנטימטר |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
רומנטיציזם |
| מספר יצירה |
INV 3820 (מחלקת הציורים של הלובר) |
  | |
סירתו של דנטה (בצרפתית: La Barque de Dante, מוכרת גם בשם "דנטה וורגיליוס בגיהנום" - Dante et Virgile aux enfers) היא יצירתו המשמעותית הראשונה של האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה, ומהווה נקודת מפנה בהתפתחות ציור הסיפור, כאשר היא מסמלת את המעבר מהסגנון הנאו-קלאסי אל הרומנטיציזם. הציור מתאר באופן חופשי את המאורעות המתוארים בקנטו השמיני של "התופת" מאת דנטה אליגיירי. ברקע נפרשת העיר הבוערת דיס תחת ערפל כבד ומעושן, בעוד המשורר דנטה חוצה בחרדה את נהר הסטיקס. סירתו מפלסת דרכה במים הסוערים, המלאים בנפשות מעונות, כאשר לצדו ניצב ורגיליוס - המשורר המלומד מתקופת העת העתיקה – ומסייע לו לעבור את הדרך הקשה.[1]
מהבחינה הציורית, סידור קבוצת הדמויות המרכזיות בתנוחה זקופה, לצד הצבה מחושבת של דמויות משניות בתנוחות מוקפדות במישורים אופקיים, משקף את עקרונות הנאו-קלאסיציזם הקר וההגותי, אשר שלט בציור הצרפתי במשך כמעט ארבעה עשורים. "סירתו של דנטה" הושלמה לרגל פתיחת הסלון של שנת 1822, וכיום מוצגת במוזיאון הלובר בפריז.[2]
נושאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סירתו של דנטה" הייתה יצירה שאפתנית מבחינה אמנותית, ואף שהקומפוזיציה שלה שמרנית, הרי שבכמה מובנים מהותיים היא משתחררת באופן ברור ממסורת הנאו-קלאסיציזם הצרפתי.
העשן שבחלקו האחורי של הציור ותנועת הבגד העזה שבו עטוף החותר פְלֶגְיָאס מעידים על רוח חזקה, ורוב הדמויות ב"סירתו של דנטה" פונות לכיוונה. הנהר גלי והסירה נוטה ימינה, בנקודה שבה היא מסתובבת לעבר הצופה. הקבוצה נישאת לעבר יעד הידוע כקשה וסוער אף יותר, בידי חותר שמעמדו היציב בסערה מעיד על בקיאותו בתנאים הפראיים הללו. העיר שמאחור דומה לכבשן ענק. בעולם הזעם, הטירוף והייאוש של הציור אין נחמה ואין מקום מפלט.
הציור בוחן את מצבי התודעה והנפש של הדמויות המופיעות בו, ומשתמש בניגודים דרמטיים ותמציתיים כדי להדגיש את תגובותיהם השונות למצוקותיהן. הניתוק של ורגיליוס מהמהומה שסביבו, ודאגתו לשלומו של דנטה, מהווים ניגוד ברור לפחדו, חרדתו וחוסר שיווי המשקל הפיזי של דנטה עצמו.
הנידונים לאבדון שקועים בריכוז חד באיזו משימה מטורפת וחסרת תכלית, או לחלופין נראים כמי שמצויים במצב של חוסר אונים מוחלט ואובדן. סידור הדמויות לאורכה של הסירה יוצר תבנית גלית של עליות וירידות, הדהוד חזותי למים הגועשים ולתחושת אי-היציבות המסוכנת שבתחתית הציור. הנשמות שבקצוות השמאלי והימני דומות לקישוטים גרוטסקיים של כרך סגור, תחימה שמגבירה את התחושה הקלסטרופובית האופפת את היצירה כולה.
דלאקרואה כתב כי ראש הדמות שהוא צייר באופן הטוב ביותר ביצירה "סירתו של דנטה" הוא זה של הנשמה המושיטה את אמת ידה מתוך צידה המרוחק של הסירה פנימה. נראה כי שני מקורות השראה מרכזיים לעיצוב ראש זה הם "הזעם" (La Colère) מאת שארל לה ברן, שנוצר בשנת 1668, וחריטת הקו "הקברים הלוהטים" (The Fiery Sepulchres) מאת ג'ון פלקסמן, שהופיעה כלוח מספר 11 ביצירה The Divine Poem of Dante Alighieri, שפורסמה בשנת 1807.[3][4]
התצוגה התיאטרלית של צבעים עזים בדמויות שבמרכז הקומפוזיציה בולטת לעין במיוחד. האדום של הברדס של דנטה מהדהד באופן מדאיג עם המסה הלוהטת שמאחוריו, ונמצא בניגוד חי ועז לגוונים הכחולים המתנופפים סביב פְלֶגְיָאס.
המחבר שארל בלאן ציין את פיסת הפשתן הלבן בגלימתו של ורגיליוס, ותיאר אותה כ"יקיצה גדולה בלב החשכה, הבזק בסערה". אדולף לֶב־ויימאר התייחס לניגוד שבין הצבעים שבהם צויר ראשו של דנטה לבין אלה שבהם צוירו הנשמות הארורות, וסיכם כי כל אלה "משאירים בנפש רושם עז ומטריד שאין לִשְׁמוֹ אותו במילים מדויקות".[4][5]
טיפות מים על הארורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפות המים הזולגות על גופם של הארורים בציור "סירתו של דנטה" מצוירות באופן נדיר לתקופתו, ואף לשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. כל טיפה וצללה מורכבים מארבעה פיגמנטים נפרדים, בלתי מעורבבים, שהונחו במדויק ובמינון מדוד: לבן משמש להארה, קווים של צהוב וירוק מייצגים את אורכה של הטיפה, והצל שלה נצבע באדום.
שימוש כה מתוחכם ובעל מודעות גבוהה לצבע, אור וצל, מעיד על נטייתו החדשנית של דלקרואה - הן מבחינת טכניקה והן ברוח התקופה המתהווה של הרומנטיקה.
תלמידו ועוזרו הראשי של אז'ן דלאקרואה במשך למעלה מעשור, פייר אנדריו, תיעד כי דלאקרואה סיפר לו שמקור ההשראה לטיפות המים בציור "סירתו של דנטה" היה, בין היתר, בטיפות המים הנראות על נריאדות (נימפות ים) ביצירתו של רובנס "הגעתה של מארי דה מדיצ'י למרסיי". דלאקרואה ציין כי הטיפות בציורו היו עבורו נקודת מוצא כצייר צבע (colourist).
החוקר לי ג'ונסון, בהתייחסו לטיפות אלו, העיר כי "העיקרון האנליטי שדלאקרואה מיישם - של חלוקת אובייקט שמבחינת העין הרגילה נראה מונוכרומטי או חסר צבע לרכיבים צבעוניים טהורים - הוא עיקרון בעל משמעות מרחיקת לכת לעתיד האמנות."[6][7]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במכתב ששלח לאחותו, מאדאם אנרייט דה ורנינאק, בשנת 1821, הביע אז'ן דלאקרואה את רצונו לצייר עבור הסלון של השנה הבאה, ולזכות ב"קצת הכרה". באפריל 1822 כתב לידידו שארל סולייה כי עבד קשה וללא הפסקה במשך חודשיים וחצי בדיוק לשם כך.
הסלון נפתח ב־24 באפריל 1822, והציור של דלאקרואה הוצג תחת הכותרת:
Dante et Virgile conduits par Phlégias, traversent le lac qui entoure les murailles de la ville infernale de Dité
(דנטה וורגיליוס, מונהגים בידי פְלֶגְיָאס, חוצים את האגם המקיף את חומות עיר התופת דיס).
המאמץ האינטנסיבי שנדרש ממנו להשלמת "סירתו של דנטה" בזמן הותיר את דלאקרואה תשוש, והוא נזקק לתקופת התאוששות לאחר מכן.[8][9][10]
הביקורות על "סירתו של דנטה" היו מגוונות. אחד השופטים בסלון, אטיין-ז’אן דלקלוז, מתח ביקורת חריפה על היצירה וכינה אותה "מריחה של ממש" (une vraie tartouillade). לעומתו, שופט אחר, הצייר אנטואן-ז'אן גרו, הביע הערכה רבה והגדיר אותה כ"רובנס מרוסן" (un Rubens contenu).
מבקר אנונימי בעיתון Le Miroir חזה כי דלאקרואה עתיד להפוך ל"צייר צבע מובהק". אחת הביקורות המחמיאות ביותר נכתבה בידי עורך-דין צעיר ומבטיח בשם אדולף טייר, ופורסמה בהבלטה בכתב העת הליברלי Le Constitutionnel, מה שהעניק לדלאקרואה חשיפה נרחבת והכרה ציבורית ראשונה.[4][11][12][13]
בקיץ 1822 רכשה מדינת צרפת את "סירתו של דנטה" תמורת 2000 פרנק, והעבירה אותה למוזיאון לוקסמבורג. דלאקרואה שמח מאוד לשמוע על כך, אף שביטא חשש כי הציור יאבד מהשפעתו כאשר יצפו בו מקרוב מדי. כשנתיים לאחר מכן שב לבקר את היצירה, דיווח שהיא מסבה לו עונג, אך ציין כי היא לוקה בחוסר עוצמה – ליקוי שזיהה גם ביצירה שעבד עליה באותה תקופה, "הטבח בכיוס".
הציור הועבר בשנת 1874 - אחת-עשרה שנה לאחר מותו של האמן - למיקומו הנוכחי, מוזיאון הלובר.[4][14][15][16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Hugh Honour & John Fleming (1982). A World History of Art. Macmillan Reference Books. p. 487. ISBN 0333235835.
- ↑ "La Barque de Dante – Eugène Delacroix". Musée du Louvre.
- ↑ Joubin, André (1932). "Entry for December 24, 1853". Journal de Eugène Delacroix. 8 rue Garancière, Paris: Librairie Plon. II (1822–1852): 136–137. אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2016.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - 1 2 3 4 Lee Johnson (1981). "The Paintings of Eugène Delacroix, A Critical Catalogue, 1816-1831". One. Oxford University Press: 76.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ↑ Adolphe de Loëve Veimars, 'Salon de 1822', Album, June 10, 1822. Page 262.
- ↑ René Piot (1931). Les Palettes de Delacroix. Paris: Librairie de France. pp. 71–74. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
- ↑ Delacroix, Lee Johnson, W.W.Norton & Company, Inc., New York, 1963. Pages 18, 19.
- ↑ André Joubin (1938). Delacroix's letter to his sister, Madame Verninac, July 26, 1821. Taken from: Correspondance Générale de Eugène Delacroix, Supplément et Tables. Paris: Librairie Plon. p. 91. אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2016.
- ↑ Explication des Ouvrages de Peinture, Sculpture, Architecture et Gravure, des Artistes Vivans, Exposés au Musée Royal des Arts. C. Ballard. Rue J.-J. Rousseau, No 8. 24 באפריל 1822. אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2016.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - ↑ André Joubin (1936). Delacroix's letter to his friend, Charles Soulier, April 15, 1822. Taken from: Correspondance Générale de Eugène Delacroix, Tome Ⅰ. Paris: Librairie Plon. p. 140, 141. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
- ↑ M.M. Jouy; A.V. Arnault; Emmanuel Dupaty; E. Gosse; Cauchois-Lemaire; Jal; et al., eds. (1 במאי 1822). Le Miroir des Spectacles, des Lettres, des Mœurs et des Arts. Paris. p. 3. אורכב מ-המקור ב-15 במרץ 2014.
- ↑ Salon de Mil Huit Cent Vingt-Deux, M.A. Thiers, Maradan. Paris. 1822. pp. 56–58. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
- ↑ Dante et Virgile aux Enfers D'Eugène Delacroix, Sébastien Allard, Louvre, Paris, 2004, מסת"ב 2-7118-4773-X. Page 34.
- ↑ André Joubin (1932). "Entry for September 3, 1822". Journal de Eugène Delacroix. 8 rue Garancière, Paris: Librairie Plon. I (1822–1852): 3. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - ↑ Alfred Dupont (1954). Delacroix's letter to his friend, Félix Guillemardet, September 4th, 1822. Taken from: Eugène Delacroix, Lettres Intimes. Gallimard, Paris. pp. 139–142. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
- ↑ André Joubin (1932). "Entry for April 11, 1824". Journal de Eugène Delacroix. 8 rue Garancière, Paris: Librairie Plon. I, 1822–1852: 72. אורכב מ-המקור ב-2016-03-12.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
