סמואל קסלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמואל קסלר
Samuel Kessler
סמואל קסלר
סמואל קסלר
לידה 21 בפברואר 1912
קלן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 במרץ 1985 (בגיל 73)
קלן, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סמואל ("סאלי") קסלרגרמנית: "Samuel "Sally Kessler;‏ 21 בפברואר 1912, קלן26 במרץ 1985) היה פוליטיקאי וניצול שואה גרמני. לאחר השואה היה חבר בחבר המנהלים של מועצת קהילת בית הכנסת בקלן וחבר מועצת העיר קלן מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביו של קסלר הגיעו מגליציה לקלן ב-1905.[1] להוריו יצחק משה (נולד ב-23 באוקטובר 1878) ושרה ציפה (ילידת 27 בדצמבר 1881) נולדו ארבע בנות וארבעה בנים, בהם יונאס קסלר, אחיו הגדול. בדצמבר 1918 נפטר יצחק קסלר מפציעות שספג במלחמת העולם הראשונה[2] ונקבר בבית העלמין היהודי הישן Melatengürtel. שרה קסלר נאלצה לגדל את שמונה ילדיה בעודה מנהלת חנות בגדים. המשפחה התגוררה בדרום העיר.[3] לאחר תום תקופת חניכות פתח סמואל מספרה בבניין בו פעלה חנות המשפחה. הוא היה חבר בתנועת "רייכסבאנר שחור-אדום-זהב" להגנת הדמוקרטיה בגרמניה, במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ובתנועת האיגודים המקצועיים. קסלר היה ספורטאי פעיל ולאחר מכן פעיל באגודות הספורט "בר כוכבא" ו"הכח קלן" כמאמן וכמנהל. המספרה שלו הייתה מקום מפגש לסוציאל-דמוקרטים ולאוהדי הרפובליקה.  

בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 עברה המספרה של קסלר אריזציה בכפייה. בעת גירוש זבונשין בסוף אוקטובר 1938, גורש קסלר לפולין יחד עם בני משפחתו ומאות תושבים נוספים מקלן. בשנת 1942 נכלא בגטו ורשה. לאחר בריחה נתפס שוב והועסק בעבודות כפייה. הוא גורש לאושוויץ, ומשם למחנה העבודה פלשוב ליד קרקוב, שם נורה למוות אחיו יונאס לנגד עיניו. בשנת 1944 גורש למחנה הריכוז גרוס-רוזן ליד ברסלאו ומשם גורש למחנה הלוויין גורליץ. בשנת 1945 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. קסלר חזר לעיר הולדתו דרך פראג ווינה.

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסלר שב לקלן והתנדב בארגונים שעסקו בהשגת פיצויים לקורבנות הנאצים בגין כליאה. הוא היה יו"ר קבוצת הפעולה של סוציאל-דמוקרטים שנרדפו בידי הנאצים. הוא היה היהודי היחיד במועצת עיריית קלן (1954–1961, 1963–1975) מטעם ה-SPD. משנת 1958 היה חבר הנהלה בקהילת בית הכנסת של קלן. בספטמבר 1959 השתתף בטקס בו נפתח בית הכנסת בקלן בנוכחות הקנצלר קונראד אדנאואר.[4] קסלר היה ממייסדי אגודת קלן לשיתוף פעולה נוצרי-יהודי בשנת 1958. בשנת 1953 התחתן סמואל קסלר עם רות פרנק (1928–2004), ששרדה את השואה כי ביולי 1939 הובאה לבריטניה ב"קינדרטרנספורט". הוריה אדל ויוסף פרנק שרדו את גירושם לטרזיינשטט, והמשפחה נפגשה שוב בקלן. לרות וסמואל קסלר נולד בן. הזוג ניהל יחד חנות טקסטיל ברחוב Severinstrasse. רות קסלר הייתה פעילה במספר ארגונים יהודיים.[5] בין חבריו של קסלר היה יאן ייליך (גר'), חבר "הפירטים של אדלווייס", וביוזמתו של קסלר ארגן ייליך מושב קרנבל (גר') בבית הכנסת בקלן בשנות ה-60.[6]

הנצחת קסלר ובני משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע אחיותיו של סמואל קסלר, אחיו יונאס קסלר ורוב בני משפחותיהם נרצחו בשואה. לזכרם מונחות אבני נגף מול בתיהם בקלן. לזכר קסלר נקרא כביש ב-Deutzer Stadtpark על שמו.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barbara Becker-Jákli (unter der Mitarbeit von Aaron Knapstein): Der Jüdische Friedhof Köln-Bocklemünd. Geschichte, Architektur und Biografien. Hrsg.: NS-Dokumentationszentrum der Stadt Köln. Emons, Köln 2016, ISBN 978-3-95451-889-0.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סמואל קסלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Barbara Becker-Jákli (unter Mitarbeit von Aaron Knappstein): Der Jüdische Friedhof Köln-Bocklemünd. Geschichte, Architektur und Biografien. Hrsg.: NS-Dokumentationszentrum der Stadt Köln. Emons, Köln 2016, ISBN 978-3-95451-889-0, S. 177.
  2. ^ Horst Matzerath, Elfi Pracht, Barbara Becker-Jákli (Hrsg.): Jüdisches Schicksal in Köln 1918–1945 - Katalog zur Ausstellung des Historischen Archivs der Stadt Kön/NS-Dokumentatinszentrum (8. November 1988 bis 22. Januar 1989, im Kölnischen Stadtmuseum/Alte Wache), Stadt Köln 1988, Seiten 76, 77 und 309
  3. ^ NS-Dokumentationszentrum Köln - Sara Kessler. In: museenkoeln.de.
  4. ^ Natalja Marsane, Ruth Schulhof-Walter: Gemeindeblatt. (1,2 MB) September 2009, S. 17–21, abgerufen am 7. August 2017 (Vgl. das Bild „Auszug der Festgesellschaft nach der Feierstunde in der Synagoge“ am Ende des Artikels sowie im Text auf Seite 19.).
  5. ^ Becker-Jákli: Der Jüdische Friedhof Köln-Bocklemünd, S. 179.
  6. ^ Roland Kaufhold: „E Hätz so jroß wie ne Stään“ – Zum Tode von Jean Jülich. HaGalil, 30. Oktober 2011, abgerufen am 7. August 2017.