סמאח שחאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמאח שחאדה
אין תמונה חופשית
לידה 1987 (בת 34 בערך)
שעב, ישראל ישראלישראל
תחום יצירה ציור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סמאח שחאדה (נולדה ב-1987) היא אמנית יוצרת פלסטינית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחאדה נולדה בשנת 1987 בכפר שעב. היא בוגרת תואר ראשון ותעודת הוראה באמנות במכללת אורנים ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. שחאדה הציגה תערוכות יחיד בגלריה לאמנות מודרנית באום אל פחם, בגלריה בקיבוץ מחניים וכן השתתפה בתערוכות בינלאומיות. עבודותיה הוצגו ביריד האמנות "צבע גלילי 2", בו זכתה בפרס האמן המבטיח. עוד קיבלה פרסים על עבודותיה ממפעל הפיס וזכתה בפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2015 ובפרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018. עבודותיה של שחאדה נמצאות באוספים פרטיים חשובים בישראל ובשאר העולם.[1]
כיום, שחאדה גרה בחיפה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחאדה מציירת בסגנון פיגורטיבי, בעיפרון, בפחם ובשמן. עבודותיה מציגות את מאזן הכוחות בתוך המשפחה - בין הגבר והאישה, ובתוך חברה יצרית ופטריארכלית המדכאת את הפרט וכופה עליו שליטה ומשטור.[2] בנימוקי השופטים לבחירת שחאדה לקבלת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018, נכתב כי שחאדה "מציעה בעבודותיה תפישות ריאליסטיות־פיגורטיביות עם אמירה פמיניסטית והקשרים של מקום וזהויות כשהיא מתייחסת לזהות האשה הערבייה בתרבות הערבית ובכלל. ברישומיה המפעימים בעדינותם ויופיים, העשויים בדיוק מופתי, בשחור לבן, היא עוסקת בשאלות מרכזיות של העולם האמנותי העכשווי ומציעה אמירה ותיעוד חזותי הנע בין הפנימי, החברתי, המקצועי והתרבותי".[3]

בריאיון לדנה גילרמן בעיתון כלכליסט מסבירה שחאדה: "אני מנסה להעביר את מה שעובר על האשה אצלנו בחברה. אם זה עצב, אלימות, קושי, וגם חוזק. כל מיני רגשות וסיטואציות שאני מרגישה שאני חייבת לשקף. אני מדברת בשם כל הנשים שמרגישות שאין להן זהות, שהן נמצאות ולא נמצאות. מתייחסים אליהן כמו אל חפץ. אני יצאתי מהכפר, אבל אני עדיין שומעת, רואה וקוראת על דברים מזעזעים שקורים לנשים ומרגישה שאני חייבת לעשות משהו. עם זאת, אני מנסה גם להיות זהירה. אני לא מנסה לחנך את הנשים, ולא קוראת להן לעשות מה שבא להן".[1]

יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרה "קשר" (2014) נראית אשה צעירה מגבה, ידיה כאילו כפותות מאחורי גופה, אלא שהיא מחזיקה את שני קצות החבל, מלפפת ומותחת אותו, דבר המעלה את השאלה האם היא אזוקה או שהיא שולטת בחבל ויכולה להשתחרר אם תרצה. ברישום נוסף בסדרה זו נראית אשה מחזיקה מאחורי גבה תרנגול קשור, מטילה אותו על שכמה וסוחבת אותו כשלל ציד ("ללא כותרת", 2014).

הסדרה "אנונימית" (2012) מחברת בין הצעיף המסורתי לבין אופנה ופתיינות.[4] בחורה צעירה מצוירת כמדגמנת טקסטיל בתאורה דרסטית, עוטה עליה את הבד כשאגרופיה קפוצים. באחד הרישומים בסדרה זו הצעיף קושר את פיה, כמו חוסם את הצעקה שלה, אולי כאשה רעולת פנים, אבל עיניה עצומות במין התמסרות ארוטית אדוקה וידיה משוחררות.

ברישום "שוכבת" (2014) נערה בג'ינס קצרים וגופייה שוכבת חצי רפויה וחצי מתוחה כאשר מבטה מופנה כלפי מעלה כמהופנטת. היא צפה בחלל הנייר הלבן כשראשה שמוט מחוץ למשטח החסר והבלתי נראה עליו היא שוכבת, שיערה הארוך נופל כלפי מטה, והיא נראית כקדוש המיועד לשחיטה נצחית.[4]

בקטלוג לתערוכת היחיד הראשונה שלה, "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף" (2015) מייחס האוצר פריד אבו שקרה לנשים של שחאדה תפקיד פוליטי, כמובילות של מודרניות, תהליכי חילון ורפורמות.[5] מבקרת האמנות גליה יהב מציעה לראות את הרישומים האלו גם כרישומי תשוקה ארוטיים וכותבת: "האם הן גם מבוקשות במובן של נחשקות? האם הנשים הן רק נציגות של "ביקורת חברתית ותרבותית נוקבת" כלשון אבו שקרה, רק נציגות מאבק פנימי להבעת הזהות והאישיות של האמנית באמצעות דיוקנאות שלהן ושלה, או שהן גם מושאי תשוקה של הציירת? והאם קיים בכלל הבדל, או שבכלל נחוץ לקיימו? הגבול בין סולידריות נשית לבין ארוטיקה כזו מפולרטט לגמרי אצל שחאדה, וגם בכך יופיה של התערוכה".[5]

בסדרה "נשים" (2016), שחאדה מציגה דיוקנאות של נשים פלסטיניות רשומות בעיפרון. פעמים רבות מוצגת אדמת פלסטין באמנות ובתרבות הפלסטינית כאשה, אהובה, בתולה או אם, בעיקר לאחר האובדן והגירוש של 1948 - כך נטענות דיוקנאות אלו במשמעות סמלית ופוליטית כשהן הופכות לסמן של הזהות הלאומית הפלסטינית. באחד הדיוקנאות בחורה צעירה עוטה על ראשה כתר של עלי לימון. הלימון, המופיע בספרו של בשיר אל ח'יירי "מכתבים לעץ הלימון" (1997) בו הוא מספר על עקירת משפחתו מביתם ברמלה בשנת 1948, קשור לזיכרונות ילדותו של אל ח'יירי ומשמש כמטאפורה למולדת. העובדה שמרבית הנשים בדיוקנאות אלו עוטות לבוש מסורתי אינה מבקשת להקים לתחייה את התרבות המסורתית, אלא לעצב תמהיל של ישן וחדש היוצר תרבות של התנגדות.[6]

"עשן" (2015) הוא דיוקן עצמי רשום בעיפרון שבו פניה של האמנית מעורפלות תחת כתם מופשט ומעובה, כך מתקבל אפקט של דימוי חסר, המהווה אמירה מתריסה לרעלה המסורתית, ל"סלפי", ולמושג "הרגע המכריע" בצילום.[7]

בתערוכה בשם "מלכודת תנועה" המשותפת לה ולאמן מיכאל חלאק, שחאדה מציגה סדרת רישומים בפחם בשם "Un-Focused" (2017) ופונה לעבר שפה מופשטת יותר, כאשר במוקד הרישום נמצאת דמות נשית, לעיתים שחאדה עצמה. בסדרה זו שחאדה עוסקת בתנועה הפיזית של ריקוד וכך הקיפאון שאפיין את דמותה בדיוקנאות העצמיים שהציגה בעבר, מפשיר ונעשה תזזיתי. השימוש בגירי פחם מעניק לעבודות מימד טמפורלי ודינמי שנוצר ביד רכה וחופשית על ידי הכפלה וחזרה.[8] דרך התנועה שחאדה מבטאת את דעותיה ותחושותיה כניסיון השתחררות ובריחה משיני החברה הפטריארכלית המסורתית והדכאנית. ה״ריקוד״ נתפס בעיניה כפעולה אשר משחררת את הנפש ואת הגוף מכל מגבלה. אולם, בתהליך העבודה שלה, היא מגלה שהבריחה היא אשליה אשר מתהווה כמלכודת ברגע בו היא פוגשת במציאות חייה.[9]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012-2008 – B.Ed.באמנות יצירה ותעודת הוראה, מכללת אורנים
  • 2015-2013 – M.F.A.(שנה ב׳) החוג לאמנות יצירה, אוניברסיטת חיפה.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2015 – גלריה מחניים, מחניים
    • "מבוקשות", הגלריה לאמנות אום אל פחם, אום אל פחם
  • 2018 – "Hungry for Home", Tabari Artspace, דובאי.
  • 2019 – מהלכת קסם, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • הדרך הביתה, מוזיאון וילפריד ישראל

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012 – "low tech", גלריה וואדי, חיפה
    • "לוג אין לוג אאוט", גלריה בית הגפן, חיפה
    • תערוכת בוגרים 2012, מכללת אורנים
  • 2014 – "צבע גלילי 2", בית ספר אורט, טבריה
    • "ארבעה הרכבים", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • "מישוש", משכן הכט לאמנות, אוניברסיטת חיפה
    • "דפי עבודה", מכון מופ״ת תל אביב
  • 2015 – תערוכת בוגרים 2015, אוניברסיטת חיפה
    • "Spots and Signatures", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • "We will see the other days", גלריה גבירול, תל אביב
    • "Personal to the Bone", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • תערוכת אמנים פלסטיניים, מוזיאון הרצל לילינבלום, נצרת
    • "Similarity", מוזיאון הכט, חיפה
  • 2016 – תערוכת זום 2016 - אמנים ישראלים צעירים, בית טיכו, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • "רשמים 6" הביאנלה הארצית לרישום, בית האמנים, ירושלים
  • "זהות האמן הפלסטיני", הגלריה לאמנות אום אל פחם, אום אל פחם
  • "Roots of Identity", Art on 56th, ביירות, לבנון
  • יריד צבע טרי 8, נמל תל אביב, תל אביב
  • "Durability", Darl Al-Kalima University College of Art and Culture, בית לחם
  • "Crossroads", Zawyeh Gallery, רמאללה.

מלגות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2012 – פרס הצטיינות, מכללת אורנים
  • 2013 – מפעל הפיס, ועדת אמנות חזותית – סיוע בהוצאת קטלוג והפקת תערוכה
  • 2014 – פרס האמן המבטיח – צבע גלילי 2
  • 2015 – פרס האמן הצעיר, משרד התרבות והספורט
    • פרס הצטיינות, אוניברסיטת חיפה
  • 2016 – פרס איסמעיל שמוט לאמנות
  • 2018 – פרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2015 – אבו שקרה, פריד (אוצר), "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה" (קטלוג תערוכה), אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 דנה גילרמן, "בשם כל הנשים שאין להן זהות, שמתייחסים אליהן כמו אל חפץ", באתר כלכליסט, 14 ביוני 2018
  2. ^ אבו שקרה, פריד, ״מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה״ (קטלוג תערוכה), אוצר: פריד אבו קרה, אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015, עמ' 11
  3. ^ מיה אשרי, האמנית סמאח שחאדה זכתה בפרס שיף לאמנות, באתר הארץ, 4 ביוני 2018
  4. ^ 1 2 גליה יהבאמניות פלסטיניות מנכיחות את הגוף שלהן כאקט אמנותי-פוליטי, באתר הארץ, 19 בפברואר 2015
  5. ^ 1 2 אבו שקרה, פריד, "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה" (קטלוג תערוכה), אוצר: פריד אבו שקרה, אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015, עמ' 14-13
  6. ^ פרבר, דבי, ״אישה עם כתר של לימון״, העוקץ, ‏10.5.2016
  7. ^ גליה יהבמבוא לאמנות פלסטינית, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
  8. ^ כהן, עידו, "המלצת השבוע: 'מלכודת התנועה'", ערב רב, ‏7.2.2018
  9. ^ אתר האינטרנט של גלריה אידריס, עמוד התערוכה "מלכודת התנועה", תל אביב: גלריה אידריס, ‏11 לינואר – 11 לפברואר 2018