סמבטיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודים מחכים על הגדה של נהר הסמבטיון. חלון ויטראז' בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה

הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי מסורת יהודית אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור שלמנסר החמישי.

האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה מספרת שהסמבטיון משליך אבנים אל גדותיו ולכן אין איש יכול לחצות אותו, אולם הנהר אינו מחלל את השבת, ולכן מפולת הסלעים בו נפסקת עם כניסתה: "סמבטיון מושך אבנים כל ימות השבוע, ובשבת הוא נח".[1] מאחורי הנהר צפונים לפי האגדה עשרת השבטים, והנהר הזועף שומר עליהם מכל משמר עד בוא הגאולה.

בתלמוד ירושלמי נאמר שבני עשרת השבטים גלו לשלושה מקומות: נהר סמבטיון, הרי החושך (לגרסה אחרת: עננים שכסו אותם), ודפני של אנטיוכיה:

לג' גלויות גלו ישראל: אחת מעבר לנהר סנבטיון, ואחת לדפני של אנטוכיא, ואחת שירד עליהם הענן וכסה אותם

בתלמוד בבלי מסופר כי טורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מנין ליהודים ש"ביום השביעי" המוזכר בתורה חל ביום השבת, ורבי עקיבא השיב לו: סמבטיון יוכיח.[2]

הרמב"ן בפירושו לתורה כותב שמקור שמו של הנהר הוא המילה "שבת": "כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון".[3]

מלבד האזכורים במקורות חז"ל, הנהר מוזכר כבר אצל פליניוס הזקן, שציין בחיבורו תולדות הטבע כי "ביהודה יש נהר שיבש בכל יום שבת"[4] ואילו יוסף בן מתתיהו כותב על נהר בשם סבטיקוס, שפועל בצורה הפוכה - הוא זורם אך ורק בשבת:

"ובדרך ראה טיטוס נהר אחד אשר שווה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין ערקה אשר במלכות אגריפס ובין רפנאה [5] ויש לו תכונה נפלאה. הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל אורכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כולו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם כאילו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר כי את חוקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל כן קראו לו "נהר השבת" (סבטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים."

מלחמת היהודים, ז,ה,א

הנוסע היהודי אלדד הדני, שככל הנראה גרם לתפוצה הרחבה לו זכתה האגדה, טען במאה ה-9 כי הנהר מכיל חול ואבנים בלבד ללא טיפת מים, וכי מעבר לנהר נמצאים רק בני משה, ולא כל עשרת השבטים. אולם המקור הראשון שמזכיר נהר של אבנים וחול בהקשר זה מופיע בכתבי האסלאם: בקוראן מוזכרת קבוצה בשם "בני משה" ופרשן הקוראן, המוסלמי מוקאתיל אבן סולימאן (767), מקשר אותם ל"עשרת השבטים האבודים", וטוען שהקבוצה מונה 70,000 איש אשר חיים מעבר לנהר חול בסין.[6]

ברומאנס "אלכסנדר מוקדון העברי" מסוף המאה ה–12, מתואר כיצד עברו אלכסנדר מוקדון וצבאו את נהר הסמבטיון כאשר הוא נח בשבת.[7]

ביהדות אשכנז נפוצה מסורת על "רויטע יידאלאך" (יהודים אדמונים), כינוי לבני משה שמעבר לסמבטיון, שבבוא עת הגאולה יקומו וינקמו בנוצרים.[8] לאורך השנים יצאו יהודים במסעות חיפוש אחר הנהר האגדי, ובהם פתחיה מרגנסבורג, והמקובל הספרדי אברהם אבולעפיה (המאה ה-12).

מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן[9] מזהה את נהר הסמבטיון עם נהר גוזן הנזכר במקרא[10], ולדעתו של אלדד הדני הנהר הזה נמצא בסודאן או בחבש. ואילו ר' גרשון ב"ר אליעזר הלוי (1630), ור' מנשה בן ישראל קבעו שהנהר נמצא סמוך לים הכספי.[11] ר' גרשון ור' מנשה גם היו אלו שעוררו עניין ציבורי מחודש באגדה, לאחר שההתעניינות בו פחתה עם הזמן.

כתיבת הפיוט אקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדה עממית נפוצה אודות נסיבות חיבור הפיוט אקדמות, שנקרא בקהילות אשכנז בבוקר חג השבועות, מספרת על יהודי מעשרת שבטי ישראל מעבר לנהר הסמבטיון שהגיע לאשכנז, וסיפר כי אחד מן הכמרים נלחם ביהודי המקום בכוח קסמיו וכישופיו. הכומר דרש מאת היהודים כי יבואו להתווכח עמו בפני המלך, בענייני האמונה. היהודים בקשו מאת המלך לתת להם ארכה כדי שיספיקו להביא אחד מחכמי ישראל המובהקים שידע מה להשיב לכומר. רבי מאיר ברבי יצחק שליח צבור נהוראי נעתר לבקשה, והוא הצליח בחכמתו לנצח את הכומר ולהציל את היהודים. לרבי מאיר אסור היה לחזור לאשכנז דרך הנהר, שלפי האגדה ניתן לחצות אותו רק בשבת, משום שבחזרה כבר לא מדובר היה בפיקוח נפש דוחה שבת. כיוון שידע שלא יוכל לשוב הוא חיבר את הפיוט אקדמות, שהיו נוהגים לקרא אותה בחג השבועות.[12]

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מודרניים ביקורתיים אחדים הציעו הסברים שונים להתפתחות האגדה. חוקר היהדות יצחק שמואל רג'יו טען כי נהר הסמבטיון הוא בעצם נהר פרת, אשר נקרא גם בשם זה משום שלאחר שהיהודים התיישבו מעבר לנהר התאפשר להם לשמור שבת.[13] ניתן למצא סימוכין לדעה זו, בעובדה שנהר הדון כונתה בפי הגאוגרף הערבי מוחמד אל-אדריסי "אל סאבת", והעיר קייב מכונה אצל הקיסר קונסטנטינוס השביעי בשם "סאמבאטס" - כאשר שני הכינויים פירושם מקומות מנוחה היות ששני המקומות היו תחנות מסחר, ושמם ניתן להם על ידי הכוזרים.

שמואל יוסף פין זיהה את נהר הסמבטיון עם נהר הזב הגדול שבחדייב, לשם הועברו עשרת השבטים. פין הצביע על העובדה שנהר הזב נקרא על ידי ההיסטוריון האתונאי קסנופון בשם "סאבאטוס", וטען שמאוחר יותר שונה שמו לסמבטיון, שינוי שיצר בלבול בין הנהר סאבטיק שמזכירים פליני ויוסף בן מתתיהו. בהמשך התפתחו אגדות רבות על מקום משכנם של עשרת השבטים.[14]

לפי דוד קאופמן, השם המקורי של הנהר בעברית היה "נהר החול", במובן של עפר (שם שיש לו מקביל בערבית - Wadi al-Raml), ומאוחר יותר השם הובן בטעות כמתייחס לחול במובן של ששת ימי המעשה, וכך התעוררה האגדה על נהר שנח לסירוגין, ומכאן השם סמבטיון - נהר שבתי. השם אינו מציין אם הנהר זורם או נח בשבת, וכך פירשו יוסף בן מתתיהו ופליני את השם במשמעויות הפוכות[15]. החוקר יחיאל שבי הציע הסבר לפיו מדובר בנהר היסטורי ששכן במערב אפגניסטן, לשם הגלתה ממלכת אשור יהודים. לאחר שהתיישבו שם שלטו היהודים על מעברי הסחורות בנהר, ובשבת הם סגרו את המעברים כך שגם הנהר שבת מעבודה. לאזור זה הם קראו 'שמבה', שפירושו שבת בהגייה המקומית, ולכן נקרא הנהר 'שמבתיון' - הנהר של השבת.[16]

כך או כך האגדה התפשטה והתחבבה על היהודים, וכן היא מוזכרת בזמירות שבת בזמר "מה יפית" ובזמר "יום שבת קודש".

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית רבה יא, ה
  2. ^ סנהדרין ס"ה ב
  3. ^ רמב"ן על דברים לב כו
  4. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  5. ^ יישוב בשטח הפרובינציה הרומית סוריה סקונדה (Raphanaea)
  6. ^ Paul Kekai Manansala, Sailing the Black Current: Secret History of Ancient Philippine Argonauts in Southeast Asia, the Pacific and Beyond
  7. ^ אלכסנדר בארץ השבטים, מתוך ממקור ישראל, עמנואל בן גריון (ברדיצ'בסקי), באתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור
  8. ^ ד"ר יו"ט לוינסקי, בעקבות עשרת השבטים, באתר "דעת" של מכללת הרצוג
  9. ^ רמב"ן על דברים לב כו
  10. ^ מלכים ב יז ו
  11. ^ גרשון ב"ר אליעזר הלוי, גלילות א"י; מנשה בן ישראל, מקוה ישראל פ"י סי' ל"ט
  12. ^ מעשה מבעל האקדמות
  13. ^ רג'יו, ביכורי העתים, חוברת 8 (תקפ"ח), עמ' 55-49
  14. ^ פרחי צפון: קבוצת דברי תורה וחכמה מליצה ושיר, חוברת ב, עמ' 133-137.
  15. ^ בכתב העת Revue des Études Juives, מס' 22 (1891), עמ' 285-287
  16. ^ צופיה הירשפלד, אם תרצו, אין הסמבטיון אגדה, 27.05.10
  17. ^ מילות השיר "שיר היחידה", באתר שירונט