סם זמוריי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמואל זמוריי
Samuel Zemurray
Samuel Zemurray-2.jpg
לידה 18 בינואר 1877
קישינב, בסרביה כיום קישינאו, מולדבה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בנובמבר 1961 (בגיל 84)
ניו אורלינס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
כינויים נוספים סם מלך הבננות, Z, אל אמיגו, גרינגו
פעילות בולטת נשיא חברת הפירות המאוחדת United Fruit מבוסטון
ידוע בשל פעילותו בארצות מרכז אמריקה
תקופת הפעילות 19331951 (כ־18 שנים)
מקצוע יזם, איש עסקים עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד יו"ר, מנכ"ל ונשיא
בת זוג שרה לבית ויינברגר
צאצאים סם ג'וניור ודוריס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סמואל זמורייאנגלית: Samuel Zemurray; נודע בכינוי "סם איש הבננה";[1] נולד שמואל זמוריי; 18 בינואר 187730 בנובמבר 1961) היה איש עסקים יהודי-אמריקאי, בעל אימפריית סחר בפירות, ציוני שפעל רבות בתחום ההעפלה והקמת מדינת ישראל. בשנת 1904 התחתן עם שרה לבית ויינברגר.[2]

איש עסקים שהרוויח את הונו בעשר אצבעותיו, ממסחר בבננות, קני סוכר, אננס ופירות משונים. תרם בחשאי לתקומת מדינת ישראל מכספו וניסיונו.[3]

סם זמוריי הקים בהונדורס את חברת הספנות להובלת פרי The Hubbard-Zemurray Steam Ship Company, ואת חברת פירות קוימל (אנ'). בהמשך הפך ליו"ר ונשיא חברת הפירות המאוחדת - United Fruit מבוסטון, חברת הפירות המשפיעה ביותר בעולם באותה תקופה.[4] שתי החברות מילאו תפקידים מאוד שנויים במחלוקת בתולדותיהן של כמה ממדינות אמריקה הלטינית והשפיעו באופן משמעותי על התפתחותן הכלכלית והפוליטית.

גוטליב האמר מראשי המגבית היהודית המאוחדת בארצות הברית, תיאר את זמוריי כ"איש מסתורין בינלאומי", ש"הפך ממשלות ושינה הסכמים לפי הצרכים העסקיים. הוא היה אחד הגברים העשירים והחזקים ביותר בארצות הברית (כמו גוגל בשנות ה-2000). למרות עובדה זו זמוריי הצליח להימנע מפרסום ולהרחיק את שמו מחוץ לעיתונים ולתקשורת. התנאי היחיד שהוא התנה להענקת עזרתו להעפלה היה: שלעולם פעילותו לא תזוהה עם העפלה בפומבי ושהטיפול במערכת היחסים כולה יהיה בשיקול דעת ובדיסקרטיות מוחלטים."[5]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הפירות קוימל
עגלה נדחפת של סוחר בננות
סם זמוריי בצעירותו

נולד כשמואל (שמיל) דוידוביץ זמורה בקישינב, שבסרביה, באימפריה הרוסית (כיום קישינאו, מולדובה). לדוד ושרה (לבית בלוזמן) זמורה, משפחה יהודית ענייה שהיגרה לאמריקה כשהיה בן 14 ויתום מאביו. הוא היה אדם גבוה רחב מידות. לזמוריי לא הייתה השכלה רשמית. משפחתו התיישבה בסלמה, אלבמה (אנ'). בעיר הייתה לדודו חנות ובתחילה סם החל לעבוד בחנות לפרנסת אמו ומשפחתו. מהר מאוד הוא עזב את החנות ומצא לעצמו עבודות שונות ומזדמנות ביניהם דחף עגלות עם מוצרי צריכה לרווחתם של תושבי השכונות המרוחקות ממרכזי הערים.[6] שם, בשנת 1893, הוא נתקל לראשונה בבננות.[7] בשנת 1895 בגיל 18 הוא נכנס לסחר הבננות בעיר מובייל שבאלבמה. עושרו המוקדם נבע ברובו ממיזם והרפתקה מוצלחים מאוד בנמל ניו אורלינס. זמוריי, ראה שהבננות שהגיעו לנמל בספינות המשא ממרכז אמריקה הבשילו בחלקן תוך כדי ההפלגה. על כן הושלכו לאשפה ישירות מהאניות עם הגעתן לנמל. כי הן הבשילו והתקלקלו כך שלא ניתן היה לשנע אותן לשווקים במרחבי יבשת אמריקה, בטרם ירקבו. זמוריי אסף/קנה את הבננות הבשלות בנמל במחיר אפסי במיוחד ומכר אותן בזריזות לסוחרי הפירות המקומיים של ניו אורליינס והסביבה הקרובה לתחנות הרכבת. סוחרים אלה היו ממוקמים לאורך מסילות הרכבת שיצאו מניו אורלינס לכיוון צפון עד לעיר מגוריו סלמה. סם הצליח למכור את הסחורה שרכש תוך יום אחד מיום שהגיעו לנמל. (בזמנו, חיי המדף של בננות נמשך לא יותר משבוע מרגע שנקטפו, בטרם שהן נרקבו) ההצלחה הפנומינלית שלו זיכתה אותו בכינוי "סם איש הבננה".[8] תוך כשלוש שנים, בשנת 1898, בגיל 21 היה לזכותו בבנק כ־100,000 דולר. בשנת 1905 זמוריי וחברו הטוב אשבל האברד רכשו את חברת ספינות הקיטור של האחים טאצ'ר והקימו קו ספינות קיטור לייבוא בננות, ממגדלים עצמאיים באזורים הטרופיים שבמדינות מרכז אמריקה, למכירה בערי ארצות הברית. חברה זו נודעה בשם חברת ספינות הקיטור Hubbard-Zemurray .[9] באותה שנה, זמוריי הפליג להונדורס כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו. בשנת 1910 הוא קנה 5,000 אקרים (20 קילומטרים רבועים) לאורך נהר קוימל (אנ') ובהמשך רכש עוד אדמות במחירים נמוכים ביותר אבל מהר מאוד מצא את עצמו בחובות כבדים כתוצאה מרכישות אלה.[10]

באותה תקופה ממשלות הונדורס וניקרגואה פעלו כדי להסדיר את חובותיהן הציבוריים, הממשלתיים והריבוניים שלהן כלפי הבנקים הגדולים בעולם. מזכיר המדינה האמריקאי ושר החוץ של ארצות הברית, פילנדר סי. נוקס, היה מעורב במשאים ומתנים, כמוכן, גם נציגים ובנקאים של בנק ג'יי.פי מורגן והחברות כגון חברת הפירות המאוחדת. הם התיישבו במשרדי המכס של המדינות האלה על מנת להסדיר את אופן גביית המיסים הדרושים להחזרי החוב. זמוריי חשש שיחויב במיסים וקנסות גבוהים גם על כספים שהיו מחוץ לעסקיו באותן מדינות. על כן פנה למזכיר המדינה ושר החוץ נוקס בבקשת עזרה. נוקס דחה אותו ואילץ את זמוריי לשוב לניו אורלינס. בניו אורלינס באותם ימים חי בגלות נשיא הונדורס המודח מנואל בונילה (אנ').[10]

בימים שזמוריי ישב בביתו בניו אורלינס הבולשת הפדרלית עקבה אחריו על מנת למנוע ממנו לשוב להונדורס. להצלת עסקיו סם זמוריי חבר בחשאי לבונילה וחבריו שתכננו לעשות הפיכה צבאית בהונדורס. הוא חתם על הסכמים עם שני שכירי חרב, גיא מולוני המכונה "מכונת ירייה" ולי קריסמס (אנ'), שגייסו צבא של שכירי חרב ויחד עם מנואל בונילה תכננו להפיל ולהשתלט על ממשלת הונדורס. תפקידו של זמוריי בתוכנית ההפיכה היה לממן קניית נשק ולהבריח את בונילה חזרה להונדורס, על גבי אחת מספינותיו כשהיא מלאה בנשק רב עוצמה. בהפיכה צבאית מהירה מנואל בונילה הוחזר בהצלחה לשלטון בהונדורס. בונילה במחווה תודה, העניק לזמוריי בביטול המיסים על אדמותיו בהונדורס שנקבעו לו בעבר ובנוסף חתם על צו בתוקף ל-25 שנים המבטל לחלוטין תשלומי מיסים על ידי זמוריי וחברותיו. דבר שהציל את עסקיו של זמוריי בהונדורס.

חזית בניינה הישן של חברת הפירות המאוחדת בשדרות סט. צ'ארלס, ניו אורלינס, לואיזיאנה

בשנת 1930 זמוריי מכר את חברת הפירות שלו, קויאמל פירות - Cuyamel Fruit, לחברה הענקית המתחדשת חברת הפירות המאוחדת - United Fruit[4] מבוסטון, תמורת 300,000 ממניות החברה בשווי של 31.5 מיליון דולר ופרש מהעסקים לביתו. חברת הפירות המאוחדת סבלה כלכלית בגלל ניהול כושל והשפל הגדול שהיה בארצות הברית. הכישלון היה עד כדי כך עמוק, שמניות החברה צנחו בערך של כ-90% לאחר רכישה את חברת קויאמל פירות של זמוריי.[11] משבר זה עודד את זמוריי לחזור לעסקי הבננות תוך כדי רכישת מניות שליטה נוספות בחברת יונייטד פירות וזכות הצבעה בדירקטוריון. רכישה זו הביאה את זמוריי להיות בעל כמות המניות הגדול ביותר בחברה. בשנת 1933 זמורי הפך למנכ"ל החברה ולנשיאה. בשלב זה הוא הדיח את מועצת המנהלים והחל בארגונה מחדש. הוא ערך בה שינויים מבניים. הוא ביזר את דרך קבלת ההחלטות והפך את החברה לרווחית פעם נוספת. הוא המשיך לכהן כנשיא החברה עד סוף שנת 1951.[12]

בשנים 1933–1951 כשסם זמוריי היה נשיא חברת הפירות המאוחדת החברה הייתה חברה מסחרית ענקית שסחרה עם כל העולם. בסדר גודל וחשיבות בינלאומית של חברות הנפט הגדולות שפעלו בערב הסעודית או גוגל ופייסבוק בשנת 2020. החברה העסיקה מעל ל-100,000 עובדים, נכסיה כללו 75% משטחי האדמות הפרטיות בגואטמלה בנוסף לשטחים נרחבים בהונדורס. לחברה היה צי אוניות משא (צי האניות הלבנות), שמנה מעל ל-60 אניות ונמלי בית משלה בצפון הונדורס בפורטו קורטז (אנ') ובניו אורלינס. קווי רכבת פרטיים ואף הייתה אחראית על הדאר וקווי הטלפון במדינות אמריקה המרכזית. מעל לכל, הרודנים ושליטי מדינות אמריקה המרכזית, קובה והאיים הקריביים העריצו את הגרינגו סם זמוריי שהלך בשדותיהם. במילה אחת שלו הוא היה יכול לגרום לכך שיתעשרו או יתרוששו.

ספינות של חברת הפירות המאוחדת בנמל ניו אורלינס, 1910

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה הייתה אסון לחברת הפירות המאוחדת ולסם זמוריי באופן אישי. לדבריו "היטלר הרס הכל".

ב־12 ביוני 1942 הספינה סיקס-אולה Sixaola, או כפי שכונתה "סוס הברזל" שהייתה בשירות החברה כמעט מתחילתה, טורפדה על ידי צוללת נאצית צפונית לגואטמלה. מהספינה לא נמצא דבר מלבד כתם שמן וכמה אלפי בננות שצפו על פני הים כפסולת. 29 אנשי צוות טבעו. זו הייתה הטרגדיה הקשה ביותר בתולדות הצי הלבן של החברה.

זמן קצר לאחר שהיפנים תקפו את פרל הארבור, מחלקת המלחמה האמריקאית, הגבילה את יבוא הבננות כי הבננות נחשבו מוצר מותרות, כפי שלפני כן גם בריטניה עשתה, וגייסה את מרבית הצי הלבן הגדול לצורכי המלחמה. האניות הפכו לנחלתו של הצי האמריקאי. הן מוגנו בשריון והתקנו עליהן תותחים. במהלך המלחמה טובעו 19 אניות של החברה על ידי הצוללות הנאציות.

האתגר העסקי של זמוריי לא היה פשוט. אף על פי שהמוצרים שלו היו מצוינים, לא היו לו הספינות שיובילו אותם לשווקים. בין השנים 1942 ל-1944 נרקבו בשדות בממוצע שבעים אלף טונות בננות של חברת UF. שטחי הבננות העצומים של החברה הפכו כאבן שאין לה הופכין. זמוריי החל בחיפוש אחר גידולים אחרים שניתן לגדל על אדמות החברה ששיווקם לא הוגבל. מיידית הגביר את שיווק קניי הסוכר משטחי החברה שבאיים הקריביים. הוא מצא שעל אדמות החברה הנמצאות על קו המשווה ניתן לגדל גידולים שגדלו בבר ומעולם לא גודלו בצורה מסחרית. חלקם היו חדשים: דקלים לתעשיית שמן דקלים, כינין, אגבות ועוד. הוא התעניין במיוחד בצמחים הקריטיים למאמץ המלחמתי, שיבואם מאסיה נחסם על ידי היפנים. האגבות לתעשיית החבלים, כינין לתרופה כנגד מלריה, עצי גומי לתעשיית הגומי בה יוצרו זחלי הטנקים, סוליות לנעליים הצבאיות וכל שאר חומרי הגלם החיוניים. הוא הבטיח לעמוד בדרישה הצבאית תוך אספקה ​​שגדלה עם הזמן. עד שנת 1944 היו לזמוריי במרכז אמריקה אלפי דונמים בהם גדלו המטעים החיוניים האלה. סם זמוריי היה מעורב במאמץ המלחמתי ככל האפשר, התנדב, אירח, תרם - עשה הכל מלבד להילחם, הוא היה עושה זאת, אלמלא גילו המתקדם (65).

במסגרת צורך שעלה במועצת המלחמה הלאומית שהקים פרנקלין דלאנו רוזוולט נשיא ארצות הברית, זמוריי הביא יותר מעשרים אלף גברים מג'מייקה לעבודה במפעלים החיוניים במערב התיכון. סם נתן את כל מה שהיה לו בקרב נגד גרמניה ויפן.

נפילת הבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בינואר 1943 נהרג סם ג'וניור בנו של זמוריי, שהיה בן 31 מייגור, טייס בצבא ארצות הברית, במלחמת העולם השנייה. בזמן שהטייסת שלו שרתה באלג'יריה ובמרוקו, קזבלנקה. לא ידוע במדויק נסיבות נפילתו. ההשערה שנתקל בצלע הר כשהיה בטיסה בתנאי ראות גרועים כתוצאה מערפל.[13] ב-2 בנובמבר 1942[14] חודש לפני נפילת סם ג'וניור, נפל מיכאל עוזר ויצמן בנו של חיים ויצמן. שהיה סגן, טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי. הוא נפל לים עם מטוסו במפרץ ביסקאיה, במרדף אחר צוללות נאציות. נפילתו במערכה של סם ג'וניור הותירה את זמוריי האב, אדם שכול שנזקק לעשייה נעלה מאידך נפילת מיכאל עוזר ויצמן חזקה מאוד את הקשר בין זמוריי וחיים ויצמן כאבות שכולים שאיבדו את בניהם הבכורים במלחמה.

פעילות נדבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של זמוריי לשעבר, האחוזה בשדרת סנט צ'ארלס בניו אורלינס היא כיום מעון לנשיאי אוניברסיטת טוליין.

החל מסוף שנת 1910 זמוריי ומשפחתו תרמו בקביעות תרומות נדיבות:

  • לאוניברסיטת טוליין (אנ') (כולל אוסף גדול של חפצים של תרבות המאיה שהתגלו בשטחי הבננות).
  • לבית הספר החקלאי הפאן -אמריקני זמורנו(אנ') - Zamorano, שבהונדורס.[15]
  • למיזמים נדבניים אחרים, כולל לתנועה הציונית לאור היכרותו האישית עם חיים ויצמן החל משנת ה-1920.
  • זמוריי תמך במדיניותו החדשה של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט,[11] שסייע לנסח את עקרונות התעשייה והמינהל החקלאי,[16] ותרם כלכלית לשמאל האמריקאי, כמו מגזין "האומה".[17] אף על פי שבשנת 1950 זמוריי היה חלוק על המגזין בעקבות המאמר שנכתב בו המתייחס לחברת הפירות המאוחדת כ"מכשול להתקדמות בפתרון הסכסוך במרכז אמריקה".
  • בשנת 1951 הקים את קרן זמוריי.[18]
  • אחוזתו של סם זמורי באודובון פלייס נתרמה לאוניברסיטת טוליין כדי שתשמש מקום מגורי נשיאי האוניברסיטה.[8]

פעילות ציונית בחשאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סם זמוריי היה אדם מאוד דיסקרטי וחשדן. הוא היה זקוק לפרויקט ענק כדי להוציא אותו מהשכול ומטראנס העשייה העסקית שלו. זו הייתה צריכה להיות מטרה גדולה וחשובה יותר מהעשייה העסקית שלו. הוא מצא את הפרויקט הזה, בעיסוק במדינת היהודים המתהווה.[19]

מפגשים עם חיים ויצמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ויצמן 1944

כבר בשנת 1922 חיים ויצמן, שעם שנים הפך לנשיא המייסד של מדינת ישראל, יצר קשר עם זמוריי. בנסיעתו הראשונה לארצות הברית במשימה לגייס כספים למען פעילות הסוכנות היהודית.[19] כששמע את סיפוריו הראשונים של "איש הבננה" הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו. "מצאתי 'ממצא' יוצא דופן בניו אורלינס, שם חי אדם בעל אישיות מדהימה מאוד בשם - סמואל זמוריי, "מלך הבננות".[20] "ביקשתי במיוחד שבביקורי הראשון אפגוש אותו בניו אורלינס. נאמר לו על הגעתי והוא התנה את פגישתנו שתהיה דיסקרטית לחלוטין. מאידך דחה את עזיבתו המתוכננת מהעיר, למשך מספר ימים. ימים שנמצאו, לא רק מעניינים במיוחד, אלא גם רווחיים עבור הקרנות היהודיים."[21] הם קיימו מספר פגישות דיסקרטיות שכאלה באותה השנה ובכל נסיעותיו האחרות של ויצמן לארצות הברית במשך השנים.

שיחותיהם נמשכו שעות, הם נסחפו מאנגלית לרוסית ליידיש, בכל שפה שביטאה בצורה הטובה ביותר את המחשבות והתחושות באותו הרגע: בשפה האנגלית שוחחו על כסף, הרוסית לסיפור המאבק, יידיש עבור כאב הלב שעומד בפני יהודי העולם. ויצמן דיבר על עיר הולדתו בפולין, על אכזבותיו וכעסיו. על הבנתו שהיהודי יהיה חופשי רק כאשר ישב בארץ שלו. זמוריי דיבר על החיים באיתמוס (הגשר היבשתי בין צפון אמריקה ודרום אמריקה האזור המוכר כאמריקה המרכזית), ועל הקריירה שלו בתחום הבננות הבשלות והירוקות.[19] ויצמן כתב על פשטותו של זמוריי, כנותו השקופה, התעניינותו הרבה באנשים ועל כך שרצונו לשרת את העם היהודי. "הלימודים החביבים על זמוריי בשעות הפנאי היו מתמטיקה ומוזיקה. הוא קיבל מהם סיפוק רב".[21] ויצמן ממשיר בספר זיכרונותיו, מעטים היהודים מאותו דור שיכולו לעמוד בפני הסיפור, שמתגלה כמו אגדת הענק העברי, חופשי מהתפארות ומאילוצי החיים היהודיים הסטריאוטיפיים. אצל גברים כמו ויצמן, זמוריי היה היהודי הקשוח. שצוחק כמו שהוא אומר," כשהייתי בן שמונה עשרה נכנסתי לג'ונגל וכשהייתי בן עשרים ואחת יצאתי החוצה. ובאלוהים הייתי עשיר!".

זמוריי כשהיה בגיל העמידה הפך, לאלוף הציונים והציונות. בין השאר בגלל הקשר האישי עם ויצמן; בגלל אהדתו לציונים הראשונים, יהודי מזרח אירופה, כמו זמוריי עצמו, שהשתלטו על גורלם. הוא נתן להם תמיכה ככל יכולתו. "זמוריי היה אחד משיאי הביקור שלי בארצות הברית,"[21] ויצמן כותב . "מעולם לא פספסתי הזדמנות לראות אותו בביקורים מאוחרים יותר. "הוא לא לקח חלק ציבורי בעבודתנו; אבל העניין שלו היה רציף ונדיב." זמוריי תרם לסוכנות היהודית חצי מיליון דולר בשנות ה-20, כסף ששימש לרכישת אדמות למתיישבים, לבניית בתים, לקנות ציוד חקלאי וזרעים. הוא שימש כמנהל התאגיד הכלכלי של א"י, שהכניס אותו לליגה עם לואי מרשל, פליקס ורבורג, סמואל אונטרמאייר והרברט ליהמן, מהיהודים החזקים והעשירים באמריקה.

לזמוריי לא הייתה תחושה חזקה של זהות יהודית. מעולם לא תיאר את עצמו, כאדם דתי. מבחינתו היהדות היא רק פרט נוסף בביוגרפיה שלו: הוא תיאר את עצמו כאזרח ניו אורלינס. תושב האיסמוס, סוחר בננות, איש השכנוע. העובדה, שאף אחד מילדיו לא התחתן עם יהודים, או גידלו ילדים ברוח היהדות מרמזת, שסם לא התעסק בנושא בבית. כשהציעו לו את החופש של אמריקה, הוא תפס זאת, שהוא לא רק חופשי כאן ועכשיו, אלא גם חופשי מהעבר וחופשי לבחור מה לזכור.[19] זמוריי מעולם לא כתב דבר על עצמו. הוא אף אסר על מזכירתו לעשות זאת. זמוריי נהג לומר "כל דבר שאעלה על הכתב, יום אחד מישהו יקריא לי אותו בקול רם בבית המשפט".[22]

הספר הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 ויצמן פגש שוב את זמוריי, זמן קצר לאחר שהבריטים הוציאו את הספר הלבן, שאסר עלייה לארץ ישראל, ברגע שהיטלר עבר לשלב הרצחני ביותר של מלחמתו ביהודים. באותם ימים ויצמן מצא את זמוריי "מדוכא, אך עם זאת מלא תקווה לתוצאה הסופית."[21]

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים השתמש סם זמוריי בהשפעתו בקריביים כדי לשכנע את הרודן רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית לקבל 100,000 פליטים יהודים מאירופה לארצו. רפאל טרוחיו השתכנע והיה המנהיג היחיד שקרא בועידת אוויאן ל-100,000 יהודים להגיע לארצו. אך בפועל הגיעו רק 600 פליטים יהודים מאירופה. קבוצת פליטים זו התיישבה בכפר שנקרא סוסואה בחוף הצפוני של הרפובליקה הדומינקנית. הקהילה הייתה מאורגנת מאוד - הם הקימו, חנות, בית ספר, בית כנסת, בית חולים, מאפייה, והמפעלים הנפרדים שהוקמו למוצרי חלב ובשר, שייצרו את 'מוצרי סוסואה'.[23] נכון לספטמבר 2018 חיים במקום רק 10 יהודים. היתר התבוללו חלקם עלו ארצה ואחרים עברו לארצות הברית.

אף על פי שהציונות לא הייתה חשובה לסם זמוריי, והיא מעולם לא הייתה דאגה ראשונה בחייו. זה השתנה בימי מלחמת העולם השנייה משתי סיבות:

  • נפילת בנו סם ג'וניור, הטייס, במלחמה.
  • רציחתם של מכריו מקישינב על ידי הנאצים.

קשה להסביר את השפעת השואה על גברים כמו סם זמריי. מתוך סנטימנט רגעי אמר "אם זה יכול לקרות בגרמניה, זה יכול לקרות בכל מקום. עלינו לראות שזה לא יקרה שוב". עבור רבים הפתרון היחיד היה הקמת מדינה יהודית.[24]

העפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב שינד 1951
אניית המעפילים אקסודוס-1947 במעגן צי הצללים יולי 1947

באוגוסט 1945 זמן קצר לאחר יום הניצחון על הנאצים, זאב שינד 1909-1953(כינוי בהגנה "דני") שעמד בראש המוסד לעלייה ב' בארצות הברית והממונה על רכש אניות המעפילים. יצר קשר עם זמוריי, בשליחותם של דוד בן-גוריון וחיים ויצמן. זאב שינד פנה טלפונית לזמוריי לקבל את עזרתו. זמוריי, השתיק אותו מיד ואמר:- "תרד ללואיזיאנה ובו נדבר". בראשית שנת 1946 מגיע שינד בטיסה לניו אורלינס ומתייצב בהאמונד (אנ') בחווה של זמוריי. זמוריי שאל את שינד ישירות מה אתה צריך? בתשובה זאב תיאר את הפוגרום בקיילצה ומצב שארית הפלטה במחנות העקורים באירופה. זמוריי, נרגש עד דמעות, שאל את שיינד בשנית מה אתה רוצה ממני? ושיינד ענה, הכל! כסף, אניות, מסמכים ומומחים להצלת שארית הפלטה. בתשובה זמוריי פנה לשיינד ואמר: מהותית אני לא יכול לעזור לך.[25] אבל לא בגלוי, בדיסקרטיות, שאף אחד לא ידע שאני מעורב בכך, זה אפשרי. כי מחצית מהאניות צי האניות הלבנות של חברת UF מפליגות תחת דגל בריטי ורוב העסקים שלנו נעשים בבריטניה ובאירופה. חברה בריטית לא יכולה לשבור את האמברגו והסגר שהוטלו על א"י. אבל אני אשלח לך אדם שיוכל לעזור לך. הוא ידריך אותך מה לעשות וייתן לך את כל מה שאתה צריך. אם תתקע חזור אלי שנית.[26]

הבריחה והעפלה היו בעיצומן. אנשי קשר הוקמו, גיוס כספים, ספינות נרכשו, מסמכים שגרמו למנהלי הנמלים לחתום על המניפסטים הימיים ופתיחת שערי הנמלים, הונפקו.

מדי מספר שבועות זמוריי עודכן על ידי שינד, בפגישות באחוזתו בניו אורלינס, במלון ריץ' בבוסטון, במלון רוזוולט בניו יורק ובמטעיו שבאהמונד. שיינד היה מגיע לבד ולפעמים הביא את מאיר וייסגל[27] שהיה עוזרו ואיש אמונו של חיים ויצמן. על פי וייסגל זמוריי עזר לבריחה במספר דרכים. באופן פעיל ברכישת אוניות והוצאת ספינות אלה לים. הוא עשה זאת על ידי כך, ששילב לשינד את האנשים שניהלו את הרציפים בנמלים ואנשים שדאגו לקבל משגרירי מדינות מרכז אמריקה את דגלי מדינותיהם ורישיונות השייט.

גוטליב האמר מראשי המגבית היהודית המאוחדת בארצות הברית, כתב "שינד תמיד נסע לבוסטון או לניו אורלינס כדי להיפגש עם זמוריי ועם האנשים שהוא הופנה אליהם לקבלת מסמכי הרישום, האשרות לצוותים ודגלי המדינות של מרכז אמריקה שיונפו על ספינות הבריחה".

באחד המקרים שלוש אניות שמסמכי היציאה שלהן מנמל פילדלפיה לא אושרו, קבלו אישור יציאה, לאחר שזמוריי ביצע מספר שיחות טלפון.[28] הפרזידנט וורפילד (אקסודוס 1947 ) נרכשה בכסף שנתרם ברובו על ידי זמוריי.[29] דייוויד מקרוב מדווח: נתבקשתי להביא לשגריר הונדורס מר לופז מעטפה ובתמורה הייתי צריך לקבל מעטפה עם דגל הונדורס ורישיונות השייט לאנייה פרזידנט וורפילד. השגריר סירב לשתף פעולה. באותו ערב זמוריי קיים שיחת טלפון עם רודן הונדורס והודיע לו שהוא מפחית ב-2 סנטים את מחיר הבננות לכל 1 פאונד. זאת מאחר שהשגריר מתעכב ומעכב בכך אניית בננות. בכך שהוא לא נותן לנציג שלו את הדגל ואת רישיונות השייט לספינה פרזידנט וורפילד. למחרת מקרוב חזר לשגריר לופז וקבל את הדגל ורישיונות השייט.[30]

בספר "הצי הסודי של היהודים שכתב מורי גרינפילד.[31] גרינפילד כותב שבין השנים 1946 - 1948 נרכשו בארצות הברית 10 אניות מעפילים שציוותו עליהן כ-250 מתנדבים בעיקר יהודים אמריקאים שישיטו אותן. בכל הרכישות וגיוס המתנדבים, היו מעורבים זמוריי ואנשיו שסייעו לזאב שיינד. 2 אניות מ-10 האניות שהגיעו מאמריקה, היו מתוך צי האניות הלבנות של חברת הפירות המאוחדת,[32] הפאן יורק (אוניית המעפילים קיבוץ גלויות) והפאן קרסנט (אוניית המעפילים עצמאות).[33][34] אלה היו 2 ספינות מעפילים שהכינוי שלהן במוסד לעליה ב' היה "האחיות". הן היו אניות המעפילים הגדולות ביותר. כל אחת נשאה 7,500 מעפילים מנמלי בולגריה ורומניה.[35]

כ"ט בנובמבר 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא מועצת המדינה הזמנית ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1948.

באוקטובר 1947, לקראת ההצבעות באו"ם על סיום המנדט הבריטי בא"י, ויצמן פנה לזמוריי, ( על פי כתבי חיים ויצמן) ואמר לו, "המצב הוא כזה שעזרתך מאוד נדרשת בשלב קריטי זה. תאמין לי, זה דחוף." על פי ההצבעות המוקדמות נראה שההצבעות בעבור החלוקה מתייצבות כך: שכף המאזניים נמצאת במדינות מרכז אמריקה שם פורחת תעשיית הבננות.[36]

תאריך ההצבעה הקובעת נקבע ל-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר 1947). זמוריי הבין שמבחינתו ומבחינת העם היהודי אלה ימים של לחיות או לחדול. זמוריי חש שכל חייו הכינו אותו בדיוק לרגעי השיא האלה בחייו. זו הייתה נקודת שיא הקריירה שלו, השעה בה זמוריי, יכול סוף סוף, להשתמש בכל מה שלמד כדי למלא תפקיד מכריע בסתר על הבמה העולמית. באותו הערב הוא התיישב ליד הטלפון והתחיל "לעבוד". הוא שאל כל מנהיג באמריקה המרכזית שתי שאלות: איך אתה מתכוון להצביע על חלוקה? והאם ניתן לשנות את הצבעתך? בגמר הסבב הטלפוני, זמוריי אמר לוויצמן כי כל ההצבעה ממקסיקו ועד לקולומביה עומדת למכירה, אך המחיר היה לרוב גבוה עד אסור. זמוריי הציע לוויצמן שהצוותים יתמקדו רק באותן מדינות בהן יש להם השפעה רבה. השוחד והשתדלנות שלאחר מכן הפכו כה עזים עד שהנשיא הארי טרומן התלונן בפני ויצמן על טקטיקות השכנוע הקשוחות שהופעלו. טרומן כתב בזיכרונותיו "הלחץ לא היה דומה לשום דבר שנראה שם בעבר". ויצמן הבטיח לטרומן שלחץ כפי שהוא תיאר לא בא משום מנהיג ציוני מהסוכנות היהודית וגם לא מנשיא חברת הפירות המאוחדת, סמואל זמוריי.[36] גם נשיא הודו ג'ווהרלל נהרו התלונן על הלחצים שהופעלו תמורת מיליוני דולרים על ידי איש עסקים המקושר לציונים. (הודו הצביעה נגד הצעת החלוקה). לעומת זאת, מנהיגי מרכז אמריקה העריצו את הגרינגו שחיי בתוכם והשתכנעו. בסוף ההצבעה התברר שכל מדינות אמריקה המרכזית שינו את הצבעתן והצביעו "בעד" מלבד הונדורס שנמנעה. זמוריי סיכם לעצמו את ההצבעה במילים "אינך משיג דבר מבלי להיאבק עליו".

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות ערב לא אהבו את תוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר 1947. על כן, ב-15 במאי 1948 לאחר שבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, כל מדינות ערב הכריזו על מלחמה כנגדה ולפרוץ מלחמת העצמאות בתש"ח 1948. בזמן שאמברגו הנשק לאזור עוד מימי המנדט הבריטי המשיך להתקיים ולאחר מכן גם אמברגו אמריקאי[37] על מדינת ישראל שהוטל על ידי הנשיא טרומן במסגרת 'חוק הנייטרליות'.[38] אף על פי שהנחיתות העצומה של מדינת ישראל בכמויות הנשק והחיילים לעומת ארצות ערב הייתה ברורה לכל בר דעת, מדינת ישראל שרדה. כתוצאה מנשק שהוברח אליה באופן חשאי ובכיסוי של משלוחים מסחריים, כגון, מזון, פירות וירקות, טרקטורים וחלקי מכונות. בימים הראשונים למלחמה, מרבית הנשק והתחמושת המוברחים הגיעו משלושה מקומות בלבד. צ'כוסלובקיה, ניו יורק וניו ג'רזי, שם, בדחיפתם של מאיר לנסקי ואבנר (לונגי) צווילמן (אנ') וממרכז אמריקה, שם מילאו אנשי הבננות של זמוריי ספינה אחר ספינה בתיבות המסומנות מזון או אספקה, נשק לצבא ההגנה הישראלי.[38] נשק רב הגיע לאורך כל מלחמת העצמאות מאנאסטסיו סומוזה גרסיה (אנ') המכונה "טאצ'ו", ששלט בניקרגואה משנת 1936 עד 1956. שנים אחר כך, כאשר דעת העולם העולמית פנתה כנגד רודן ניקרגואה, רק מדינת ישראל המשיכה לשלוח נשק לניקרגואה. כשנשאל על כך ראש הממשלה מנחם בגין הוא ענה "חוב ישן שצריך לכבד".

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של זמוריי באחוזת המשפחה בניו אורלינס
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

מסיבות שלא נחשפו במלואן, בגיל 71 התפטר זמוריי מתפקיד מנכ"ל חברת הפירות המאוחדת United Fruit בשנת 1948, והעביר את ניהול החברה בפועל לידי עמיתו תומאס קאבוט (אנ'). זמוריי נשאר בעל המניות הגדול ביותר בחברה והחזיק בתפקיד יו"ר ונשיא החברה עד שנת 1951.

זמוריי נפטר בגיל 84 בניו אורלינס בשנת 1961 ממחלת הפרקינסון.

בתו, דוריס זמוריי סטון (אנ'), (1909-1994) ארכאולוגית ואתנוגרפית, שימשה כמנהלת המוזיאון הלאומי של קוסטה ריקה והעניקה תוארי פרופסור שונים באוניברסיטאות בארצות הברית.

החל מינואר 2012 סטפאני פאולי Stephanie Feoli נכדתו של סם מנהלת את הקרן הנדבנית קרן זמוריי ויושבת בחבר המנהלים של אוניברסיטת טוליין.[39]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Peter Chapman. Bananas: How the United Fruit Company Shaped the World. New York, NY: Canongate, 2008.
  • The Associated Press. "Samuel Zemurray, 84, Is Dead; Headed United Fruit Company". The New York Times, December 2, 1961.
  • Thomas P. McCann. On the Inside. Beverly, Massachusetts: Quinlan Press, 1987.
  • Chaim Weizmann (1949). Trial and Error: The Autobiography of Chaim Weizmann. Jewish Publication Society of America.
  • Maggie Heyn Richardson, "Banana Man", Imagine Louisiana magazine, Summer 2007.
  • Stephen Kinzer. Overthrow. New York, NY: Times Books, 2006.
  • Rich Cohen. The Fish That Ate the Whale. New York, NY: Farrar Straus Giroux, 2012.
  • Dan Koeppel. Banana: The Fate of the Fruit That Changed the World, Hudson Street Press.
  • חיים ויצמן. מסה ומעש . תל אביב, ירושלים: שוקן, 1952.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Everybody panic! There’s nothing we can do!". Vague Direction (באנגלית). 7 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-29 באוגוסט 2019. 
  2. ^ http://www.unitedfruit.org/zemurray.htm
  3. ^ הנשיא חיים ווייצמן, מסה ומעש, תרגום: אשר ברש, תל אביב: שוקן, שלישית, 1952, עמ' 307-308
  4. ^ 1 2 Steven Heller (13 במרץ 2012). "America’s Original Fast Food". Salon.com. 
  5. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 166). Random House. Kindle Edition.
  6. ^ https://www.c-span.org/video/?306453-4/the-fish-ate-whale-life-times-americas-banana-king
  7. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 11). Random House.
  8. ^ 1 2 Cohen, Rich (6 ביוני 2012). "The Birth of America’s Banana King: An excerpt from Rich Cohen’s The Fish That Ate the Whale". Slate.com. 
  9. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 28). Random House
  10. ^ 1 2 Rich Cohen, The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
  11. ^ 1 2 Grushkin, Daniel (7 ביוני 2012). "Book Review: 'The Fish That Ate the Whale,' by Rich Cohen". Businessweek.com. 
  12. ^ "United Fruit Company - Samuel Zemurray". www.unitedfruit.org. בדיקה אחרונה ב-29 באוגוסט 2019. 
  13. ^ reported in The New York Times on February 4, 1943.
  14. ^ http://www.jwmww2.org/soldierPrint.aspx?ID=6353
  15. ^ https://www.zamorano.edu/en/history-and-heritage/samuel-zemurray/
  16. ^ Samuel Zemurray Summary. (באנגלית)
  17. ^ "Samuel Zemurray (1877-1961)". United Fruit Historical Society. 2001. 
  18. ^ Buiso, Emily (17 במרץ 2008). "Banana Kings: The history of banana cultivation is rife with labor and environmental abuse, corporate skulduggery and genetic experiments gone awry.". The Nation. 
  19. ^ 1 2 3 4 Cohen, Rich, הדג שבלע ליוותן - The Fish that Ate the Whale, Random House
  20. ^ חיים ויצמן, מסה ומעש זיכרונות חייו של נשיא ישראל, תרגום: אשר ברש, תל אביב: שוקן, שלישי, 1952, עמ' 307
  21. ^ 1 2 3 4 חיים ויצמן, מסה ומעש זכרונות נשיא ישראל, תרגום: אשר ברש, ירושליים ותל אביב: שוקן, שלישית, 1952, עמ' 307
  22. ^ https://www.c-span.org/video/?306453-4/the-fish-ate-whale-life-times-americas-banana-king
  23. ^ https://www.israelhayom.co.il/article/588741
  24. ^ https://www.youtube.com/watch?v=O4-xU-Ny3zc
  25. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 165). Random House.
  26. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (pp. 165-166). Random House.
  27. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 166). Random House.
  28. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 166). Random House.
  29. ^ https://www.thejewishstar.com/stories/exodus-1947-when-brits-hit-shoahs-victims,15798
  30. ^ https://www.youtube.com/watch?v=5dfAxQdRUGo&feature=emb_logo
  31. ^ גרינפילד מורי, "הצי הסודי של היהודים", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994
  32. ^ http://www.palyam.org/Volunteers/JoB-04-17.pdf(הקישור אינו פעיל)
  33. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 282
  34. ^ https://dannyzimrin.wordpress.com/2017/11/18/מלך-הבננות-והאנייה-עצמאות/
  35. ^ http://www.palyam.org/Hahapala/Teur_haflagot/Sam-Zemurray-Panim.pdf
  36. ^ 1 2 Ignacio Klich, in his article “Latin America, the United States, and the Birth of Israel,”
  37. ^ http://www.historicalmoments2.com/אמבארגו-הנשק-במלחמת-העצמאות-ההשלכות-ו
  38. ^ 1 2 צבי בן צור, פעילות רכש בארה"ב, פלי"ם
  39. ^ https://news.tulane.edu/news/zemurray-leader-stephanie-feoli-joins-tulane-board