סניריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סניריא (כפר)
صنّيريّه
Sanniriya sunset.jpg
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
נפה קלקיליה
אוכלוסייה
 ‑ בכפר 3,461[1] (2016)
קואורדינטות 32°07′42″N 35°02′49″E / 32.128333333333°N 35.046944444444°E / 32.128333333333; 35.046944444444 
אזור זמן UTC +2
סניריא בצד שמאל וההתנחלות עץ אפריים מימין

סניריא (ערבית: صنّيريّه) הוא כפר פלסטיני במערב השומרון, מדרום לקלקיליה ועל יד שערי תקווה, המשתייך לנפת קלקיליה של הרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 מנתה האוכלוסייה בכפר כ-3,461 תושבים.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עדויות ארכאולוגיות אזור הכפר היה מיושב כבר מהתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. סמוך לכפר נמצאו ממצאים (בעיקר חרסים) במספר חורבות, "חירבת א-סמרא" "חירבת אל מוטיין", "חירבת חמד", "קאסר אל ג'ונדי" ו-"חירבת טנורה", בה שרידים רבים של מבנים וביצורים שמהם נשתמרו קירות שלמים בעלי אבני גזית, שרידי חדרים, בורות מים וגתות.[2]

גרעין הכפר הנוכחי הוקם מסביב לקבר שייח ומסגד מהתקופה הממלוכית בארץ ישראל, שהוקם על שרידי מצודה צלבנית ובו מערה שבתוכה שלדים. לפי המסורת המקומית אלה שלדיהם של ארבעים לוחמים מוסלמים שנהרגו בקרבות עם הצלבנים.[3]

התקופה העותמאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1863, חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן ביקר בכפר וכתב שגרו בו כ-700 תושבים, מסגד הכפר שוכן בנקודה הגבוהה ביותר בכפר ויש בו בורות מים רבים.[4] בסקר של הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1882 מתואר הכפר כ-"כפר על ראש גבעה, מוקף במטעי זיתים. אספקת המים לכפר מגיעה מבורות מים.[5] בתקופה זו פעלו בכפר כוורת דבש לגידול דבורים בכדי חרס.[6]

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפקד 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, הייתה אוכלוסיית הכפר 529 מוסלמים, ובמפקד 1931 היא גדלה ל-722 מוסלמים (כולל ח'ירבת עזון) אשר שכנו ב-165 בתים.

ב-1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 990 מוסלמים, ואילו שטח הקרקע הכולל של הכפר היה 12,685 דונם. מתוכם היו 2,895 דונם של מטעים ואדמות השקיה, 4,432 של גידולי דגנים, ואילו 45 דונם סווגו כשטח בנוי.

בעקבות מלחמת השחרור, ולאחר הסכמי שביתת הנשק של 1949, עבר הכפר משליטה בריטית לירדנית.

לאחר מלחמת השחרור החלו החמולות אחמד ועומר לעבד שדות ממערב לכפר, שם הייתה קרקע מתאימה לחקלאות עוד משנות השלושים. אדמות הכפר השתרעו במערב עד כפר קאסם, בדרום עד הוואדי המפריד בינה לבין מסחה. בשנות החמישים, כדי למנוע נסיעה מתמשכת למרחקים ארוכים, הקימו החמולות אחמד ועומר את הכפרים עזון עתמה ובית אמין, בהתאמה. בשל הגירתן של שתי החמולות, הפכו ״יונס״ ו״שיח״ לחמולות הדומיננטיות בסניריא.

בתחילת השלטון הירדני בשנות החמישים, התקבלו מים לשימוש מקומי מאזור ואדי קנא הסמוך. לאחר קבלת תמיכה כספית מתושבים המתגוררים במדינות המפרץ הפרסי, כלכלת הכפר השתפרה משמעותית, וכללה את הגברת התפוקה החקלאית, שהביאה לייצוא תפוזים ומוצרים אחרים למדינות המפרץ. הגדלת ההכנסה בכפר אפשרה לתושבים לחפור את הבאר הציבורית הראשונה בסניריא.

לאחר 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מלחמת ששת הימים, ב-1967, עבר הכפר משליטה ירדנית לישראלית.

ב-1983, הוקמה ההתנחלות שערי תקווה ועץ אפרים מדרום לכפר ב-1985, הוקמה ההתנחלות אורנית ממערב לכפר. כמה מאות דונמים של אדמה חקלאית ששימשה את הכפר הופקעו לצורך הקמת ההתנחלויות, כבישי גישה ודרכי ביטחון.

לאחר הסכם אוסלו, השטח הבנוי של הכפר סווג כשטח B.

בזמן האינתיפדה השנייה בשנת 2003, החלה ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין השטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין השטחים הישראלים. באזור סניריא, מאחר שההתנחלויות והיישובים הפלסטינים קרובים ואין רצף טריטוריאלי לשום צד. בותר על ידי הגדר, תוך איבוד חלק מהשטחים החקלאיים שלו. 60% מאדמות הכפר נמצאות מעבר לגדר ההפרדה. חלק מהאדמות הן קרקע שטוחה שעליה גדלים עצי פרי שונים וירקות, חממות לגידולים שונים. תושבי הכפר מגיעים אליהם דרך מחסום עזון עתמה.[7]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסניריא 3 בתי ספר, בית ספר יסודי לבנים, בית ספר יסודי לבנות ותיכון מעורב בו בנים ובנות לומדים יחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סניריא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מפקד אוכלוסין 2016, באתר של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  2. ^ שמעון דר, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי הבית השני, כרך 1, החברה להגנת הטבע, 1982
  3. ^ Finkelstein, Israel; Lederman, Zvi, eds. (1997). Highlands of many cultures. Tel Aviv: Institute of Archaeology of Tel Aviv University Publications Section. ISBN 965-440-007-3. 
  4. ^ Guérin, 1875, p. 175
  5. ^ Conder and Kitchener, 1882, SWP II, p. 287
  6. ^ ישראל־־עם וארץ, כרך 4, עמוד 211, מוזיאון הארץ, 1986
  7. ^ סניריא