סלבטור רוזה
 | |
| לידה |
20 ביוני 1615 נאפולי, ממלכת נאפולי  |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1673 (בגיל 57) רומא, מדינת האפיפיור |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
בארוק |
| יצירות ידועות |
Jason Charming the Dragon, Heroic Battle, Saul and the Witch of Endor |
| בן או בת זוג |
Lucrezia Paolini (1673–?) Lucrezia Paolini (1640–?) |
  | |
_1615%E2%80%931673_Rome).jpg)
סלבטור רוזה (Salvator Rosa; 1615 – 1673) היה צייר ומשורר איטלקי, שיצר בנאפולי, רומא ופירנצה. כצייר, הוא ידוע בעיקר כלא שגרתי ומוחצן.[1][2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזה נולד בארנלה, באותה תקופה בפרברי נאפולי, ב-20 ביוני או ב-21 ביולי 1615. אמו הייתה ג'וליה גרקה רוזה, בת למשפחת יוונית בסיציליה. אביו, ויטו אנטוניו דה רוזה, היה מודד אדמות. הוא הפציר בבנו להפוך לעורך דין או כומר, והכניס אותו למנזר. עם זאת, סלבטור הראה העדפה לאמנויות ולמד בחשאי לצייר עם דודו פאולו גרקו. עד מהרה העביר את עצמו לחונכות לפרנצ'סקו פרנצ'אנו ואחר כך לאניאלו פלקונה, או לג'וזף ריברה. בגיל שבע עשרה נפטר אביו. אמו הייתה חסרת כל ומגדלת חמישה ילדים וסלבטור מצא את עצמו ללא תמיכה כלכלית וראש משק בית שחיפש תמיכה.[3]
בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא המשיך בחניכות עם אנילו פלקונה, ועזר לו להשלים את תמונות הקרב שלו. הוא החליט לעבור לרומא, שם שהה בשנים 36–1634.
כשחזר לנאפולי, החל לצייר נופים פראיים, עשירים בצמחייה, או חופים מפורצים, הרים ומערות. רוזה היה בין הראשונים שצייר נופים "רומנטיים", עם קומפוזיציה מיוחדת של סצינות סוערות ולעיתים קרובות מחוספסות שהיו בהם רועים, ימאיים וחיילים. הנופים המוקדמים האלה נמכרו בזול באמצעות סוחרים פרטיים.
_-_Allegory_of_Fortune_-_Google_Art_Project.jpg)
הוא חזר לרומא בשנים 39–1638, שם עבד עבור הקרדינל פרנצ'סקו מריה ברנקאציו, בישוף ויטרבו. רוזה צייר כמה ציורים לכנסייה.
רוזה, שהיה מוכשר מאוד בציור, עסק במגוון רחב של אמנויות נוספות: מוזיקה, שירה, כתיבה, תחריט ומשחק. ברומא הוא התיידד עם פייטרו טסטה וקלוד לורן.[4]
בעוד שמחזותיו הצליחו, הפעילות הזאת יצרה לו גם אויבים בקרב פטרונים ואמנים, כולל ברניני עצמו, ברומא. בסביבות שנת 1640 נענה להזמנה מהקרדינל ג'ובאני קרלו דה מדיצ'י לעבור לפירנצה, שם שהה עד שנת 1649.
כשהיה בפירנצה, רוזה הקים שילוב של סטודיו לציור וסלון של משוררים, מחזאים וציירים - מה שנקרא Accademia dei Percossi . בסביבת האומנות הנוקשה של פירנצה הוא הציג את ציורי הנופים הפראיים. למרות כישרונו בציור, הוא משך מעט תלמידים אמיתיים. בערך באותה תקופה הוא צייר את דיוקנו, המצוי בגלריה הלאומית בלונדון.
באחת הסאטירות שלו הוא העיד על כך שהזדהה עם ההתקוממות בשנת 1647 בהנהגתו של מסנילו כנגד השלטון הספרדי בנאפולי- ואת דיוקנו צייר.
האמנות והמוניטין הסוערים של רוזה כמורד הולידו אגדה פופולרית - המסופרת בביוגרפיה של רוזה שפורסמה בשנת 1824 על ידי סידני, ליידי מורגן - שרוזה חי עם חבורת שודדים והשתתף בהתקוממות בנאפולי נגד השלטון הספרדי.[5] בשנת 1846 הופק בלונדון בלט רומנטי מפורסם על הסיפור הזה. שנקרא "קטרינה". [6]
הוא שב לרומא בשנת 1649. כאן התמקד בציורים בקנה מידה גדול, והתמודד עם נושאים וסיפורים יוצאי דופן לציירי המאה השבע-עשרה כמו "מותו של סוקרטס", ""Allegory of Fortune . הציור הזה, היה ביקורתי מאוד, אף על פי שרוזה ניסה להסביר כי הפרשנות שראתה בו מרידה באפיפיורות אינה נכונה. הוא כמעט נעצר ונכלא עקב הציור. הציור נעשה באותה תקופה שהוא כתב את הסאטירה הביקורתית "בבל".
בין התמונות של שנותיו האחרונות היה הציור של "שאול בעין-דור", שצויר תוך 40 יום.
בעודו עסוק בסדרה של דיוקנאות סאטיריות, רוזה חלה, ונפטר כעבור חצי שנה ביום 15 במרץ .1673
ברגעיו האחרונים התחתן עם לוקרציה, אשר ילדה לו שני בנים, אחד מהם ירש אותו. קברו נמצא בסנטה מריה degli Angeli e dei Martiri.
סלבטור רוזה, לאחר מאבקי השרדותו בעוני של ילדותו, זכה בהצלחה כלכלית נאה.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשפעה המתמשכת של רוזה הייתה על ההתפתחות המאוחרת של המסורות הרומנטיות בציור. בנופיו, ולא רק בדרמות ההיסטוריות והדתיות הגדולות שלו, רוזה מבטא באמת את יכולותיו החדשניות בצורה הגרפית ביותר. רוזה עצמו אולי ראה בהם ציורים קלי דעת יחסית, בהשוואה לנושאים האחרים שלו, אבל הם הדגישו את המרידה הסוררת שלו.
באופן כללי, בנופים הוא נמנע מלצייר מחוזות אידיליים ופסטורליים כמו של קלוד לורן ופול בריל, ויצר פנטזיות מלנכוליות. עד המאה השמונה-עשרה הועלו הערות רבות על הניגודים בין רוזה לאמנים כמו קלוד לורן.
תערוכת עבודותיו של וילאם טרנר שהתקיימה במוזיאון פראדו במדריד ציינת את ההשפעה של נופיו של רוזה על טרנר. למעשה הראו כי טרנר רצה במודע להיות קשור ליצירה של רוזה.
בתקופה שבה אמנים היו מוגבלים מאוד על ידי הפטרונים, הייתה לרוזה התעוזה לעצמאות, והדגיש את תפקידו המיוחד של האמן. הוא בחר בנושאים שלו. במילותיו שלו: "ציירתי... אך ורק לשביעות רצוני. אני צריך להיות בהתלהבות, ורק כך יכול להשתמש במברשות הציור כשאני באקסטזה".
רוחו הסוערת הפכה למקור הערצה של הרומנטיקנים הבריטים, כמו ג'ון המילטון מורטימר.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סלבטור רוזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Rosa, Salvator". Encyclopædia Britannica. 23 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 720–722.
- ^ Salvator Rosa Online, www.artcyclopedia.com
- ^ Herbermann, Charles, ed. (1913). "Salvatore Rosa". Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.
- ^ Giornale Nuovo: The Genius of Salvator Rosa, web.archive.org, 2007-01-05
- ^ Morgan, The life and times of Salvator Rosa, London: D. Bryce, 1855
- ^ The 1846 ballet Catarina by the choreographer Jules Perrot and the composer Cesare Pugni was produced in London at Her Majesty's Theatre,