סעודה (הלכה)

לחם הוא המאכל שפותחים סעודה באכילתו.

סעודת מצווה חגיגית עם חלה גדולה

ביהדות ישנם הלכות ומנהגים העוסקים בסעודה, שהיא ארוחה שאוכל בה לחם העשוי מחמשת מיני דגן בכמות של לפחות כזית.

ישנם זמנים או אירועים מסוימים שבהם ישנו חיוב מדאורייתא או מדרבנן לאכול סעודה שיש בה לחם (סעודת מצווה). לעיתים יש שמחשיבים גם ארוחה שאוכל בה עוגה מחמשת מיני דגן, כסעודה.

לפני הסעודה

קידוש

ערך מורחב – קידוש

ישנה מצווה מהתורה לערוך קידוש בליל שבת וחג, היא מצוות קידוש השבת בדברים. הקידוש נערך קודם הסעודה, להראות שהסעודה נעשית לכבוד השבת, בדרך כלל על ידי בעל הבית או הבכיר מבין הנוכחים. הקידוש הנעשה ביום השבת והחג הוא תקנה דרבנן. קידוש הוא אִזכור קדושת היום (שבת או חג) בטקס קצר. הקידוש נעשה על ידי ברכה מיוחדת הנאמרת על כוס המכילה רביעית יין (או מיץ ענבים), במקום שאין יין ניתן לאומרה גם על פת. את קידוש היום ניתן לומר גם על חמר מדינה.

נטילת ידיים

ערך מורחב – נטילת ידיים

כיור ונטלה לנטילת ידיים במלון בירושלים

סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה ליטול ידיים לפני נגיעה בקורבן או בתרומה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש) וחכמים כמו אליעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף נענשו בעונש חמור ביותר, ונודו. גם כיום, אף על פי שלא ממלאים את כל דיני טומאה וטהרה, לפי ההלכה יש ליטול ידיים לפני אכילה (מים ראשונים).

נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על כל כף היד ולרוב הדעות על כל יד בנפרד. הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד לבין שלוש שטיפות. לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.

נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם”. המנהג הרווח לברך את הברכה אחרי נטילת הידיים עצמה, מכיוון שאז הידיים נקיות, דבר המהווה חריגה ביחס לכל שאר המצוות עליהן מברכים קודם לעשייתן. על מנת בכל זאת לברך לפני ביצוע המצווה, נהוג לברך לפני ניגוב הידיים, ולראות בניגוב חלק מהפעולה עליה מברכים.

נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל נושא שבעולם ולדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, למשל, לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. מחלוקת זו נעוצה בפרשנות שונה לדברי התלמוד "תכף לנטילה ברכה" שלדעת הרמב"ם מדובר על נטילת מים אחרונים דווקא, ולכן בנטילת מים ראשונים אפשר להפסיק, ולדעת הרא"ש מדובר גם על מים ראשונים. למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה, אך, מנהג רבים מיהודי תימן לדבר כדעת הרמב"ם.

המוציא

ערך מורחב – המוציא

חכמים הראשונים תקנו שחובה על האדם לברך את ה' על הנאות העולם, וביניהן האכילה. ברכות אלו מכונות ברכות הנהנין. לפני אכילת לחם העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת ושיבולת-שועל) מברכים "המוציא לחם מן הארץ". הברכה שאדם מברך על הלחם פוטרת את כל הדברים שרגילים לאכול בתוך סעודה ואינו מברך עליהם, לכן אם אכל לחם ולאחר מכן בשר או דגים אינו מברך על הבשר והדגים כי הם נחשבים חלק ממהלך הסעודה. אם אכל מאכלים שהוגשו לאחר סיום הסעודה, כמו קינוח, ברכת "המוציא" לא פוטרת את אותם מאכלים וצריך לברך עליהם.

בסעודה

כשרות

ערך מורחב – כשרות

ההלכה כוללת מערכת ענפה של כללים הקובעים מהו מזון כשר, כלומר כזה המותר באכילה. על המרכיב הבסיסי של הסעודה, הלחם, חל איסור פת עכו"ם - לחם שנאפה על ידי שאינו יהודי, או שהאש שעליה נאפה נדלקה על ידי שאינו יהודי, אינו כשר. בחג הפסח ישנה הקפדה נוספת, על אכילת מזון כשר לפסח.

כשרות המזון מן החי מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"א, וספר דברים, פרק י"ד). מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה אף על פי שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד. כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.

הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש הפעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל הרחיבו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, ומאוחר יותר גם על עוף.

במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בגידולים שצמחו בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהג בצומח בכל מקום בעולם. כללים אלה כוללים: טבל, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, ערלה, נטע רבעי ושמיטה. יש המקפידים על איסור לינת לילה של בצל קלוף ושום קלוף, שמקורו בתלמוד הבבלי.

הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שאוסרות דברים שונים הנוגעים לקשרים בין יהודים לגויים, ובהן איסורי האכילה הבאים:

• יין נסך - יין שגוי נגע בו, או שגוי מזג אינו כשר.
• חלב נוכרי - חלב שבזמן הייצור שלו לא נכח בו אף יהודי במחלבה.
• בישולי גויים - מאכלים שהוכנו על ידי גויים או שהאש שעליה בושלו הודלקה בידי גוי אינם נחשבים לכשרים.

הגבלות נוספות על המזון

איסור על אכילת בשר ושתיית יין מופיע במשנה רק לגבי הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, אולם ברוב עדות ישראל הרחיבו איסור זה גם על ימים הקודמים לתשעה באב. ביהדות אשכנז ועדות נוספות נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל תשעת הימים פרט לסעודות שבת וסעודות מצווה אחרות (כגון ברית מילה). רוב הספרדים נוהגים באיסור זה החל מב' באב (לאחר ראש חודש אב עצמו), וחלקם רק בשבוע בו חל תשעה באב.

דיבור בסעודה

במסכת תענית נאמר שלמען שמירת הבריאות אסור להשׂיח, כלומר לדבר, בשעת הסעודה: ”אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה”. שולחן ערוך מוסיף על הנחיה זו: ”ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו אסותא” (=לבריאות).

עם זאת, מצווה לומר על השולחן דברי תורה בשעה שהיושבים אינם אוכלים. במסכת אבות נאמר בעניין זה:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) "כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם".
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".

בסיום הסעודה

מים אחרונים

כלי מכסף למים אחרונים

ערך מורחב – מים אחרונים

מים אחרונים, זהו כינוי להלכה של נטילת ידיים בסוף הסעודה לפני שמברכים ברכת המזון. חיוב זה תוקן על ידי חכמי המשנה משתי סיבות, ניקיון הידיים לכבוד ברכת המזון. וכן מטעמי בריאות, לנקות את הידיים ממלח סדומית שיכול לסמא את העיניים אם יגע בהן.

הראשונים נחלקו האם גם בזמננו יש מקום לנהוג בנטילה זו. זאת מכיוון שאנו אוכלים באמצעות סכו"ם ובסוף הסעודה ידינו נותרות נקיות, וגם מלח סדומית אינה מצויה בינינו. אך יש שסברו שגם כעת יש לחשוש כיון שיש והידיים מתלכלכות בשעת האכילה, וכן יש מלחים אחרים בעלי תכונות דומות למלח סדומית. בשולחן ערוך פסק ש:”מים אחרונים חובה”, אך בהמשך הוסיף: ”יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים...”. לפי הקבלה יש טעמים נוספים ליטול ידיים השייכים גם בזמננו.

לפני שנוטלים מים אחרונים, נוהגים לומר פרק בספר תהילים (בימות החול "על נהרות בבל" ובשבתות וימים טובים מזמור "שיר למעלות בשוב ה'") ויש שנוהגים לומר את ההלכה הנזכרת בשולחן ערוך: ”מים אחרונים חובה” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קפ"א, סעיף א'), וזאת כדי לומר דברי תורה בסעודה.

זימון

ערך מורחב – זימון

חובת הזימון לפני ברכת המזון חלה בסעודה שבה סעדו ביחד לפחות שלושה גברים שהם בני מצווה. הזימון הוא קריאה של מברך אחד לחבריו לברך עמו בצוותא "נברך (את) שאכלנו משלו", ותשובתם "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". כאשר הסועדים הם עשרה או יותר, חובה להזכיר את שם ה' בברכת הזימון. אזי הפניה היא "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והתשובה בהתאם "ברוך אלוהינו" וכו'.

ברכת המזון

ערך מורחב – ברכת המזון

ברכת המזון היא ברכה אחרונה הנאמרת על פי ההלכה בסיום כל סעודה בה נאכל לחם. חיוב הברכה הוא מהתורה וחכמים תקנו שלא לברכה במקום שאכל בסעודה פחות מכזית לחם. המצווה לברך נלמדת מהפסוק ”וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ” (ספר דברים, פרק ח', פסוק י'). מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון.

ביסוד ברכת המזון עומדת חובת האדם להודות לבוראו על המזון שממנו הוא מתקיים, ולהכיר בכך שהמזון, הגוף והאדמה ניתנים מידי הבורא ומצויים תחת השגחתו.

ברכת המזון מורכבת מארבעה חלקים שנקבעו במהלך הדורות. בתורה לא נקבע נוסח מדויק לברכה, אלא הוזכר באופן כללי שתוכן הברכה יהיה הודיה לה' על האוכל ועל נתינת ארץ ישראל לעם ישראל. המקור החשוב ביותר למקורן של הברכות מצוי בתלמוד הבבלי במסכת ברכות:

אמר רב נחמן:
משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן;
יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ;
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש".
הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמיטיב.

סעודות מיוחדות

בשבת וברבים מהחגים יש סעודות שלהן מצוות ומנהגים ייחודיים:

• סעודות שבת: בשבת ישנה מצווה על אכילת שלוש סעודות: האחת בליל שבת (סעודת ליל שבת), השנייה בבוקר יום השבת (סעודת יום שבת), והשלישית לקראת צאת השבת (סעודה שלישית). מצווה זו מוטלת על גברים ועל נשים בשווה. בשתי הסעודות הראשונות, כדי לצאת ידי חובת הסעודה יש לאכול פת בשיעור כביצה, אך בדיעבד די בכזית. בסעודה שלישית יש הסוברים (שיטת רבינו תם) שדי בפירות וירקות, אך להלכה נפסק שצריך גם בסעודה זו לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות. צריך לכבד את סעודות השבת במאכלים חשובים מביום חול. יש מצווה מיוחדת לאכול דגים בשבת. נוהגים לשיר בסעודות השבת זמירות שבת. בברכת המזון שלאחר סעודות שבת מוסיפים קטע המכונה 'רצה' בסופה של הברכה השלישית.
• ליל הסדר או "סדר פסח" הוא טקס יהודי וסעודת חג שחל בלילה הראשון של חג הפסח. בחוץ לארץ מקיימים סעודה זו אף בלילה השני של פסח. בליל הסדר מתכנסים בדרך כלל במסגרת משפחתית, לקריאת הגדה של פסח, לקיום מצוות סיפור יציאת מצרים, לשתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור חרוסת אפיקומן ועוד. בקהילות ישראל נהגו להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו. חמישה מפרקי ליל הסדר - קדש, רחצה, מוציא, שולחן עורך, ברך - מוקדשים למרכיבי הסעודה המתוארים לעיל, ופרקים אחרים ייחודיים לליל הסדר.
• סעודה מפסקת: הסעודה האחרונה הנאכלת לפני יום צום (תענית). סעודה זו נקראת סעודה מפסקת, כיוון שסעודה זו היא ה'מפסיקה' את האכילה, ולאחריה מתחיל הצום. ישנן רק שתי תעניות שבהם מפסיקים לאכול לפני שקיעת החמה והמונח סעודה מפסקת מתייחס אך ורק אליהן – יום הכיפורים ותשעה באב. שאר התעניות מתחילות רק בעלות השחר. לשתי סעודות אלו מאפיינים שונים לגמרי, בהתאם לשוני בין תענית יום הכיפורים ותענית תשעה באב. יום הכיפורים הוא יום טוב, והתענית שבו איננה תענית אבל ועצב אלא תענית שמטרתה תשובה. בגלל היותו יום טוב, חז"ל הדריכו להתכונן אל הצום בצורה טובה ושמחה, תוך אכילת סעודה טובה ודשנה בערב הצום, כתחליף לסעודה שאינה מתקיימת ביום כיפור עצמו. בשונה מיום הכיפורים, תשעה באב הוא יום אבל, והוא שיאה של תקופת אבל ארוכה – ימי בין המצרים. לפיכך, אופייה של הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, שונה מאוד מאופייה של הסעודה בערב יום הכיפורים. נאסר על פי חז"ל לאכול בסעודה זו יותר מתבשיל אחד, נאסרה אכילת בשר, (אף למי שנוהג לאכול בשר בכל תשעת הימים) ונאסרה שתיית יין. הגבלות אלו אמורות רק על סעודה מפסקת הנערכת לאחר חצות היום. בערב תשעה באב שחל בשבת אין נוהגות כל הגבלות, מאחר שבשבת אין נוהגים מנהגי אבלות בגלוי.
• מצוות אכילה בסוכה היא אחד ממרכיבי מצוות הישיבה בסוכה הנלמד מהפסוק: ”בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים”. בשונה מהמרכיב השני של מצוות הסוכה, חובת השינה בסוכה, הכוללת כל סוג של שינה - שנת קבע ושנת ארעי כאחד, חובת האכילה בסוכה כוללת רק אכילת קבע ולא אכילת ארעי. מעבר למצווה הכללית לאכול בשבעת ימי חג הסוכות בסוכה, למדו חכמים מדרשת הפסוקים שישנה חובה מהתורה לאכול כזית לחם בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות, כדוגמת מצוות אכילת כזית מצה בליל הסדר.
• סעודת פורים: אחת ממצוות פורים. המצווה היא לאכול ולשתות ביום הפורים, ובכלל זה גם המצווה להשתכר, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
• סעודת משיח: סעודה שמקיימים חסידי חב"ד ותומכיהם לקראת צאת החג של יום האחרון של חג הפסח (בארץ ישראל בשביעי של פסח, כ"א בניסן, ובחוץ לארץ באחרון של פסח, כ"ב בניסן, שם מוסיפים יום טוב שני של גלויות). בחסידות ברסלב ובכמה חצרות חסידיות אחרות נוהגים לקיים בעת זו סעודה לציון הצלתו של הבעל שם טוב ביום זה, לפי המסורת החסידית, וקוראים לה סעודת הבעל שם טוב.

קיימות סעודות מיוחדות נוספות:

• סעודת מצווה: סעודה שמצווה לאכול בה כזית לחם. בנוסף למרבית סעודות השבת והחגים שנמנו לעיל, שהן סעודות מצווה, יש סעודות מצווה שאינן קשורות ללוח השנה: סעודת סיום מסכת, סעודת ברית מילה, סעודת נישואין ושבע ברכות. בסעודות אלה האכילה היא בגדר רשות. סעודת מצווה מיוחדת בכך שמותר לאכול בה בשר ולשתות יין גם בימים שאין עושים כן (כתשעת הימים), ואף בתענית בכורות מותר לבכורים לסעוד בה. כמו כן מותר לערוך סעודת מצווה גם בבית כנסת, מקום שעריכת סעודה רגילה אסורה בו.
• סעודת הבראה: חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. על פי ההלכה, סעודה זו נערכת דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו. נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש.
• סעודת אמנים: מנהג מודרני של עריכת סעודה מרובת משתתפים שבה אומרים המשתתפים מאה פעמים אָמֵן, כסגולה לפתרון מצוקות שונות, כדוגמת זוגיות, עקרות, בריאות ופרנסה.

קישורים חיצוניים

שולחן ערוך הלכות סעודה, באתר ויקיטקסט

• הערך "סעודה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הלכות סעודה, באתר "תורת אמת"

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.