אריה ושמש
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
אריה ושמש (בפרסית: شیر و خورشید, תעתיק: שיר או חורשיד) הוא סמל פרסי-טורקי, ובעבר היה סמלה הלאומי של איראן והופיע על דגלה. הסמל מתאר אריה שלגבו השמש זורחת, ובגרסאות שונות האריה אוחז סיף שמשיר (אנ'). מקורותיו של הסמל עלומים אך מקושרים לפרס הקדומה או לראשית תקופת האסלאם באיראן[1].
סמל האריה היה מוטיב מרכזי בממלכות פרסיות, והופיע כסמלו המרכזי של השלטון באיראן מן תקופת האימפריה הספווית ועד המהפכה האיראנית, לאורך 479 שנים. פרשנויות שונות לסמל הפכו אותו לסמל שייצג לא אחת תנועות פוליטיות שונות באיראן.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלות טורקיות ופרסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
-850AD.png)
חוקרים וארכאולוגים רבים בהם אחמד כסרווי הצביעו על שימוש נרחב בסמל המזלות העתיק של השמש בבית אריה החל מהמאה ה-12 באזורי טורקיה ופרס[1].
 |
 |
 |
 |
שושלת ספוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת האימפריה הספווית שימש האריה והשמש כסמל מרכזי בייצוג פרס[1].
על פי החוקרת אפסאנה נג'מאבאדי האריה והשמש קיבלו תפקיד מרכזי באימפריה הספווית בהיותם מייצגים את שני עמודי האומה - המדינה והדת[2]. לטענתה הפרשנות הספווית לסמל מורכבת ממספר אגדות ומסורות, בהן השאהנאמה, סיפורי נביאים ומקורות איסלאמיים נוספים. השאה, מתוקף תפקידו, מייצג את שני העמודים כמלך המדינה וכאיש דת. העמודים מתבטאים היסטורית בשמש המייצגת את ג'משיד, מייסד פרס, והאריה המייצג את עלי, מייסד השיעה[2].
על פי החוקר שפואור שבזי (אנ') מקור השימוש בייצוג נובע מהמונח מהשאהנאמה "השמש של איראן" ו"הירח של טוראן (אנ') (כינוי איראני לאזור קזחסטן ואוזבקיסטן)"[1]. כיוון שהסולטאנים העות'מאנים ייצגו את עצמם באמצעות הסהר, נבחרה השמש כסמל בעבור השושלת הספווית, והקישור לאריה נבע מהקשר בין השמש למזל אריה.
שושלות אפשאר וזנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
השושלת האפשארית השתמשה בסמל כסמלה הרשמי והוא הופיע על דגלה. על חותמו האישי של מייסד השושלת, נאדר שאה (אנ'), הופיע הסמל לצד הכיתוב אל-מלכללה (ארץ האל או האל מושל בכל). בנוסף הסמל הופיע על דגלה של השושלת הזנדית (אנ').
 |
 |
 |
שושלת קג'אר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת הכתרת מייסד שושלת קג'אר מוחמד חאן שאה (אנ') ב-1796 הוטבעו מטבעות חדשים עליהם הופיע הסמל, בו לצד השמש צוין שמו של המלך החדש, ולצד האריה צוין שמו של עלי בן אבי טאלב, ובכך ייצג הסמל את "האימאם והמלך"[2], עמודי האומה בגרסתם העכשווית.
בתקופת שלטונו של המלך השני לשושלת קג'אר, פתח-עלי שאה (אנ') ירדה חשיבות השאה כמנהיג דתי, ולכן פתח-עלי ניסה לדמות את שלטונו לתפארת ממלכת פרס הטרום-איסלאמית, והסמל פורש מחדש על פי גישה לאומנית[2]. לפי הפרשנות הלאומנית השמש מייצגת את השאה דרך ג'משיד, מייסד פרס, והאריה מייצג את גיבורי איראן ומגיניה דרך רוסתם, גיבור מהשאהנאמה. הפרשנות הלאומנית באה לכדי ביטוי בשתיים מהפואמות של פתח-עלי:
פתח עלי שאה, השאה הטורקי, ג'משיד מאיר העולם; אדון ארץ איראן, השמש סוגדת העולם.
איראן, לוע האריות, שמש השאה של איראן; בעבור זאת הארי והשמש נמצאים על דגלו של דריווש
לקראת סוף תקופת שלטונו של פתח שאה החלו להופיע סמלים בהם אוחז האריה בחרב. לטענת שבזי התוספת נובעת מאיחוד בין האריה והשמש וסמל איראני אחר בו מופיע אריה האוחז בחרבו של עלי - הזולפיקר.
ב-1808 ייסד פתח-עלי שאה את תואר המסדר האימפריאלי של האריה והשמש (אנ'), להוקרת אישים שסייעו לאיראן בצורה יוצאת דופן, ואלו שעוטרו בו היו חלק מאבירי האריה והשמש. טיילים אירופאים בני התקופה תיארו את האריה והשמש כסמלה של מדינת פרס כבר 3000 שנים, ומקורו בסגידה הטרום-אסלאמית לשמש שהתבטאה בדת הזורואסטראית, ובמזל אריה[1].
ב-1836 פרסם מוחמד שאה צו לפיו חובה שבכל המופעים הרשמיים של הסמל האריה יעמוד זקוף ויאחז בסיף, ולצד הסמל יופיע כתר לציון בית המלוכה[2]. יחד עם זאת הצו לא יושם באופן רשמי ובמקרים רבים הופיע האריה ישוב, ללא החרב או בלא כתר לצידו.
ב-1870 ייסד נאסר א-דין שאה את אות מסדר אקדס (אנ') להוקרת מקודשים ואישים חשובים, אשר במרכזו כלל את סמל השמש והאריה.
ב-1910 קובעו בחוקת איראן המידות המדויקות של הסמל, בהן מידותיו של האריה, מידות השמש, החרב, כף האריה ואף צורת זנבו של האריה ("דמוי S בכתב נטוי")[2].
 |
 |
 |
 |
 |
.svg)
.svg)
שושלת פהלווי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עלייתו לשלטון של רזא ח'אן חלו כמה שינויים בסמל: דמותה הנשית של השמש נזנחה והשמש צוירה מחדש באופן ריאליסטי, והכתר בראש הסמל, הקיאני(אנ'), הכתר הרשמי של שושלת קג'אר, הוחלף בכתר הרשמי של שושלת פהלווי. לטענת נג'מאבאדי בתקופה זו הסמל קיבל משמעות חדשה לפיה השמש מייצגת את איראן המולדת, והאריה מייצג את גואלה ומגינה, רזא ח'אן. במהלך ראשית המאה ה-20, הובילו בנפרד חסן טקיזדה (אנ') בברלין ומוג'טבא מינובי (אנ') מאבק להחלפת האריה והשמש בסמל פרסי אחר - הדרפש קבאני (אנ'), סמל פרסי עתיק אחר. מינובי הסביר כי " אי אפשר לייחס לאריה ולשמש סיפור לאומי היסטורי, כיוון שאין לו כל קשר להיסטוריה הטרום-איסלאמית הקדומה, אין כל עדות לכן שאיראני יצר או עיצב אותו .... לפיכך יהיה ראוי אם ניפטר מהשריד הטורקי ונאמץ את הדגל שמתאר את הפאר ההיסטורי שלנו, הדרפש-א-קביאני". כל קריאותיהם נדחו.
לאחר המהפכה האסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסמל שימש כסמלה הרשמי של איראן עד המהפכה האסלאמית, כשרוחאללה ח'ומייני ביטל את השימוש בו ב-1 במרץ 1979. הסמל הוחלף תחילה בשמש מעוטרת בכוכבים ואגרופים בעיצובו של סאדג טבריזי, ולאחר מכן במאי 1980 בסמל איראן הנוכחי בעיצובו של חאמיד נאדימי. לפי גישת שלטונות המהפכה, הסמל היה סמל ל"מונרכיה המערבית המדכאת", ולכן הייתה חובה להחליפו למרות קישורו לעלי[3]. כיום הסמל נמצא בשימוש נרחב בקרב תנועות אופוזיציה איראניות המתנגדות לשלטון הרפובליקה האסלאמית, בהן הממשלה האיראנית הגולה והמוג'אהדין ח'לק.
האריה והשמש האדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1922 הוקמה אגודת האריה והשמש האדומים של איראן (אנ') (בפרסית: جمعیت شیر و خورشید سرخ ایران ;תעתיק: ג'מעית שיר או חורשיד שרח איראן), ואושרה כחברה רשמית בתנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומי שנה לאחר מכן, וב-1929 הוכר הסמל של אריה ושמש צבועים באדום כסמל בינלאומי. מקור השימוש בסמל נובע כנראה משימוש בו על ידי ארגוני הצלה מקומיים במלחמה העות'מאנית-רוסית ב-1877, לצד טענות לפיהן הוא הוצג לראשונה לפני חתימת אמנת ז'נבה הראשונה[4] ב-1864 מול סמלי אויבות איראן, האימפריה העות'מאנית (סהר) ורוסיה (צלב).
בשנת 1929 במקביל לקבלת סמל הסהר האדום אושר הסמל באופן רשמי, והסמל שימש את ארגון ההצלה הלאומי באיראן עד המהפכה האסלאמית, לאחריה הוחלף בסהר האדום. למרות הפסקת השימוש בו, המשיכה תנועת הצלב האדום להכיר בו כסמל מקובל שאינו בשימוש עד לקבלת פרוטוקול III ב-2005, לפיו סמל האריה האדומים והשמש נכלל תחת הגדרת הקריסטל האדום.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
 |
 |
 |
|---|---|---|---|
.jpg) |
 |
 |
 |
.svg) |
 |
 |
.svg) |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 FLAGS i. Of Persia – Encyclopaedia Iranica, www.iranicaonline.org
- ^ 1 2 3 4 5 6 Najmabadi, Afsaneh, 1946-, Women with mustaches and men without beards : gender and sexual anxieties of Iranian modernity
- ^ Babayan, Kathryn, 1960-, Mystics, monarchs, and messiahs : cultural landscapes of early modern Iran, Cambridge, Mass.: Distributed for the Center for Middle Eastern Studies of Harvard University by Harvard University Press, 2002
- ^ The three distinctive emblems recognized in the First Geneva Convention - ICRC, www.icrc.org, 2000-10-12 (באנגלית)