סמן ביולוגי (רפואה)
ברפואה, סמן ביולוגי או ביו-מרקר (באנגלית: Biomarker) הוא אינדיקטור לזיהוי ומדידה של נוכחות מחלה ומעקב אחרי מצב התפתחותה. במובן הרחב, סמן ביולוגי הוא כל דבר שיכול לתת אינדיקציה למצבו הפיזיולוגי של אורגניזם כלשהו.
לסמנים הביולוגיים תפקיד מרכזי ברפואה הביולוגית, באבחון מוקדם של מחלות ובמניעתן. אף שהשימוש הרפואי בהם הוא חדש יחסית, העיקרון העומד בבסיס הסימון הביולוגי נמצא בשימוש כבר זמן רב; לדוגמה: טמפרטורת הגוף משמשת כסמן ביולוגי ידוע למצב מחלה, וחלבון מגיב C משמש כסמן ביולוגי לדלקת.
הסמן הביולוגי מגיב בדרך ידועה מראש בבואו במגע עם חומרים מסוימים, תאים ומולקולות, אנזימים והורמונים; הרפואה עושה שימוש בידע זה כדי לבדוק את קיומם של תהליכים נורמליים או א-נורמליים בגוף, ובכך לאתר מחלה או לזהות את מצב התפתחותה.
שימושים שכיחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרך כלל משמש הסמן הביולוגי את הרפואה כאמצעי לבחינת תפקוד האורגניזם או היבטים אחרים במצבו שיש להם השלכה על מצב בריאותו של הנבדק, על ידי החדרת החומר לאורגניזם וביצוע בדיקות מסוימות בנוכחותו. כך לדוגמה, נעשה שימוש ברובידיום כלוריד (אנג') במהלך תיוג איזוטופי (אנג') כדי להעריך מצב של זילוף בשריר הלב. הם שימושיים מאוד במעקב אחרי תאים סרטניים, כדי לקבוע את מידת יעילות הטיפול.
ברפואה המודרנית משמשים סמנים ביולוגיים לא רק כאמצעי לאבחון ומעקב אחר מחלות, אלא גם להערכת תגובה לטיפול ולבחירת אסטרטגיות טיפול מותאמות אישית. בהתאם להגדרות רגולטוריות מקובלות, סמן ביולוגי הוא מאפיין הנמדד באופן אובייקטיבי ומשמש אינדיקטור לתהליך ביולוגי תקין או פתולוגי, או לתגובה להתערבות טיפולית.[1]
לפי מרכז דנגור לרפואה מותאמת אישית, ביומרקרים יכולים להיות מדדים טבעיים של הגוף (כגון חום גוף או רמות המוגלובין) וכן סמנים מלאכותיים המוחדרים לגוף לצורך דימות ומעקב אחר תהליכים ביולוגיים פנימיים. אחת הדוגמאות המרכזיות לכך היא השימוש ברדיוטרייסרים בבדיקות PET, המאפשרים לזהות רקמות ומצבים פתולוגיים בהתאם לפעילות מטבולית. רדיוטרייסר נפוץ מבוסס על גלוקוז רדיואקטיבי (18F-FDG), אך שימוש זה מוגבל בשל קליטה מוגברת גם בתהליכים דלקתיים שאינם גידוליים. על רקע מגבלות אלה מתוארים מאמצי מחקר לפיתוח סמנים חלופיים, לרבות רדיוטרייסרים המבוססים על מתכות רדיואקטיביות כגון נחושת, המכוונים למאפיינים נוספים של גידולים (למשל אזורים דלי-חמצן) במטרה לשפר את הדיוק האבחנתי ולספק מידע פונקציונלי מתקדם יותר. שימוש מושכל בסמנים ביולוגיים עשוי לסייע גם בהערכת יעילות טיפול בזמן אמת ולהפחית חשיפה לטיפולים שאינם מועילים, כחלק מהגישה של רפואה מותאמת אישית.[2]
בספרות המחקרית מקובל לסווג סמנים ביולוגיים לקטגוריות שונות, ובהן סמנים אבחנתיים, פרוגנוסטיים, מנבאי תגובה ופרמקודינמיים, בהתאם לייעודם הקליני ולתפקידם בקבלת החלטות טיפוליות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ The BEST Resource: Harmonizing Biomarker Terminology, U.S. Food and Drug Administration (FDA)
- ↑ מאדריכלות ועד הנדסת חומרים ביולוגיים – ריאיון עם פרופ' שרון רוטשטיין, באתר מרכז דנגור לרפואה מותאמת אישית
