סם זמוריי

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמואל זמוריי
Samuel Zemurray
לידה 18 בינואר 1877
קישינב, פלך בסרביה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בנובמבר 1961 (בגיל 84)
ניו אורלינס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה שמואל זמורי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
כינויים נוספים סם מלך הבננות, Z, אל אמיגו, גרינגו
פעילות בולטת נשיא חברת הפירות המאוחדת United Fruit מבוסטון
ידוע בשל פעילותו בארצות מרכז אמריקה
תקופת הפעילות 19331951 (כ־18 שנים)
תפקיד יו"ר, מנכ"ל ונשיא
בת זוג שרה לבית ויינברגר
צאצאים סם ג'וניור ודוריס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סמואל זמורייאנגלית: Samuel Zemurray; ‏18 בינואר 187730 בנובמבר 1961) היה איש עסקים יהודי-אמריקאי שהרוויח את הונו ממסחר בבננות, בקני סוכר, באננס ובפירות ונודע בכינוי "סם איש הבננה". היה ציוני ותרם בחשאי מכספו ומניסיונו להקמת מדינת ישראל ובמיוחד לקראת הכ"ט בנובמבר 1947 - ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

סם זמוריי הקים בהונדורס את חברת הספנות להובלת פרי The Hubbard-Zemurray Steam Ship Company, ואת חברת הפירות קויאמל. בהמשך הפך ליושב ראש ונשיא חברת הפירות המאוחדת מבוסטון, חברת הפירות המשפיעה ביותר בעולם באותה תקופה.[1] שתי החברות מילאו תפקידים שונים בתולדותיהן של כמה ממדינות אמריקה הלטינית, והשפיעו באופן משמעותי על התפתחותן הכלכלית והפוליטית.

גוטליב המר,[2] מראשי המגבית היהודית המאוחדת בארצות הברית, תיאר את זמוריי כאיש מסתורין בינלאומי, שהפך ממשלות ושינה הסכמים לפי הצרכים העסקיים שלו. הוא היה אחד האנשים העשירים והחזקים ביותר בארצות הברית. למרות עובדה זו, הצליח זמוריי להימנע מפרסום ולהרחיק את שמו מהעיתונים ומהתקשורת.

נעוריו וכניסתו לעסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חברת הפירות קויאמל
עגלה נדחפת של סוחר בננות
סם זמוריי בצעירותו.

זמוריי נולד בשנת 1877 כשמואל (שמיל) דוידוביץ זמורה בקישינב, שבבסרביה, באימפריה הרוסית (כיום קישינאו, מולדובה) למשפחה יהודית ענייה, לדוד ושרה (לבית בלוזמן) זמורה. לאחר מות אב המשפחה, כאשר שמואל היה נער בן 14, היגרה המשפחה לאלבמה שבארצות הברית והתיישבה בעיר סלמה (אנ'), שם הייתה לדודו חנות וסם החל לעבוד בחנות לפרנסת אמו ומשפחתו. מהר מאוד עזב את החנות ועסק בעבודות שונות ומזדמנות.

בשנת 1895 בגיל 18 נכנס זמוריי לסחר הבננות בעיר מוביל שבאלבמה. עושרו המוקדם נבע ברובו ממיזם ומהרפתקה מוצלחים מאוד. זמוריי הבחין שבנמל ניו אורלינס נהגו להשליך ישירות לאשפה את הבננות הבשלות, שהגיעו במשלוחי בננות בספינות משא ממרכז אמריקה, מכיוון שהן היו צפויות להרקב עד הגעתן לשווקים ברחבי צפון אמריקה. זמוריי קנה את הבננות הבשלות במחיר נמוך מאוד, ומכר אותן בזריזות, תוך יום אחד, לסוחרי הפירות המקומיים של ניו אורלינס, שהיו ממוקמים לאורך מסילות הרכבת והכבישים שיצאו מניו אורלינס צפונה עד לעיר מגוריו סלמה. כך הבננות הגיעו אל הצרכנים בשלות וראויות למאכל, והוא צבר עושר רב. בגיל 21 היו לזכותו בבנק כ־100,000 דולר, והוא זכה לכינוי "סם איש הבננה".[3]

בשנת 1905 רכשו זמוריי וחברו אשבל האברד את חברת ספינות הקיטור של האחים טאצ'ר, והקימו קו לייבוא בננות ממגדלים עצמאיים באזורים הטרופיים שבמדינות מרכז אמריקה, ולמכירתן בערי ארצות הברית. חברה זו נודעה בשם חברת ספינות הקיטור Hubbard-Zemurray.[4] באותה שנה, הפליג זמוריי להונדורס, כדי לבדוק אפשרות לגדל בננות בעצמו. בשנת 1910 רכש שטח בגודל של כ-5,000 אקרים (כ-20,000 דונם) לאורך נהר קויאמל (אנ'), ובהמשך רכש אדמות נוספות במחירים נמוכים, אך רכישות אלו גרמו לו חובות כבדים ביותר.[5]

באותה תקופה פעלו ממשלות הונדורס וניקרגואה כדי להסדיר את החובות הציבוריים, הממשלתיים והריבוניים שלהן כלפי הבנקים הגדולים בעולם. במשאים ומתנים היו מעורבים מזכיר המדינה של ארצות הברית, פילאנדר נוקס, נציגים ובנקאים של בנק ג'יי פי מורגן ומספר חברות, ביניהן חברת הפירות המאוחדת. הדיונים נערכו במשרדי המכס של המדינות האלה, ועסקו באופן גביית המיסים הדרושים להחזרת החוב. זמוריי, אשר חשש שיחויב במיסים ובקנסות גבוהים, גם על כספים שהיו לו מחוץ לעסקיו באותן מדינות, פנה למזכיר המדינה ושר החוץ נוקס בבקשת עזרה. נוקס דחה את פנייתו, ואילץ את זמוריי לשוב לניו אורלינס. בנוסף, הבולשת הפדרלית החלה לעקב אחריו, על מנת למנוע ממנו לשוב להונדורס.

באותם ימים חי בגלות בניו אורלינס נשיא הונדורס המודח מנואל בונילה (אנ').[5] במאמץ להציל את עסקיו, חבר זמוריי בחשאי לבונילה וחבריו, אשר תכננו לעשות הפיכה צבאית בהונדורס. בונילה חתם על הסכמים עם שני שכירי חרב, גיא מלוני שכונה "מכונת ירייה" ולי קריסמס (אנ'), שגייסו צבא של שכירי חרב, ויחד עמם בונילה תכנן להפיל את ממשלת הונדורס, ולהשתלט על המדינה. תפקידו של זמוריי בתוכנית ההפיכה היה לממן קניית נשק, ולהבריח את בונילה להונדורס, על גבי אחת מספינותיו, כשהיא עמוסה בנשק רב עוצמה. בהפיכה צבאית מהירה הצליח מנואל בונילה להחזיר לעצמו את השלטון בהונדורס. לאחר מכן, כמחווה תודה, הוא העניק לזמוריי מתנה בשווי ביטול המיסים שנקבעו לו בעבר על אדמותיו בהונדורס, ואף חתם על צו המבטל לחלוטין תשלומי מיסים על ידי זמוריי וחברותיו וזאת למשך 25 שנה. מחווה זו הצילה את עסקיו של זמוריי בהונדורס.

חזית בניינה הישן של חברת הפירות המאוחדת בשדרות סט. צ'ארלס, ניו אורלינס, לואיזיאנה

בשנת 1930 מכר זמוריי את חברת הפירות שלו, חברת הפירות קויאמל - Cuyamel Fruit, לחברת הענק המתחדשת חברת הפירות המאוחדת - United Fruit[1] מבוסטון, תמורת 300,000 ממניות החברה בשווי של 31.5 מיליון דולר, ופרש מהעסקים לביתו. חברת הפירות המאוחדת סבלה כלכלית בגלל ניהול כושל ובגלל השפל הגדול שהיה בארצות הברית. הכישלון היה עד כדי כך עמוק, שמניות החברה צנחו בערך של כ-90% לאחר שרכשה את חברת הפירות קויאמל של זמוריי.[6] משבר זה עודד את זמוריי לחזור לעסקי הבננות, תוך כדי רכישת מניות שליטה נוספות בחברת יונייטד פירות וזכות הצבעה בדירקטוריון. רכישה זו הביאה את זמוריי להיות בעל כמות המניות הגדול ביותר בחברה. בשנת 1933 הפך זמורי למנכ"ל החברה ולנשיאה. בשלב זה הוא הדיח את מועצת המנהלים, ארגן את החברה מחדש וערך בה שינויים מבניים. זמוריי ביזר את דרך קבלת ההחלטות, הפך את החברה לרווחית פעם נוספת. והמשיך לכהן כנשיא החברה עד סוף שנת 1951.[7]

בשנים 1933–1951, כשסם זמוריי היה נשיא חברת הפירות המאוחדת, זו הייתה חברת מסחר ענקית שסחרה עם כל העולם. החברה העסיקה מעל 100,000 עובדים, נכסיה כללו 75% משטחי האדמות הפרטיות בגואטמלה וזאת בנוסף לשטחים נרחבים בהונדורס. לחברה היה צי אוניות משא, שמנה מעל 60 אניות, ונמלי בית משלה בצפון הונדורס בפורטו קורטז (אנ') ובניו אורלינס. כמו כן היו לחברה קווי רכבת פרטיים, והיא אף הייתה אחראית על הדואר וקווי הטלפון במדינות אמריקה המרכזית. מעל לכל, הרודנים ושליטי מדינות אמריקה המרכזית, קובה והאיים הקריביים העריצו את הגרינגו סם זמוריי. אשר בהבל פה היה יכול לגרום לכך שיתעשרו או יתרוששו.

ספינות של חברת הפירות המאוחדת בנמל ניו אורלינס, 1910

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה היוותה אסון לחברת הפירות המאוחדת. ב־12 ביוני 1942 ספינת החברה סיקס-אולה (Sixaola), או כפי שכונתה "סוס הברזל", טורפדה על ידי צוללת נאצית, צפונית לגואטמלה. 29 אנשי צוות הספינה טבעו, מהספינה לא נמצא דבר, מלבד כתם שמן וכמה אלפי בננות שצפו על פני הים כפסולת. זו הייתה הטרגדיה הקשה ביותר בתולדות החברה.

זמן קצר לאחר שהיפנים תקפו את פרל הארבור, הכריזה מחלקת המלחמה האמריקאית על הבננות כמוצר מותרות, וגייסה את מרבית הצי הלבן הגדול לצורכי המלחמה. האניות הפכו לנחלתו של הצי האמריקאי, מוגנו בשריון והותקנו עליהן תותחים. במהלך המלחמה טובעו 19 אניות של החברה על ידי צוללות נאציות.

האתגר העסקי של זמוריי לא היה פשוט. אף על פי שהמוצרים שלו היו מצוינים, לא היו לו ספינות שיובילו אותם לשווקים. בין השנים 1942–1944 נרקבו במטעים בממוצע שבעים אלף טונות בננות של חברת UF. שטחי הבננות העצומים של החברה לא נוצלו, וזמוריי החל בחיפוש אחר גידולים ששיווקם לא הוגבל במגמה לגדלם על אדמות החברה. ראשית הגביר את שיווק קנה הסוכר משטחי החברה שבאיים הקריביים, ולאחר מכן מצא שעל אדמות החברה המשתרעות על קו המשווה ניתן לגדל גידולי בר שמעולם לא גודלו בצורה מסחרית. חלקם היו חדשים: דקלים לתעשיית שמן דקלים, כינין, אגבות ועוד. זמוריי התעניין במיוחד בצמחים החשובים למאמץ המלחמתי אשר יבואם מאסיה נחסם על ידי היפנים. אגבות לתעשיית חבלים, כינין כתרופה נגד מלריה, עצי גומי לתעשיית הגומי, בה יוצרו זחלי הטנקים, סוליות הנעליים הצבאיות וכל שאר חומרי הגלם החיוניים. הוא הבטיח לעמוד בדרישה הצבאית שכללה הגדלת אספקה עם הזמן. עד שנת 1944 היו לזמוריי אלפי דונמים במרכז אמריקה בהם גידל את המטעים החיוניים האלה. סם זמוריי היה מעורב במאמץ המלחמתי ככל האפשר. עקב גילו המתקדם (65) לא יצא לשדה הקרב, אך הוא תרם ככל יכולתו, התנדב ואירח. במסגרת צורך שעלה במועצת המלחמה הלאומית שהקים פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, הביא זמוריי יותר מעשרים אלף גברים מג'מייקה לעבודה במפעלים החיוניים במערב התיכון.

במלחמת העולם השנייה נפגע זמוריי גם מאסון אישי כבד. ב-7 בינואר 1943 נהרג בנו בכורו סם ג'וניור, שהיה מייג'ור (רב-סרן) וטייס בצבא ארצות הברית, בזמן שהטייסת שלו שרתה באלג'יריה ובקזבלנקה, מרוקו. סם ג'וניור היה בן 31 במותו. נסיבות מותו המדויקות אינן ידועות. ההשערה היא שנתקל בצלע הר, כשהיה בטיסה בתנאי ראות גרועים כתוצאה מערפל.[8]

פעילות ציונית בחשאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שזהותו היהודית לא עיצבה את חייו מצא זמוריי ניחומים לאחר מות בנו בפעילות ציונית, סיוע לפליטים, העפלה, לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.[9] יש הזוקפים זאת לכך שרציחתם של מכריו מקישינב על ידי הנאצים נגעה מאוד לליבו, יש האומרים כי בהשפעת השואה הוא סבר כי "אם השואה יכלה לקרות בגרמניה, היא יכולה לקרות בכל מקום", ולכן יש להקים את מדינת היהודים. יש גם הזוקפים את מעורבותו הרבה ועזרתו, לידידותו העמוקה עם חיים ויצמן.

מפגשים עם חיים ויצמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ויצמן 1944

חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נסע בשנת 1922 לארצות הברית במשימה לגייס כספים למען פעילות הסוכנות היהודית.[9] בנסיעה זו הוא יצר קשר עם זמוריי. כשוויצמן שמע את סיפוריו הראשונים של "איש הבננה", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו: "מצאתי 'ממצא' יוצא דופן בניו אורלינס, שם חי אדם בעל אישיות מדהימה מאוד בשם - סמואל זמוריי, "מלך הבננות".[10] "ביקשתי במיוחד שבביקורי הראשון אפגוש אותו בניו אורלינס. נאמר לו על הגעתי, והוא התנה את פגישתנו בכך שתהיה דיסקרטית לחלוטין. מאידך דחה את עזיבתו המתוכננת מהעיר, למשך מספר ימים. ימים שנמצאו, לא רק מעניינים במיוחד, אלא גם רווחיים עבור הקרנות היהודיות."[11]

השניים קיימו מספר פגישות דיסקרטיות באותה השנה, וכך גם בכל נסיעותיו האחרות של ויצמן לארצות הברית במשך השנים.

זמוריי היה אדם דיסקרטי וחשדן אך הקשר בינו לבין ויצמן היה מהיר ועמוק ביותר. שניהם היו אבות שכולים שאיבדו את בניהם הטייסים במלחמת העולם השנייה. ב-2 בנובמבר 1942,[12] חודש לפני נפילת סם ג'וניור, נפל מיכאל עוזר ויצמן, בנו של חיים ויצמן. שהיה סגן, טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי. הוא נפל לים עם מטוסו במפרץ ביסקאיה, במרדף אחר צוללות נאציות.

שיחות השניים נמשכו שעות, הם נסחפו מאנגלית, לרוסית וליידיש, בכל שפה שביטאה בצורה הטובה ביותר את המחשבות והתחושות באותו הרגע: בשפה האנגלית שוחחו על עסקים וכסף, ברוסית דיברו על סיפור המאבק היהודי, ביידיש הביעו את כאב הלב שעומד בפני יהודי העולם. ויצמן דיבר על עיר הולדתו בפולין, על אכזבותיו וכעסיו, על הבנתו שהיהודי יהיה חופשי רק כאשר יישב בארצו. זמוריי דיבר על החיים באיתמוס (הגשר היבשתי בין צפון אמריקה ודרום אמריקה. האזור המוכר כאמריקה המרכזית) ועל הקריירה שלו בתחום הבננות הבשלות והירוקות.[9] ויצמן כתב על פשטותו של זמוריי, כנותו השקופה, התעניינותו הרבה באנשים ועל רצונו לשרת את העם היהודי.

"הוא לא לקח חלק ציבורי בעבודתנו", כתב ויצמן,"אבל העניין שלו היה רציף ונדיב."[11] בשנות העשרים תרם זמוריי לסוכנות היהודית חצי מיליון דולר, כסף ששימש לרכישת אדמות למתיישבים, לבניית בתים, לקניית ציוד חקלאי וזרעים. הוא שימש כמנהל התאגיד הכלכלי של א"י, תפקיד שקידם אותו לרמה המכובדת של לואי מרשל, פליקס ורבורג, סמואל אונטרמאייר והרברט ליהמן, מהיהודים החזקים והעשירים באמריקה.

הספר הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, ויצמן פגש שוב את זמוריי, זמן קצר לאחר שהבריטים פרסמו את הספר הלבן, שאסר עלייה לארץ ישראל, בימים שהיטלר עבר לשלב הרצחני ביותר של מלחמתו ביהודים. באותם ימים ויצמן מצא את זמוריי "מדוכא, אך עם זאת מלא תקווה לתוצאה הסופית."[11]

בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים השתמש סם זמוריי בהשפעתו בקריביים כדי לשכנע את הרודן רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית לקבל 100,000 פליטים יהודים מאירופה לארצו. רפאל טרוחיו השתכנע והיה המנהיג היחיד שקרא בוועידת אוויאן ל-100,000 יהודים להגיע לארצו. אך בפועל הגיעו רק 600 פליטים יהודים מאירופה. קבוצת פליטים זו התיישבה בכפר שנקרא סוסואה בחוף הצפוני של הרפובליקה הדומינקנית. הקהילה הייתה מאורגנת ביותר, אנשיה הקימו חנות, בית ספר, בית כנסת, בית חולים, מאפייה, וכן מפעלים נפרדים למוצרי חלב ובשר בהם ייצרו את 'מוצרי סוסואה'.[13] במהלך השנים חלק מבני הקהילה עלו לישראל, אחרים עברו לארצות הברית, ואחרים התבוללו. בספטמבר 2018 נותרו במקום רק 10 יהודים.

העפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב שינד 1951
אניית המעפילים אקסודוס-1947 במעגן צי הצללים יולי 1947

באוגוסט 1945, זמן קצר לאחר יום הניצחון על הנאצים, זאב שינד (1953-1909, כינוי בהגנה - "דני"), שעמד בראש המוסד לעלייה ב' בארצות הברית והיה ממונה על רכש אניות המעפילים, יצר קשר עם זמוריי בשליחותם של דוד בן-גוריון וחיים ויצמן. בפגישת פנים אל פנים תיאר שינד לזמוריי את הפוגרום בקיילצה ואת מצב שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה וביקש את עזרתו בכסף, באניות, במסמכים, במומחים ובכל הניתן לעזור למען הצלת שארית הפליטה.

מחצית מאניות צי האניות הלבנות של חברת UF הפליגה תחת דגל בריטי ורוב העסקים של זמוריי נעשו בבריטניה ובאירופה, לכן הוא ענה לשינד כי חברה בריטית אינה יכולה לשבור את האמברגו והסגר שהוטלו על א"י, אך הוא יכול לעזור רבות באפנים אחרים. כל זאת בתנאי שיישמרו הסודיות והדיסקרטיות של מעשיו.

הבריחה והעפלה היו בעיצומן. אנשי קשר גויסו, כספים נאספו, ספינות נרכשו, והונפקו מסמכים שגרמו למנהלי הנמלים לחתום על מניפסטים ימיים ולפתוח את שערי הנמלים. מדי מספר שבועות עודכן זמוריי על ידי שינד בפגישות פנים אל פנים אם באחוזתו בניו אורלינס, אם במלון ריץ' בבוסטון, במלון רוזוולט בניו יורק או במטעיו שבאהמונד. שינד היה מגיע לבד, ולעיתים בחברת מאיר וייסגל[14], שהיה עוזרו ואיש אמונו של חיים ויצמן. על פי וייסגל, זמוריי עזר להעפלה במספר דרכים: ברכישת אוניות והוצאתן לים, בהנפקת מסמכי רישום, רישיונות שייט, אשרות לצוותים והשגת דגלי המדינות של מרכז אמריקה מהשגרירים, דגלים שהונפו על ספינות המעפילים.

היו מקרים בהם זמוריי ניצל את כוחו הכלכלי כדי להשיג את מבוקשו, כמו במקרה בו שלוש אניות שמסמכי היציאה שלהן מנמל פילדלפיה לא אושרו על ידי שגריר הונדורס בארה"ב, לופז. ביניהן היתה גם ה"פרזידנט וורפילד" - ששמה הוסב ל"אקסודוס" 1947 - שנרכשה בכסף שנתרם ברובו על ידי זמוריי.[15] לופז סירב לשתף פעולה עם אנשי המוסד לעלייה ב' באמריקה. הם פנו לזמוריי שמיהר לקיים שיחת טלפון עם רודן הונדורס. זמוריי הודיע לרודן כי לופז, שגרירו בארה"ב, מתעכב במתן דגל ורישיונות שייט לספינות מסוימות, ובכך הוא מעכב אניות של בננות. לכן הוא, זמוריי יפחית ב-2 סנטים את מחיר הבננות לכל 1 פאונד. כתוצאה משיחה זו השגריר לופז קיבל הוראה בהולה למסור את הדגל ואת רישיונות השיט במהירות, וכך עשה.[16]

בספר "הצי הסודי של היהודים", שכתב מורי גרינפילד[17] נכתב שבין השנים 1946 - 1948, נרכשו בארצות הברית 10 אניות מעפילים, שציוותו עליהן כ-250 מתנדבים, בעיקר יהודים אמריקאים שהשיטו אותן. בכל הרכישות וגיוס המתנדבים, היו מעורבים זמוריי ואנשיו, שסייעו לזאב שינד.

2 אניות מעפילים מתוך ה-10, היו מתוך צי האניות הלבנות של חברת הפירות המאוחדת,[18] הפאן יורק (אוניית המעפילים קיבוץ גלויות) והפאן קרסנט (אוניית המעפילים עצמאות).[19][20] אלה היו 2 ספינות המעפילים הגדולות ביותר (הכינוי שלהן במוסד לעליה ב' היה "האחיות"). כל אחת מהן נשאה 7,500 מעפילים מנמלי בולגריה ורומניה.[21]

כ"ט בנובמבר 1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

מברק מחיים ויצמן לסם זמוריי 20 באוקטובר 1947
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
נשיא מועצת המדינה הזמנית ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1948.

באוקטובר 1947, לקראת ההצבעות באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הסתבר על פי ההצבעות המוקדמות, שההכרעה תיפול על הצבעתן של מדינות אמריקה הלטינית, שם פורחת תעשיית הבננות של סם זמוריי.[22]

בספר 'המסע הסודי של ראובן זסלני' נטען כי סם זמוריי וראובן שילוח הם שגרמו לכך שמדינות אמריקה הלטינית ודרום אמריקה, שלהן היו עשרים נציגים באו"ם (למעלה משליש) יצביעו בעד או שימנעו כך שהחלטת החלוקה תתקבל ברוב של שני שליש בעצרת הכללית של האו"ם. הדוקטור חיים וייצמן הגיע לניו יורק במטרה לסייע לחברי המשלחת של הסוכנות הציונית באו"ם ויומיים לאחר מכן בהבינו את מצב העניינים וייצמן שלח מברק לילי ממלונו לסם לזמוריי בזו הלשון:

" I ARRIVED HERE A FEW DAYS AGO IN CONNECTION WITH THE MEETING OF THE UNITED NATIONS STOP THE SITUATION IS SUCH THAT YOUR HELP IS VERY MUCH REQUIRED AT THIS CRITICAL STAGE STOP HAVE TRIED TO GET IN TOUCH WITH YOU BUT SO FAR HAVE FAILED STOP KINDLY LET ME KNOW WHEN WE CAN MEET BELIEVE ME IT IS URGENT STOP WITH AFFECTIONATE REGARDS YOUR OLD FRIEND CHAIM WEIZMANN "

המסע הסודי של ראובן זסלני

תרגום:"הגעתי לכאן לפני ימים אחדים בקשר לפגישה באו"ם. המצב הוא כזה שמאוד נדרשת התערבותך בשלב קריטי זה ניסיתי לצור עמך קשר אך עד כה לא עלה הדבר בידי. אמור לי בבקשה מתי נוכל להיפגש והאמן לי שזה דחוף. בהערכה רבה חברך הוותיק. חיים וייצמן."

יומיים לאחר מכן בישיבת מחלקת אמריקה של הסוכנות הציונית דיווח אליהו אילת (אפשטיין) על שיחת וייצמן-זמוריי שהאחרון החל לפעול והבטיח שחמש עד שבע ממדינות אמריקה הלטינית יצביעו בעד הצעת החלוקה ובהן הוא מונה את קוסטה ריקה, ניקרגואה, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, קולומביה והונדורס.

בליל כ"ט בנובמבר 1947, זמוריי ראה חובה לעצמו לעשות כמיטב יכולתו בשעה הגורלית הזו לעם היהודי. הוא התקשר טלפונית לכל אחד ממנהיגי המדינות באמריקה המרכזית, ברר מה עמדתו בנושא ההצבעה הקרבה, ואף הציע שוחד גבוה ביותר למען ההצבעה הנדרשת.[23]

השוחד, הסחיטה והשתדלנות בתהליך היו כה בוטים, עד כדי כך שהנשיא הארי טרומן התלונן בפני ויצמן על טקטיקות השכנוע הקשוחות שהופעלו. טרומן כתב בזיכרונותיו ”הלחץ לא היה דומה לשום דבר שנראה שם בעבר”. גם נשיא הודו ג'ווהרלל נהרו התלונן על הלחצים שהופעלו, תמורת מיליוני דולרים על ידי איש עסקים המקושר לציונים (הודו הצביעה נגד סיום המנדט הבריטי והצעת החלוקה). לעומת זאת, מנהיגי מרכז אמריקה העריצו את הגרינגו שחיי בתוכם והשתכנעו.

בסוף ההצבעה, התברר שכל מדינות אמריקה המרכזית שינו את הצבעתן והצביעו "בעד", מלבד הונדורס שנמנעה. מניתוח תוצאות ההצבעה של הכ"ט בנובמבר 1947 עולה כי מדינות אמריקה המרכזית והדרומית הצביעו כגוש אחד בעד הצעת החלוקה. שלוש עשרה מדינות תמכו בהצעה, שש נמנעו ורק קובה הצביעה כנגד ההצעה.

ימים אחדים לאחר ההצבעה שהתקיימה ב-כ"ט בנובמבר 1947 שוחח זמוריי עם וייצמן והביע את אכזבתו מכך שמנהיגי הונדורס ואל סלבדור נמנעו בהצבעה, למרות הבטחה מפורשת שקיבל ממנהיגי המדינות. לעצמו סיכם זמוריי את ההצבעה במילים ”אינך משיג דבר מבלי להיאבק עליו” (The Fish that Ate the Whale[24]).

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמוריי המשיך לתרום גם בעת מלחמת העצמאות, בימים הראשונים למלחמה, הוברחו לארץ כלי נשק ותחמושת מצ'כוסלובקיה, מניו יורק ומניו ג'רזי. בסיוע מאיר לנסקי ואבנר (לונגי) צווילמן (אנ'). במרכז אמריקה, העמיסו אנשי הבננות של זמוריי על ספינות רבות, תיבות המסומנות כמזון או כאספקה אך הכילו נשק לצה"ל.

פעילות נדבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של זמוריי לשעבר, האחוזה בשדרת סנט צ'ארלס בניו אורלינס היא כיום מעון לנשיאי אוניברסיטת טוליין.

החל מסוף שנת 1910, זמוריי ומשפחתו תרמו בקביעות תרומות נדיבות:

  • לאוניברסיטת טוליין (כולל אוסף גדול של חפצים של תרבות המאיה שהתגלו בשטחי הבננות).
  • לבית הספר החקלאי הפאן-אמריקני זמורנו(אנ') - Zamorano, שבהונדורס.[25]
  • למיזמים נדבניים אחרים, כולל לתנועה הציונית, לאור היכרותו האישית עם חיים ויצמן, החל משנת ה-20.
  • זמוריי תמך במדיניותו החדשה של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט,[6] שסייע לנסח את עקרונות התעשייה והמינהל החקלאי,[26] ותרם כלכלית לשמאל האמריקאי, כמו מגזין "האומה".[27] אף על פי שבשנת 1950 זמוריי היה חלוק על המגזין בעקבות מאמר המתייחס לחברת הפירות המאוחדת כ"מכשול להתקדמות בפתרון הסכסוך במרכז אמריקה".
  • בשנת 1951 הקים את קרן זמוריי.[28]
  • אחוזתו של סם זמורי באודובון פלייס נתרמה לאוניברסיטת טוליין, כדי שתשמש מקום מגורי נשיאי האוניברסיטה.[3]
  • זמוריי תרם מאות אלפי דולרים להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.
  • להקמת מכון דניאל זיו, שלימים שונה שמו למכון ויצמן למדע ברחובות.
  • בשנת 1926 תרם זמוריי 700 אלף דולר להקמת תחנת כוח בארץ ישראל, מתנה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס".[29]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבר של זמוריי באחוזת המשפחה בניו אורלינס
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

מסיבות שלא נחשפו במלואן, בשנת 1948, בגיל 71, התפטר זמוריי מתפקיד מנכ"ל חברת הפירות המאוחדת United Fruit, והעביר את ניהול החברה בפועל לידי עמיתו תומאס קאבוט (אנ'). זמוריי נשאר בעל המניות הגדול ביותר בחברה, והחזיק בתפקיד יו"ר ונשיא החברה עד שנת 1951.

זמוריי נפטר בגיל 84 בניו אורלינס, בשנת 1961, ממחלת הפרקינסון.

בתו, דוריס זמוריי סטון (אנ'), (1994-1909) ארכאולוגית ואתנוגרפית, שימשה כמנהלת המוזיאון הלאומי של קוסטה ריקה. הייתה שותפה בהענקת תוארי פרופסור שונים מטעם אוניברסיטאות שונות בארצות הברית.

החל מינואר 2012, סטפאני פאולי, נכדתו של סם, מנהלת את הקרן הנדבנית קרן זמוריי ויושבת בחבר המנהלים של אוניברסיטת טוליין.[30]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Peter Chapman. Bananas: How the United Fruit Company Shaped the World. New York, NY: Canongate, 2008
  • The Associated Press. "Samuel Zemurray, 84, Is Dead; Headed United Fruit Company". The New York Times, December 2, 1961
  • Thomas P. McCann. On the Inside. Beverly, Massachusetts: Quinlan Press, 1987
  • Chaim Weizmann (1949). Trial and Error: The Autobiography of Chaim Weizmann. Jewish Publication Society of America
  • Maggie Heyn Richardson, "Banana Man", Imagine Louisiana magazine, Summer 2007
  • Stephen Kinzer. Overthrow. New York, NY: Times Books, 2006
  • Rich Cohen. The Fish That Ate the Whale. New York, NY: Farrar Straus Giroux, 2012
  • Dan Koeppel. Banana: The Fate of the Fruit That Changed the World, Hudson Street Press
  • חיים ויצמן, מסה ומעש, תל אביב, ירושלים: שוקן, 1952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Steven Heller (13 במרץ 2012). "America's Original Fast Food". Salon.com. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ כללי, מר גוטליב המר יו"ר המועצה המיעצת של סניף בל"ל בביו־יורק, חרות, 29 בדצמבר 1965
  3. ^ 1 2 Cohen, Rich (6 ביוני 2012). "The Birth of America's Banana King: An excerpt from Rich Cohen's The Fish That Ate the Whale". Slate.com. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 28). Random House
  5. ^ 1 2 Rich Cohen, The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King
  6. ^ 1 2 Grushkin, Daniel (7 ביוני 2012). "Book Review: 'The Fish That Ate the Whale,' by Rich Cohen". Businessweek.com. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "United Fruit Company - Samuel Zemurray". www.unitedfruit.org. נבדק ב-2019-08-29.
  8. ^ reported in The New York Times on February 4, 1943.
  9. ^ 1 2 3 Cohen, Rich, הדג שבלע ליוותן - The Fish that Ate the Whale, Random House
  10. ^ חיים ויצמן, תרגום: אשר ברש, מסה ומעש זיכרונות חייו של נשיא ישראל, שלישי, תל אביב: שוקן, 1952, עמ' 307
  11. ^ 1 2 3 חיים ויצמן, תרגום: אשר ברש, מסה ומעש זכרונות נשיא ישראל, שלישית, ירושליים ותל אביב: שוקן, 1952, עמ' 307
  12. ^ מיכאל עוזר ויצמן באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  13. ^ אלדד בק, הבריחה לגן עדן, באתר ישראל היום, 20 בספטמבר 2018
  14. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale (p. 166). Random House.
  15. ^ By Jeff Dunetz, Exodus 1947: When Brits hit Shoah’s victims, The Jewish Star, ‏3 ביוני 2018
  16. ^ דייויד מקרוב: נולדתי בשביל זה, סרטון בערוץ "ToldotYisrael", באתר יוטיוב (אורך: 2:40)
  17. ^ גרינפילד מורי, "הצי הסודי של היהודים", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994
  18. ^ סיפור "הפאנים" באתר הפלי"ם
  19. ^ ז'ק דרוז'י, פרשת אקסודוס באור חדש, תל אביב: עם עובד, 1971, עמ' 282
  20. ^ זהבית בלומנפלד-ילידת המחנות בקפריסין, מלך הבננות והאנייה עצמאות, באתר אותו הים, ‏2017-11-18
  21. ^ סם זמוריי מלך הבננות וה"פאנים"
  22. ^ Ignacio Klich, in his article “Latin America, the United States, and the Birth of Israel,”
  23. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale. Random House, p.180
  24. ^ Cohen, Rich. The Fish that Ate the Whale. Random House, p.180
  25. ^ Samuel Zemurray | EAP Zamorano, Universidad Zamorano (באנגלית אמריקאית)
  26. ^ Samuel Zemurray Summary. (באנגלית)
  27. ^ "Samuel Zemurray (1877-1961)". United Fruit Historical Society. 2001.
  28. ^ Biuso, Emily (2008-02-28). "Banana Kings" (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. נבדק ב-2022-12-12.
  29. ^ The Fish That Ate the Whale: The Life and Times of America's Banana King, C-SPAN.org
  30. ^ Zemurray leader Stephanie Feoli joins Tulane board, Tulane News (באנגלית)