סמואל רנדל

סמואל רנדל
Samuel J. Randall

לידה	10 באוקטובר 1828 פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	13 באפריל 1890 (בגיל 61) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות לורל היל
מדינה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
חתימה
חבר הסנאט של פנסילבניה 1857–1859 (כשנתיים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם פנסילבניה 4 במרץ 1863 – 13 באפריל 1890 (27 שנים) → ויליאם אקרט להמן ריצ'רד וו ← מחוז בחירה מחוז הקונגרס הראשון (1863–1875) מחוז הקונגרס השלישי (1875–1890)
מנהיג הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים 4 בדצמבר 1876 – 3 במרץ 1881 (4 שנים וחודשיים) → מייקל קר ג'ון גריפין קרלייל ←
יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית ה־29 4 בדצמבר 1876 – 3 במרץ 1881 (4 שנים וחודשיים) → מייקל קר וורן קיפר ←

סמואל ג'קסון רנדל (באנגלית: Samuel Jackson Randall‏; 10 באוקטובר 1828 – 13 באפריל 1890) היה פוליטיקאי אמריקאי מפנסילבניה, שייצג את שכונות קווין וילג', סוסייטי היל ונורת'רן ליברטיז בפילדלפיה בשנים 1863–1890, וכיהן כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית ה־44 בשנים 1876–1881. הוא היה מועמד בולט לקבלת מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בשנים 1880 ו־1884.

הוא נולד בפילדלפיה למשפחה שהייתה פעילה בפוליטיקה של המפלגה הוויגית, אך לאחר התפרקות המפלגה הוויגית עבר למפלגה הדמוקרטית. עלייתו בפוליטיקה החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, עם בחירתו למועצה העירונית של פילדלפיה ולאחר מכן לסנאט של מדינת פנסילבניה מטעם המחוז הראשון. רנדל שירת ביחידת פרשים של צבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני שזכה במושב בבית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1862. לאחר מכן נבחר מחדש מדי שנתיים עד מותו. כנציג של אזור תעשייתי, נודע רנדל כמגן תקיף של מכסי מגן שנועדו לסייע ליצרנים מקומיים של מוצרים תעשייתיים. אף שלעיתים קרובות תמך ברפובליקנים בנושאי מכסים, הוא חלק עליהם בהתנגדותו לתקופת השיקום ולהתרחבות הכוח הפדרלי.

תמיכתו של רנדל בממשלה קטנה ופחות ריכוזית העלתה את מעמדו בקרב הדמוקרטים בבית הנבחרים, והם העלו אותו לתפקיד היושב ראש בשנת 1876. הוא החזיק בתפקיד זה עד שהדמוקרטים איבדו את השליטה בבית בשנת 1881, ונחשב למועמד אפשרי לנשיאות בשנים 1880 ו־1884. תמיכתו במכסים גבוהים החלה להרחיק ממנו את רוב הדמוקרטים, וכאשר המפלגה חזרה לשלוט בבית בשנת 1883, נמנעה ממנו כהונה נוספת כיושב הראש. רנדל המשיך לכהן בקונגרס כיושב ראש ועדת ההקצבות. הוא נשאר מנהיג מפלגתי מכובד, אך בהדרגה איבד מהשפעתו ככל שהדמוקרטים נקשרו יותר ויותר לסחר חופשי. הידרדרות במצב בריאותו הגבילה גם היא את כוחו, עד למותו בשנת 1890.

ביוגרפיה

ראשית חייו ומשפחתו

רנדל נולד ב־10 באוקטובר 1828 בפילדלפיה, כבנם הבכור של ג'וזיה ואן וורל רנדל. עד מהרה נולדו שלושה אחים צעירים ממנו: ויליאם, רוברט והנרי. ג'וזיה רנדל היה עורך דין מוביל בפילדלפיה, שכיהן בבית המחוקקים של המדינה בשנות ה-20 של המאה ה-19. סבו מצד אביו, מתיו רנדל, היה שופט בבית המשפט של פנסילבניה לעניינים אזרחיים ופקיד ראשי של בית המשפט המחוזי בעיר בראשית המאה ה-19. סבו מצד אמו, ג'וזף וורל, היה אף הוא אזרח בולט, שפעל בפוליטיקה מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בתקופת נשיאותו של תומאס ג'פרסון. ג'וזיה רנדל היה מבחינה פוליטית איש המפלגה הוויגית, אך נסחף אל המחנה הדמוקרטי לאחר פירוק המפלגה בשנות ה-50 של המאה ה-19.

כאשר רנדל נולד, המשפחה התגוררה באזור שהוא כיום מרכז העיר פילדלפיה. רנדל התחנך באקדמיה האוניברסיטאית, בית ספר שהיה קשור לאוניברסיטת פנסילבניה. לאחר שסיים את לימודיו בגיל 17, הוא לא הלך בעקבות אביו לתחום המשפט, אלא קיבל עבודה כמנהל חשבונות אצל סוחר משי מקומי. זמן קצר לאחר מכן הקים עסק למשלוח פחם, ובגיל 21 הפך לשותף בעסק לגרוטאות ברזל בשם Earp and Randall.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1851, נשא רנדל לאישה את פאני אגנס וורד, בתם של ארון ומרי ווטסון וורד מסינג סינג, ניו יורק. חמיו היה מייג'ור גנרל במיליציה של ניו יורק, וכיהן בקונגרס כדמוקרטי ג'קסוניאני במשך כמה כהונות בין 1825 ל־1843. לרנדל ולפאני נולדו שלושה ילדים: אן, סוזן וסמואל ג'וזיה.

פוליטיקה מקומית ושירות צבאי

בשנת 1851 סייע רנדל לאביו במסע הבחירות של שופט מקומי. השופט, איש המפלגה הוויגית, נבחר למרות התנגדות ניכרת מצד מועמד של המפלגה האמריקאית. עוצמתה של קבוצה זו, יחד עם היחלשות הוויגים, הובילה את סמואל רנדל להציג את עצמו כ"וויגי אמריקאי" כאשר התמודד למועצה העירונית של פילדלפיה בשנה שלאחר מכן. הוא נבחר, וכיהן ארבע כהונות בנות שנה כל אחת, בין 1852 ל־1856. התקופה הייתה תקופה של שינוי משמעותי בממשל של פילדלפיה, שכן כל העיירות והרבעים של מחוז פילדלפיה אוחדו לעיר אחת בשנת 1854.

עם התפרקות המפלגה הוויגית, הפכו רנדל ומשפחתו לדמוקרטים. ג'וזיה רנדל היה מקורב לג'יימס ביוקנן, דמוקרטי מפנסילבניה שכיהן אז כשגריר ארצות הברית בבריטניה. רנדל ואביו השתתפו בוועידה הלאומית הדמוקרטית בשנת 1856 כדי לפעול למען מועמדותו של ביוקנן לנשיאות, שאכן נבחר לתפקיד. כאשר בשנת 1858 התפנה מושב במחוז הסנאט המדינתי של רנדל, הוא התמודד בבחירות (כדמוקרטי) להשלמת יתרת הכהונה, ונבחר. אף שהיה רק בן 30, רנדל התקדם במהירות בפוליטיקה. חלק גדול מכהונתו בסנאט המדינתי הוקדש לטיפול בהתאגדות חברות הרכבות העירוניות, שלדעתו היו מועילות למחוזו. רנדל גם תמך בחקיקה להפחתת כוחם של הבנקים, מדיניות שימשיך לקדם לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. בשנת 1860 התמודד לבחירה לכהונה מלאה בסנאט המדינתי, בעוד אחיו רוברט התמודד למושב בבית הנבחרים של המדינה. חרף עצת אביהם, שסבר כי יש "יותר מדי רנדל על הפתק", שני האחים לא הצליחו.

בשנת 1861 פרצה מלחמת האזרחים, כאשר אחת עשרה מדינות דרומיות פרשו מן האיחוד והקימו את הקונפדרציה. רנדל הצטרף ליחידת הפרשים העירונית הראשונה של פילדלפיה במאי אותה שנה, בדרגת טוראי. היחידה הוצבה במרכז פנסילבניה ובמזרח וירג'יניה במהלך גיוסו בן 90 הימים, אך לא השתתפה בלחימה. בשנת 1863 הצטרף שוב ליחידה, והפעם נבחר לקפטן. היחידה נשלחה חזרה למרכז פנסילבניה במהלך מערכת גטיסברג באותו קיץ, כאשר כוחות הקונפדרציה בפיקודו של רוברט אדוארד לי פלשו לפנסילבניה. הוא שירת כמרשל משטרה צבאית בגטיסברג, פנסילבניה, בימים שלפני הקרב שם, ובאותו תפקיד בקולומביה, פנסילבניה, במהלך הקרב, אך לא השתתף בלחימה. כפי שהסביר ההיסטוריון אלברט ו. האוס, ”הקריירה הצבאית שלו הייתה מכובדת, אך רחוקה מלהיות מפרכת; רוב תפקידיו היו סיורי סיור שגרתיים שלעתים נדירות הביאו אותו תחת אש.”

בית הנבחרים

הבחירה לבית הנבחרים

מחוז הקונגרס הראשון של פנסילבניה בשנת 1862 (מסומן באדום). בשנת 1862, לפני שהצטרף מחדש ליחידת הפרשים שלו, נבחר רנדל לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הראשון של פנסילבניה. העיר עוצבה מחדש על ידי בית מחוקקים רפובליקני באופן שהבטיח ארבעה מחוזות רפובליקניים מובהקים, כך שכמה שיותר דמוקרטים רוכזו במחוז הראשון. לכן, קבלת מועמדות המפלגה הדמוקרטית הייתה למעשה שקולה לבחירה; רנדל גבר על ראש העיר לשעבר ריצ'רד וו במאבק על תמיכת המפלגה וניצח בקלות את יריבו הרפובליקני, אדוארד ג'. ווב. הוא ניצח בסיועו של ויליאם "סקווייר" מקמולן, הבוס הדמוקרטי של הרובע הרביעי, שנותר בעל בריתו לכל החיים.

לפי לוח הזמנים של הקונגרס בשנות ה-60 של המאה ה-19, חברי הקונגרס ה-38 של ארצות הברית, שנבחרו בנובמבר 1862, לא החלו בעבודתם עד דצמבר 1863. רנדל הגיע באותו חודש, לאחר ששוחרר מיחידת הפרשים שלו, והצטרף לקונגרס שנשלט בידי הרפובליקנים. כחבר בסיעת המיעוט, הייתה לו הזדמנות מועטה ליזום חקיקה, אך הוא התפרסם במהירות כחבר חרוץ ומצפוני. ג'יימס בליין, רפובליקני שנבחר גם הוא לראשונה בשנת 1862, תיאר אותו מאוחר יותר כ”פרטיזן חזק, בעל מרכיבים רבים של מנהיגות. הוא ... לעולם אינו מזניח את חובותיו הציבוריות, ולעולם אינו שוכח את האינטרסים של המפלגה הדמוקרטית.”

רנדל היה ידוע כידידם של היצרנים במחוזו, במיוחד בכל הנוגע למכסי מגן. למרות היותו במיעוט, הוא נאם לעיתים קרובות להגנת האינטרסים של בוחריו. כפי שתיאר אותו האוס:

הייתה לו לשון שיכלה להטיח עקיצות סרקסטיות במהירות הבזק. קולו היה גבוה למדי, וברגעי התרגשות הצלצול המתכתי שלו כמעט הגיע לצרחה חדה. הבעת פניו הייתה בדרך כלל נעימה מאוד ... אך פניו היו מתקדרות כענן רעם כאשר היה במצב רוח מתריס.

מאחר שמפלגתו נותרה במיעוט, רנדל צבר ניסיון רב באופן פעולת בית הנבחרים, אך כהונתו הותירה מעט מאוד חותם בספר החוקים. הוא לא משך תשומת לב רבה, אך שמר על שביעות רצון בוחריו ונבחר שוב ושוב.

המלחמה והשיקום

רנדל זמן קצר לאחר בחירתו לקונגרס

כאשר התכנס הקונגרס ה־38 בדצמבר 1863, מלחמת האזרחים כבר התקרבה לסיומה. רנדל היה "דמוקרטי תומך מלחמה", ולעיתים הצביע יחד עם עמיתיו הרפובליקנים כדי לתמוך בצעדים שנועדו להביא לניצחון על הקונפדרציה. כאשר הוצעה הצעת חוק שתאפשר לנשיא אברהם לינקולן לקדם את יוליסס ס. גרנט לדרגת לוטננט גנרל, הצביע רנדל בעדה, בניגוד לרוב חברי מפלגתו. עם זאת, הוא הצביע יחד עם רוב הדמוקרטים נגד מתן אפשרות לגברים שחורים לשרת בצבא האיחוד.

כאשר הגיע הדיון לתוכניות הפוליטיות של המדינה לאחר המלחמה, הוא התנגד בתקיפות לרוב הצעדים שהוצעו בידי הרפובליקנים. בשנת 1865 הציעו הרפובליקנים את התיקון ה־13 לחוקה, שהיה אמור לבטל את העבדות, ורנדל נאם נגדו. אף שטען כי הוא מתנגד לעבדות, אמר שהתנגדותו נובעת מאמונתו שהתיקון הוא "תחילתם של שינויים בחוקה ומבשר של השתלטות סמכותית".

לאחר שאנדרו ג'ונסון הפך לנשיא בעקבות רצח אברהם לינקולן, החל רנדל לתמוך במדיניות השיקום של ג'ונסון כלפי הדרום המובס, שהייתה מתונה יותר מזו של הרוב הרפובליקני בקונגרס. בשנת 1867 הציעו הרפובליקנים לחייב כל דרומי המבקש להצביע, לכהן בתפקיד ציבורי או לעסוק בעריכת דין בבתי משפט פדרליים להישבע "שבועת ברזל" שלפיה מעולם לא נשא נשק נגד ארצות הברית. רנדל הוביל פיליבסטר שנמשך 16 שעות נגד הצעד; למרות מאמציו, החוק עבר.

רנדל החל להתבלט בסיעה הדמוקרטית הקטנה בזכות התנגדותו לצעדי השיקום. טקטיקות העיכוב שלו נגד הצעת חוק השיקום הצבאי של בן מדינתו תדיאוס סטיבנס בפברואר 1867 מנעו מהצעת החוק לעלות לדיון במשך שבועיים - די זמן כדי למנוע הצבעה עליה עד למושב הבא. הוא גם נאם נגד מה שיהפוך לתיקון ה־14 לחוקה.

על אף שהתנגד לתיקון, רנדל דווקא תמך ברעיון שמאחורי חלק ממנו: סעיף 4, שהבטיח כי הקונגרס לא יוכל להתכחש לחוב הפדרלי, וגם לא לקבל על עצמו את חובות הקונפדרציה או את החובות שצברו מדינות הדרום במהלך המרד. רפובליקנים רבים טענו שאם הדמוקרטים יחזרו לשלטון, הם יעשו בדיוק זאת - יתכחשו לחוב הפדרלי ויקבלו על עצמם את חובות המורדים. אף שהייתה מחלוקת בנושאים אחרים של השיקום, עמד רנדל לצד הרפובליקנים (ורוב הדמוקרטים הצפוניים) בסוגיית החוב.

כאשר החלו הליכי ההדחה נגד הנשיא ג'ונסון, הפך רנדל לאחד ממגיניו הבולטים בבית הנבחרים. לאחר שהבית החליט להדיח את ג'ונסון, פעל רנדל כדי להפנות את החקירה לוועדת המשפט, ולא לוועדה מיוחדת שהוקמה לצורך זה, משום שסבר שתאויש בתומכי הדחה. מאמציו נכשלו, וכך גם נאומיו לטובת הנשיא: ג'ונסון הודח בהצבעה של 128 מול 47. לאחר משפטו בסנאט ג'ונסון לא הורשע, ורנדל נותר עמו ביחסים טובים גם לאחר שעזב את תפקידו.

חקיקה פיננסית

פועלי התעשייה בפילדלפיה נהנו מתמיכתו של רנדל במכסים גבוהים.

עם בחירתו של גרנט, רפובליקני, לנשיאות בשנת 1868, והקונגרס ה־41 שנשלט בידי הרפובליקנים לא פחות מקודמיו, עמד רנדל בפני עוד כמה שנים באופוזיציה. הוא כיהן בוועדת הבנקאות והמטבע והחל להתמקד בעניינים פיננסיים, תוך חידוש מדיניותו הוותיקה נגד כוחם של הבנקים.

דבר זה הציב את רנדל בלב המאבק ההולך וגובר על אופיו של המטבע הלאומי - תומכי המטבע המגובה בזהב כונו "כסף קשה", ואילו המדיניות של עידוד אינפלציה באמצעות הטבעת כסף מכסף או הנפקת דולרים המגובים באיגרות חוב ממשלתיות כונתה "כסף רך".

אף שהאמין בדולר המגובה בזהב, היה רנדל ידידותי גם לתומכי "מפלגת השטרות"; באופן כללי, הוא תמך בהשארת כמות הכסף במחזור קבועה, תוך החלפת שטרות שהונפקו בידי בנקים בשטרות ממשלתיים. הוא גם סבר שהממשלה הפדרלית צריכה למכור את איגרות החוב שלה ישירות לציבור, ולא רק לבנקים גדולים שמכרו אותן מחדש ברווח. הוא לא הצליח לשכנע את הרוב הרפובליקני לאמץ את הצעדים הללו.

רנדל שיתף פעולה עם הרפובליקנים כדי להעביר את מקור ההכנסות הפדרליות ממסים ישירים למכסים. הוא האמין שמיסוי אלכוהול מחלק את נטל המיסים בצורה לא הוגנת, במיוחד כלפי בוחריו שכללו כמה מזקקים. הוא גם סבר שמס ההכנסה, שנחקק לראשונה במהלך מלחמת האזרחים, נאכף באופן בלתי הוגן, כאשר החזרים גדולים מגיעים לעיתים קרובות לאינטרסים עסקיים רבי־עוצמה.

בנקודה זו רנדל דווקא הצליח: בית הנבחרים קיבל תיקון שחייב שכל מקרה של החזר מס מעל 500 דולר יידון בפני בית משפט פדרלי מחוזי. הוא גם פעל לביטול המס על תה, קפה, סיגרים וגפרורים, שלדעתו הוטל באופן בלתי מידתי על העניים. הקלה זו במיסוי הפכה מוצרים אלו לזולים יותר עבור האמריקאי הממוצע, ובמקביל הגבירה את ההסתמכות על מכסים, דבר שסייע לבעלי התעשייה ולעובדים במחוזו, שכן מוצרים זרים התייקרו.

חקיקת המכסים הייתה בדרך כלל מקובלת על רנדל, דבר שהעמיד אותו לעיתים קרובות יותר בברית עם הרפובליקנים מאשר עם הדמוקרטים. בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-19 ובראשית שנות ה־70, פעל רנדל להעלאת המכסים על מגוון רחב של מוצרים מיובאים. עם זאת, לעיתים הוא חלק על הרפובליקנים כאשר סבר שהמכס המוצע גבוה מדי; הביוגרף אלפרד ו. האוס תיאר את עמדתו של רנדל כתמיכה ב”שיעורי מכס גבוהים יותר ... בעיקר משום שהאמין שהתועלת משיעורים גבוהים כאלה מועברת אל ציבור העובדים.”

בשנת 1870 התנגד למכס על ברזל גולמי, משום שסבר שהוא גבוה מדי, וזאת בניגוד לרצונו של עמיתו מפנסילבניה, ויליאם ד. קלי , שכונה "ברזל חזיר" קלי.

רנדל כינה את גרסתו לפרוטקציוניזם "הגנה אגבית": הוא האמין שהמכסים צריכים להיות גבוהים דיים כדי לממן את עלויות ניהול הממשלה, אך שיש להחילם רק על אותן תעשיות הזקוקות להגנה מכסית כדי לשרוד את התחרות הזרה.

הקצבות וחקירות

כל עוד הדמוקרטים היו במיעוט, הקדיש רנדל חלק גדול מזמנו לבחינה קפדנית של הצעות התקציב שהגישו הרפובליקנים. במהלך ממשל יוליסס ס. גרנט, הוא בחן אלפי סעיפים בהצעות התקציב, ולעיתים קרובות הצליח לגייס גם תמיכה רפובליקנית למחיקת הוצאות שנראו גבוהות מעבר לצורכי המשרדים. הוא הציע הצעת חוק שתשים קץ לנוהג שהיה מקובל באותה תקופה, שלפיו משרדי הממשלה המבצעת הוציאו כספים מעבר למה שהוקצה להם, ולאחר מכן פנו לקונגרס בבקשה לאשר את ההוצאה בדיעבד באמצעות הקצבה משלימה. החקיקה עברה והפכה לחוק. הקצבות משלימות כאלה הועברו בדרך כלל במהירות בסוף המושב, כמעט ללא דיון. בתגובה למענקי הקרקעות הנרחבים שניתנו לחברות רכבת, הוא ניסה - ללא הצלחה - לאסור לחלוטין הענקת קרקעות לתאגידים פרטיים.

החקירות התקציביות הובילו את רנדל להתמקד גם באי־סדרים כספיים בקונגרס ובממשל גרנט. המפורסמת שבהן הייתה פרשת קרדי מובילייה . במסגרת תרמית זו, בנק הרכבת של חברת Union Pacific Railroad רוקן למעשה את קופת החברה, באמצעות תשלום מופרז לחברת הבנייה שלה, Crédit Mobilier of America. חקירת העניין גילתה כי Crédit Mobilier הייתה בבעלות בעלי המניות העיקריים של הרכבת, וכי גם כמה חברי קונגרס החזיקו במניות שניתנה להם האפשרות לרכוש במחירים מוזלים. תפקידו של רנדל בחקירה היה מוגבל, אך הוא הציע הצעות חוק שנועדו לאסור הונאות כאלה, ואף ביקש להדיח את סגן הנשיא סקיילר קולפקס, שנקשר לפרשה. רנדל היה מעורב גם בחקירת כמה שערוריות נוספות, ובהן הונאות מס שבוצעו בידי קבלנים פרטיים לגביית מיסים (תקרית סנבורן ) והונאה בהענקת חוזי דואר (שערוריית נתיב הכוכבים ).

עם זאת, בשנת 1873 רנדל עצמו מצא את עצמו בצד הלא נכון של שערורייה ציבורית, כאשר הקונגרס אישר העלאת שכר רטרואקטיבית. ביום האחרון של הכהונה, הצביע הקונגרס ה־42 על העלאת שכר של 50% לחבריו, כולל תשלום רטרואקטיבי מתחילת הקדנציה. רנדל הצביע בעד העלאת השכר, ונגד התיקון שהיה מבטל את התחולה הרטרואקטיבית. החוק, שנודע מאוחר יותר בשם "חוק גזל משכורות" , עורר זעם עצום ברחבי המדינה. רנדל הגן עליו בטענה ששכר גבוה יותר "ירחיק את חברי הקונגרס מן הפיתוי" ויצמצם שחיתות. כאשר התבררה אי־הפופולריות של החוק, הקונגרס ה־43, שנכנס לאחר מכן, ביטל אותו כמעט מיד, וגם רנדל הצביע בעד הביטול.

העלייה לגדולה

מייקל קר גבר על רנדל בבחירות ליושב ראש בשנת 1875, אך נפטר בשנת 1876.

הדמוקרטים נותרו במיעוט כאשר התכנס הקונגרס ה־43 בשנת 1873. רנדל המשיך להתנגד לצעדים שהציעו הרפובליקנים, במיוחד לאלו שנועדו להרחיב את סמכותה של הממשלה הפדרלית.

באותה קדנציה הוצגה הצעת חוק חדשה לזכויות האזרח, בעלת היקף רחב יותר מכל מה שהוצע קודם לכן. החוקים הקודמים אפשרו שימוש בבתי משפט פדרליים ובכוחות צבא כדי להבטיח שגברים ונשים שחורים לא יופלו בידי מדינותיהם. כעת הציע הסנאטור צ'ארלס סאמנר ממסצ'וסטס חוק חדש, שנועד לחייב שוויון זכויות בכל מקומות האירוח הציבוריים. כאשר נפטר סאמנר בשנת 1874, החוק טרם עבר, אך חברים אחרים מן האגף הרדיקלי של המפלגה הרפובליקנית, ובהם חבר בית הנבחרים בנג'מין באטלר ממסצ'וסטס, המשיכו לפעול להעברת החוק.

רנדל התנגד גם לצעד זה, כפי שהתנגד כמעט לכל חוקי השיקום. חוסר הסכמה פנימי עיכב את העלאת החוק להצבעה עד למושב הברווז צולע שהחל בדצמבר 1874. באותו זמן, האכזבה מממשל גרנט והידרדרות התנאים הכלכליים כבר הובילו לניצחון דמוקרטי בבחירות האמצע. כאשר התכנס הקונגרס ה־44 במרץ 1875, היה לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים לראשונה מאז מלחמת האזרחים.

בינתיים, הרפובליקנים היוצאים עשו ניסיון אחרון להעביר את חוק זכויות האזרח של סאמנר. רנדל ודמוקרטים אחרים השתמשו מיד בתמרונים פרלמנטריים כדי לשתק את ההליך, בתקווה לעכב את ההעברה עד לסיום הקדנציה. רנדל הוביל את סיעתו בפיליבסטר נגד החוק, ובשלב מסוים נשאר על רצפת הבית במשך 72 שעות רצופות. בסופו של דבר הצליחו הדמוקרטים לשכנע כמה רפובליקנים להצביע נגדם, אך לא מספיק כדי להפיל את החוק, שעבר ברוב של 162 מול 100. למרות ההפסד, הפיליבסטר של רנדל העלה מאוד את מעמדו בעיני עמיתיו הדמוקרטים.

המאבק על תפקיד היושב ראש

כאשר השתלטון הדמוקרטים על בית הנבחרים בשנת 1875, נחשב רנדל לאחד המועמדים המרכזיים לתפקיד היושב ראש. עם זאת, רבים בסיעה היססו, משום שסברו שהוא מקורב מדי לאינטרסים של חברות הרכבת, וכן לא היה ברור מה עמדתו בסוגיית המטבע. גם תפקידו בפרשת העלאת השכר פגע בו.

בנוסף, היה רנדל שקוע במאבק פנים־מפלגתי מול ויליאם א. וולאס על השליטה במפלגה הדמוקרטית של פנסילבניה. וולאס, שנבחר לסנאט בשנת 1874, נחלש בשל שמועות שקיבל שוחד מחברות רכבת בזמן שכיהן בסנאט של המדינה. רנדל ביקש להשתלט על המנגנון הדמוקרטי בכל המדינה, והפגיעות של סיעת וולאס סיפקה לו הזדמנות. בינואר 1875 הוא הפעיל את ידידיו בבית המחוקקים המדינתי לפתוח בחקירה נגד מחנה וולאס, חקירה שבסופו של דבר הפנתה את מנהיגי המפלגה נגד הסנאטור.

בוועידת המפלגה של ספטמבר 1875, רנדל - בסיוע בן בריתו הוותיק סקווייר מקמולן - ניצח והציב את אנשיו בראש המפלגה במדינה. למרות זאת, הקרעים במפלגה המדינתית פגעו בסיכוייו להיבחר ליושב ראש. במקום זאת, הדמוקרטים בחרו במייקל קר מאינדיאנה, שנבחר לתפקיד. רנדל מונה במקום זאת ליושב ראש ועדת ההקצבות. בתפקיד זה הוא התמקד בקיצוץ הוצאות הממשלה, והצליח לקצץ את התקציב ב־30,000,000 דולר, למרות התנגדות הסנאט הרפובליקני.

בריאותו של קר הייתה רופפת, ולעיתים קרובות נעדר מן הישיבות, אך רנדל סירב למלא את מקומו באופן זמני כיושב ראש, משום שהעדיף להתמקד בעבודתו בוועדת ההקצבות. קר ורנדל החלו לעבוד יחד בצורה קרובה יותר במהלך שנת 1876, אך קר נפטר באוגוסט אותה שנה, ותפקיד היושב ראש שוב התפנה.

יושב ראש בית הנבחרים

הייז וטילדן

הוועדה האלקטורלית הכריעה את הבחירות השנויות במחלוקת של 1876.

לאחר מותו של מייקל קר, רנדל היה מועמד הקונצנזוס של הסיעה הדמוקרטית, ונבחר ליושב ראש בית הנבחרים כאשר הקונגרס שב לוושינגטון ב־2 בדצמבר 1876.

הוא נכנס לתפקיד בתקופה סוערת במיוחד, שכן הבחירות לנשיאות שהתקיימו בחודש הקודם הסתיימו ללא מנצח ברור. המועמד הדמוקרטי, סמואל טילדן מניו יורק, קיבל 184 קולות אלקטורליים - קול אחד פחות מן ה־185 הדרושים לניצחון. המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז, קיבל 163 קולות; 22 הקולות הנותרים היו שנויים במחלוקת.

רנדל בילה את תחילת דצמבר בדיונים עם טילדן, בעוד ועדות בחנו את הקולות מן המדינות השנויות במחלוקת. ספירת הקולות לא הניבה מסקנה ברורה, שכן כל אחת מן המדינות שבמחלוקת הגישה שתי מערכות של תוצאות: אחת חתומה בידי פקידים דמוקרטים ואחת בידי רפובליקנים - וכל אחת טענה לניצחון מועמדה.

בינואר 1877, כאשר השאלה עדיין לא הוכרעה, הסכימו הקונגרס והנשיא יוליסס ס. גרנט להעביר את ההכרעה לידי ועדה אלקטורלית דו־מפלגתית, שתוסמך לקבוע את גורל הקולות השנויים במחלוקת. רנדל תמך ברעיון, מתוך אמונה שזהו הפתרון הטוב ביותר לבעיה שנראתה בלתי פתירה.

החוק עבר, וקבע ועדה בת חמישה חברי בית נבחרים, חמישה סנאטורים וחמישה שופטי בית המשפט העליון. כדי לשמור על איזון מפלגתי, היו אמורים להיות 7 דמוקרטים ו-7 רפובליקנים, ואילו החבר החמישה עשר היה אמור להיות שופט עליון שייבחר בידי ארבעת האחרים. השופט דייוויד דייוויס, עצמאי שזכה להערכה משתי המפלגות, היה צפוי להיבחר, אך הוא טרף את הקלפים כאשר נבחר לסנאט מטעם מדינת אילינוי וסירב לשרת בוועדה. שופטי העליון האחרים היו כולם רפובליקנים, ועם צירופו של השופט ג'וזף בראדלי במקומו של דייוויס, נוצר רוב רפובליקני של 8 מול 7. למרות זאת, רנדל תמך בפשרה ואף הצביע בעדה בהצבעה השמית, דבר חריג משום שיושב ראש בית הנבחרים בדרך כלל אינו מצביע.

הוועדה התכנסה והעניקה את כל הקולות השנויים במחלוקת להייז, בהצבעה מפלגתית של 8 מול 7. הדמוקרטים זעמו, ורבים דרשו לנהל פיליבסטר על הספירה הסופית בבית הנבחרים. רנדל לא התחייב, אך אפשר לבית לצאת להפסקות מספר פעמים, ובכך עיכב את ההכרעה. כאשר התקרב מועד ההשבעה, 4 במרץ, נפגשו מנהיגי שתי המפלגות במלון וורמלי בוושינגטון כדי לנהל משא ומתן על פשרה. הרפובליקנים הבטיחו כי בתמורה להסכמת הדמוקרטים להחלטת הוועדה, הייז יורה על נסיגת הכוחות הפדרליים מן הדרום ויקבל את בחירתן של ממשלות דמוקרטיות במדינות הדרום שעדיין לא "נגאלו". ההנהגה הדמוקרטית, ובה גם רנדל, הסכימה, והפיליבסטר הסתיים.

מחלוקות מוניטריות

רנדל שב לוושינגטון במרץ 1877 עם פתיחת הקונגרס ה־45 ונבחר מחדש ליושב ראש. עם תחילת המושב, רבים בסיעה הדמוקרטית היו נחושים לבטל את חוק חידוש תשלומי המטבע הקשיח משנת 1875 . חוק זה, שהועבר כאשר הרפובליקנים שלטו לאחרונה בבית, נועד למשוך בהדרגה את כל שטרות הכסף מן המחזור ולהחליפם בדולרים המגובים במתכת יקרה (זהב או כסף). מאחר שמטבע הכסף בוטל בשנת 1873, הדבר היה מחזיר בפועל את ארצות הברית לתקן הזהב, לראשונה מאז לפני מלחמת האזרחים.

רנדל, שהצביע נגד החוק בשנת 1875, הסכים לאפשר לבית להצביע על ביטולו, וההצעה עברה ברוב דחוק. הסנאט, שעדיין נשלט בידי הרפובליקנים, סירב לדון בהצעה. הניסיון לבטל את החוק לא סיים את המחלוקת סביב הכסף.

חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ריצ'רד בלנד ממיזורי הציע חוק שיחייב את ארצות הברית לרכוש כל כמות כסף שכורי המכרות ירצו למכור לממשלה ולהטביע ממנו מטבעות - מערכת שהייתה מגדילה את היצע הכסף ומסייעת לבעלי חובות. בקצרה, כורי הכסף היו מוכרים לממשלה מתכת בשווי 50–70 סנט, ומקבלים בתמורה דולר כסף מלא. רנדל אפשר להצעת החוק לעלות להצבעה ישירה במושב מיוחד בנובמבר 1877, והתוצאה הייתה אישור ברוב של 163 מול 34 (כאשר 94 חברים נעדרו).

הרעיון בעד כורי הכסף חצה קווים מפלגתיים, וויליאם אליסון, רפובליקני מאיווה, הוביל את המאמץ בסנאט. אליסון הציע תיקון שחייב את הממשלה לרכוש בין שניים לארבעה מיליון דולר כסף מדי חודש, אך ללא אפשרות להפקדה פרטית של כסף במטבעות. לכן, הרווח מן ההפרש בין הערך הנקוב של המטבע לבין ערך המתכת שבו עבר לקופת הממשלה, ולא לאזרחים פרטיים. הנשיא הייז הטיל וטו על החוק, אך הקונגרס ביטל את הווטו, וחוק בלנד־אליסון הפך לחוק.

ועדת פוטר

כאשר התקרבו הבחירות לנשיאות של 1880, דמוקרטים רבים היו עדיין משוכנעים שטילדן "נגזל" מן הנשיאות בשנת 1876.

בבית הנבחרים, קלארקסון נוט פוטר , תומך טילדן מניו יורק ביקש לפתוח בחקירה של בחירות 1876 בפלורידה ובלואיזיאנה, בתקווה שראיות להתנהלות פסולה מצד הרפובליקנים יפגעו במועמדם בבחירות 1880.

הסיעה הדמוקרטית, ובה גם רנדל, תמכה פה אחד ברעיון, והוועדה החלה לפעול במאי 1878. חלק מן החברים רצו לחקור את כל מערכת הבחירות, אך רנדל והחברים המתונים יותר פעלו לצמצם את היקף החקירה לשתי המדינות השנויות במחלוקת בלבד. רנדל לא הותיר ספק באשר לנטיותיו כאשר מינה את חברי הוועדה, ומילא אותה ביריביו של הייז משתי המפלגות. אולם החקירה הניבה תוצאה הפוכה מזו שהדמוקרטים קיוו לה.

הוועדה חשפה מברקים שנשלחו בידי אחיינו של טילדן, ויליאם טילדן פלטון, ובהם הוצעו שוחד לרפובליקנים דרומיים במדינות שבמחלוקת, כדי לסייע לטילדן לטעון לזכאות על קולותיהן. מברקי פלטון היו מוצפנים, אך הוועדה הצליחה לפענחם. גם הרפובליקנים שלחו מברקים מוצפנים, אך הוועדה לא הצליחה לפענח אותם. הסערה הציבורית שנוצרה שככה עד יוני 1878, כאשר הקונגרס יצא לפגרה.

בחירה מחדש ליושב ראש

דמוקרטים רבים בבית העדיפו את ג'וזף בלקברן על פני רנדל כמועמד המפלגה לתפקיד היושב ראש.

כאשר התכנס הקונגרס ה־46 התכנס בשנת 1879, מספר הדמוקרטים בסיעה ירד, אך עדיין היה להם ריבוי מושבים. בית הנבחרים החדש כלל 152 דמוקרטים, 139 רפובליקנים ו-20 עצמאיים. רוב העצמאיים היו מזוהים עם מפלגת השטרות .

רבים מחבריו הדמוקרטים של רנדל חלקו עליו בשאלת הפרוטקציוניזם ובהיעדר תמיכתו בסובסידיות למסילות ברזל בדרום, ושקלו לבחור בג'וזף בלקברן מקנטקי כמועמד לתפקיד היושב ראש. גם שמות נוספים של דרומיים עלו כמועמדים, כאשר הדמוקרטים שהתנגדו לרנדל ניסו להתלכד סביב מועמד אחד; בסופו של דבר, לא נמצא מועמד מוסכם, והסיעה בחרה ברנדל כמועמדה ברוב של 107 קולות מתוך 152.

מאחר שחלק מן הדמוקרטים עדיין לא הגיעו, החלה להתעורר אצלם דאגה שהרפובליקנים ואנשי מפלגת השטרות יגיעו להסכם ויאחדו את קולותיהם כדי לבחור בג'יימס גרפילד מאוהיו כיושב ראש. אולם כאשר הגיע זמן ההצבעה, סירב גרפילד להגיע לפשרה כלשהי עם חברי המפלגה השלישית, ורנדל והדמוקרטים הצליחו לארגן מחדש את הבית ולשמור על השליטה.

זכויות האזרח והצבא

קריקטורה המתארת את "SJR", שפורסמה ב־Harper's Weekly ב־25 בספטמבר 1880.

נחישותו של רנדל לקצץ בהוצאות, יחד עם רצונם של הדמוקרטים הדרומיים לצמצם את הכוח הפדרלי במדינותיהם, הובילו את בית הנבחרים להעביר הצעת תקציב לצבא שכללה סעיף נלווה שביטל את חוקי האכיפה . חוקים אלו, שהתקבלו בתקופת השיקום על אף התנגדות הדמוקרטים, הפכו לעבירה פלילית מניעת זכות הצבעה מאדם בשל גזעו, ונועדו גם לדכא את פעילותו של הקו קלוקס קלאן.

הנשיא רתרפורד הייז היה נחוש לשמור על החוק המגן על בוחרים שחורים, ולכן הטיל וטו על חוק התקציב. לדמוקרטים לא היו מספיק קולות כדי לבטל את הווטו, אך הם העבירו הצעת חוק חדשה עם אותו סעיף בדיוק. הייז הטיל וטו גם עליה. התהליך חזר על עצמו חמש פעמים בסך הכול. לבסוף חתם הייז על חוק תקציב שלא כלל את הסעיף, אך הקונגרס סירב להעביר חוק נוסף למימון המרשלים הפדרליים, שהיו חיוניים לאכיפת חוקי האכיפה. המשמעות הייתה שהחוקים נותרו בתוקף מבחינה פורמלית, אך התקציב הדרוש לאכיפתם צומצם מאוד. תפקידו של רנדל בתהליך היה מוגבל, אך כישלון הדמוקרטים לכפות על הייז להיכנע החליש את מעמדו כמועמד אפשרי לנשיאות בשנת 1880.

הבחירות לנשיאות 1880

ככל שהתקרבו בחירות 1880, היו לרנדל שתי מטרות מרכזיות:

1. להגדיל את שליטתו במפלגה הדמוקרטית של פנסילבניה
2. להביא למועמדותו של טילדן לנשיאות

מאמציו להשיג את המטרה הראשונה בשנת 1875 הצליחו, אך סיעתו של הסנאטור ויליאם א. וולאס התחזקה שוב.

רנדל האמין שאם ברצונו לשמור על תפקיד היושב ראש ולהשפיע על הבחירות לנשיאות, עליו להבטיח מפלגה מדינתית מאוחדת מאחוריו. לשם כך הקדיש חלק גדול מזמנו מחוץ לקונגרס למסעות ברחבי פנסילבניה, במטרה לגייס תמיכה לקראת ועידת המפלגה של 1880. אולם התלהבותם של חלק מתומכיו פעלה לרעתו: מקמולן וכמה מתומכים נוספים פיזרו בכוח כינוס אנטי־רנדל ברובע החמישי של פילדלפיה, באלימות כה קשה עד שאדם אחד נהרג.

כאשר התכנסה ועידת המדינה באפריל 1880, היה רנדל בטוח בניצחונו, אך גילה במהרה שסיעת וולאס עולה עליו במספרה. רוב זה ארגן מחדש את מנגנון המפלגה בפילדלפיה, ועל אף שחלק מתומכי רנדל קיבלו מושבים, הרוב נותר נאמן לוולאס. למרות ההפסד, המשיך רנדל לתמוך בטילדן, הן בפנסילבניה והן מחוצה לה. כאשר החלו להסתובב שמועות שמצבו הבריאותי של טילדן לא יאפשר לו להתמודד שוב, נותר רנדל נאמן לו עד לוועידה הלאומית ביוני.

לאחר סבב ההצבעה הראשון, פרסמה המשלחת של ניו יורק מכתב מטילדן שבו הסיר את מועמדותו. רנדל קיווה שהצירים שתמכו בטילדן יעברו אליו. רבים מהם אכן עשו זאת, והוא עלה למקום השני בסבב ההצבעה השני, אך המומנטום כבר עבר למועמד אחר - הגנרל וינפילד סקוט הנקוק. כמעט כל הצירים עברו להנקוק, והוא נבחר כמועמד. רנדל האמין שנבגד בידי רבים מאלה שחשב שיתמכו בו, אך המשיך לפעול למען מועמד מפלגתו.

הנקוק, שנותר בשירות פעיל בצבא, והמועמד הרפובליקני ג'יימס גרפילד לא ניהלו מסע בחירות אישי ישיר, בהתאם למנהג התקופה; במקומם, פעילי המפלגה - ובהם רנדל - ניהלו את הקמפיין. רנדל נשא נאומים בפנסילבניה וברחבי המערב התיכון, ועשה כמיטב יכולתו לגייס תמיכה להנקוק מול גרפילד, אך ללא הצלחה.

גרפילד נבחר עם 214 קולות אלקטורליים - כולל קולות פנסילבניה. גרוע מכך מבחינת רנדל, ניצחון גרפילד החזיר את הרפובליקנים לרוב בבית הנבחרים, ומשמעות הדבר הייתה סיום כהונתו כיושב ראש.

המשך כהונתו בבית הנבחרים

מכסים

ג'ון גריפין קרלייל גבר על רנדל בבחירות ליושב ראש בשנת 1883.

כאשר שב רנדל לוושינגטון בשנת 1881 לפתיחת כהונתו בקונגרס ה־47, היה בית המחוקקים בשליטה רפובליקנית.

לאחר רצח ג'יימס גרפילד באותה שנה, סגן הנשיא צ'סטר ארתור נכנס לתפקיד הנשיא. ארתור, כמו רוב הרפובליקנים, תמך במכסים גבוהים, אך ביקש לפשט את מבנה המכסים ולהפחית מסי בלו.

רנדל, ששב למקומו בוועדת ההקצבות, תמך בתוכניתו של הנשיא, והיה אחד הדמוקרטים הבודדים בבית שעשו כן. הצעת החוק שיצאה מוועדת הדרכים והאמצעים, שנשלטה בידי פרוטקציוניסטים, כללה הפחתה של 10% בלבד. לאחר דיון משותף עם הסנאט, החוק הסופי השפיע אף פחות, והפחית את המכסים בממוצע של 1.47% בלבד.

הוא עבר בשני הבתים ברוב דחוק ב־3 במרץ 1883, היום המלא האחרון של הקונגרס ה־47; ארתור חתם עליו והוא הפך לחוק.

לקראת הסוף, רנדל לקח חלק קטן יותר בדיון, משום שחש את המתח בין תומכיו בבית, שרצו הפחתות גדולות יותר, לבין בוחריו בבית, שרצו הפחתות קטנות יותר.

אובדן תפקיד היושב ראש והמאבק על המכסים

הדמוקרטים שבו והשתלטו על בית הנבחרים לאחר בחירות 1882, אך הרוב החדש בקונגרס ה־48 היה מפולג בשאלת המכסים, כאשר המחנה הפרוטקציוניסטי של רנדל היה במיעוט. הסיעה הדמוקרטית החדשה הייתה דרומית ומערבית יותר מן הקונגרסים הקודמים, וכללה חברים חדשים רבים שלא הכירו היטב את רנדל.

דבר זה הוביל רבים להציע לבחור יושב ראש שיהיה קרוב יותר לעמדותיהם, במקום להחזיר את רנדל לתפקיד. ניסיונו של רנדל לגייס תמיכה בקרב הנציגים החדשים הוקשה עוד יותר בשל התקף של שיגדון. בסופו של דבר, ג'ון גריפין קרלייל מקנטקי, שהיה תומך ברפורמה במכסים, גבר על רנדל בהצבעה בסיעה הדמוקרטית, בתוצאה של 104 מול 53.

קרלייל מינה את ויליאם ראלס מוריסון , רפורמטור נוסף בתחום המכסים, לעמוד בראש ועדת הדרכים והאמצעים, אך אפשר לרנדל להמשיך לעמוד בראש ועדת ההקצבות.

ועדתו של מוריסון הגישה הצעת חוק שהציעה הפחתה של 20% במכסים; רנדל התנגד לרעיון מלכתחילה, וכך גם הרפובליקנים. התקף מחלה נוסף הרחיק את רנדל מן הקונגרס ברגע מכריע באפריל 1884, והצעת חוק המכסים עברה שלב פרוצדורלי ברוב של שני קולות בלבד. יומיים לאחר מכן, ועדת ההקצבות של רנדל הגישה כמה הצעות תקציב בתמיכתו.

דמוקרטים רבים שהצביעו בעד רפורמת המכסים של מוריסון נזכרו לפתע שלרנדל יש הכוח להפיל תקציבים חשובים עבורם; כאשר הגיעה ההצבעה הסופית, מספיק מהם שינו צד והצטרפו לרפובליקנים כדי להפיל את הרפורמה ברוב של 156 מול 151.

הבחירות לנשיאות 1884

כמו בשנת 1880, גם המרוץ למועמדות הדמוקרטית לנשיאות בשנת 1884 החל עם שמו של סמואל טילדן. מצב בריאותו המתדרדר של טילדן הוביל לפרישתו ביוני 1884, ורנדל הרגיש חופשי לקדם את מועמדותו שלו לנשיאות.

הוא הצליח לגייס חלק מן הצירים של פנסילבניה לתמיכה בו, אך כאשר התכנסה הוועידה ביולי, רוב תומכיו לשעבר של טילדן כבר התלכדו סביב מושל ניו יורק, גרובר קליבלנד.

בשלב מוקדם של הוועידה נפגש רנדל עם דניאל מנינג, מנהל הקמפיין של קליבלנד, וזמן קצר לאחר מכן קיבלו ציריו של רנדל הוראה להצביע בעד קליבלנד. כפי שכתב הביוגרף האוס, ”העסקה המדויקת שנרקמה בין רנדל למנינג אינה ידועה, אך ... נראה שהאירועים מלמדים כי לרנדל הובטחה השליטה במינויים הפדרליים בפנסילבניה.”

מסע הבחירות של קליבלנד עשה שימוש נרחב ברנדל. הוא נשא נאומים למען קליבלנד בניו אינגלנד, פנסילבניה, אוהיו, וירג'יניה, ניו יורק וקונטיקט. בעיקר במקומות שבהם היה צורך להרגיע בוחרים פוטנציאליים שהדמוקרטים אינם מתכוונים להוריד את המכסים אם זו תגרום להם לאבד את עבודתם.

בבחירות צמודות, ניצח קליבלנד את יריבו הרפובליקני ג'יימס בליין.

רנדל גם ערך שני מסעות בדרום בשנת 1884 לאחר הבחירות. אף שטען שמדובר בנסיעות פרטיות, הן עוררו ספקולציות כי הוא אוסף תמיכה לניסיון נוסף לזכות בתפקיד היושב ראש בשנת 1885.

התנגדות לרפורמת המכסים

כאשר התכנס הקונגרס ה־49 בשנת 1885, עמדתו של קליבלנד בנושא המכסים עדיין לא הייתה ברורה לחלוטין. רנדל בחר שלא לאתגר את קרלייל על תפקיד היושב ראש, ובמקום זאת התמקד בשליטה במינויים הפדרליים בפנסילבניה ובהמשך הנהגתו של ועדת ההקצבות.

בפברואר 1886 הציע מוריסון, שעדיין עמד בראש ועדת הדרכים והאמצעים, הצעת חוק שנועדה להקטין את העודף התקציבי באמצעות רכישה וביטול של 10 מיליון דולר באיגרות חוב פדרליות מדי חודש קליבלנד התנגד לתוכנית, ורנדל חבר ל־13 דמוקרטים ולרוב הרפובליקנים כדי להפיל אותה. מאוחר יותר באותה שנה, לעומת זאת, תמך קליבלנד בניסיון נוסף של מוריסון להפחית את המכסים. שוב, הרפובליקנים והגוש הפרוטקציוניסטי של רנדל חברו יחד והפילו את ההצעה.

במושב הברווז צולע של 1887 ניסה רנדל לקדם פשרת מכסים, שהייתה אמורה לבטל מכסים על חלק מחומרי הגלם ולבטל מסי בלו על טבק ועל חלק ממשקאות האלכוהול. הצעת החוק זכתה לתמיכה מסוימת מצד דמוקרטים דרומיים ותומכי רנדל, אך נדחתה הן בידי הרפובליקנים והן בידי יתר חברי הסיעה הדמוקרטית.

ירידה בהשפעה

דיוקן לאחר מותו של רנדל, מאת ויליאם א. גריבס, משנת 1891.

המאבק על המכסים נמשך גם אל הקונגרס ה־50, שהתכנס בשנת 1887, ובו הדמוקרטים שמרו על השליטה בבית, אם כי ברוב מצומצם יותר.

עד אז, קליבלנד כבר הזדהה בגלוי עם תומכי רפורמת המכסים ותמך בהצעות שהגיש בשנת 1888 חבר בית הנבחרים רוג'ר מילס מטקסס. מילס החליף את מוריסון בוועדת הדרכים והאמצעים לאחר שהפסיד בבחירות, והיה תומך מובהק ברפורמת המכסים. הצעת החוק של מילס כללה הפחתות קטנות במכסים על חומרי גלם והפחתות עמוקות יותר במכסים על מוצרים מיוצרים.

רנדל, שייצג מחוז תעשייתי, התנגד מיד להצעה. הוא שוב היה חולה ונעדר מן הבית כאשר חוק המכסים של מילס עבר ברוב של 162 מול 149. הסנאט, שכעת היה בשליטה רפובליקנית, סירב לדון בחוק, והוא נפל עם סיום הקונגרס ה־50 בשנת 1889. אף שנפילת החוק יכולה הייתה להיחשב ניצחון לרנדל, ההצבעה הראתה עד כמה רעיונותיו הפרוטקציוניסטיים הפכו אותו למבודד בתוך מפלגתו: רק ארבעה דמוקרטים הצביעו נגד הפחתת המכסים.

גם המפלגה המדינתית הפנתה לו עורף ואימצה קו של סחר חופשי, כאשר בוועידת הדמוקרטים של פנסילבניה בשנת 1888 אומץ מצע התומך ברפורמה במכסים.

באותו זמן נראה כי רנדל גם הפך את עמדתו הוותיקה לגבי חסכנות תקציבית, כאשר הצביע יחד עם הרפובליקנים בניסיון לבטל את הווטו של קליבלנד על חוק קצבאות לנכים ותלויים. החוק היה מעניק קצבה לכל ותיק של צבא האיחוד (או לאלמנותיהם) שטען שאינו מסוגל עוד לבצע עבודה פיזית, ללא קשר לשאלה האם נכותו קשורה למלחמה. הווטו של קליבלנד היה עקבי עם עמדתו המצדדת בממשלה קטנה ובהפחתת הוצאות, עמדה שרנדל בדרך כלל היה אמור לתמוך בה. אולם רנדל - אולי בניסיון לזכות באהדת הוותיקים במחוזו - הצטרף לרפובליקנים בניסיון שלא צלח לבטל את הווטו.

הביוגרף האוס הציע אפשרות נוספת: רנדל ראה בעודף התקציבי הפדרלי סיבה להימנע מהפחתת מכסים, ולכן ביקש להגדיל את ההוצאות כדי לשמר את הצורך במכסים גבוהים. תהיה הסיבה אשר תהיה, המהלך נכשל והרחיק אותו עוד יותר מחבריו הדמוקרטים.

מותו

קברו של רנדל בבית העלמין Laurel Hill Cemetery, פילדלפיה

עמדותיו של רנדל בנושא המכסים והקצבאות הפכו אותו, לפי הניו יורק טיימס, ל"רפובליקני מעשי" עד שנת 1888. הצבעתו התכופה יחד עם המפלגה היריבה הייתה טקטיקה יעילה, שכן בבחירות החוזרות שלו באותה שנה הוא התמודד רק מול התנגדות רפובליקנית סמלית.

מצב בריאותו של רנדל המשיך להידרדר. כאשר התכנס הקונגרס החדש בשנת 1889, הוא קיבל רשות מיוחדת להישבע לתפקיד ממיטת חוליו, שאליה היה מרותק.

היושב ראש החדש, הרפובליקני תומאס ברקט ריד ממיין, מינה את רנדל לוועדת הכללים ולוועדת ההקצבות, עם זאת, במהלך אותה קדנציה כבר לא הייתה לו כל השפעה ממשית.

ב־13 באפריל 1890 נפטר רנדל מסרטן המעי הגס בביתו שבוושינגטון. זמן קצר קודם לכן הוא הצטרף לכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בבירה, והלווייתו נערכה שם. הוא נקבר בבית העלמין לורל היל בפילדלפיה.

מורשת והערכה היסטורית

לאחר שנבחר מחדש כל שנתיים ברציפות משנת 1862 ועד 1888, היה רנדל הדמוקרטי הבולט היחיד שנכח ברציפות בזירה הלאומית לאורך כל התקופה הזו.

בהספד שפורסם לאחר מותו, כתב ה־"Bulletin of the American Iron and Steel Association" על חבר הקונגרס שהגן בעקביות על התעשייה שלהם: ”לא מלומד גדול, לא נואם גדול, ולא סופר גדול, סמואל ג'. רנדל היה בכל זאת אדם בעל שכל ישר מוצק, תפיסה מהירה, אומץ רב, השקפה רחבה ויכולת עבודה יוצאת דופן.”

יריבו הרפובליקני הוותיק ובן־פלוגתא שלו, תומאס ברקט ריד , כתב עליו: ”מעטים היו הגברים שרצונם היה כברזל או שאומץ לבם היה יציב כל כך.”

העבודות האקדמיות היחידות שנכתבו על חייו הן, עבודת מוסמך מאת סידני א. פומרנץ, שנכתבה בשנת 1932 ועבודת דוקטורט מאת אלברט ו. האוס, משנת 1934. שתי העבודות לא פורסמו.

מסמכיו נאספו בידי ספריית אוניברסיטת פנסילבניה בשנות ה־50, והוא היה נושא למספר מאמרים בכתבי עת (רבים מהם מאת האוס), אך עדיין ממתין לביוגרפיה אקדמית מלאה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סמואל רנדל בוויקישיתוף

• סמואל רנדל, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• סמואל רנדל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)