סעודת פורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צפת, המאה ה-19

סעודת פורים היא אחת ממצוות פורים. המצווה היא לאכול ולשתות ביום הפורים, ובכלל זה גם המצווה להשתכר, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגילת אסתר סופר שימי הפורים נקבעו "כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר ט, כב). במשנה לא נאמר דבר על דין זה, ואולם בתלמוד הוא כבר מוסכם וברור. כך נאמר במסכת פסחים (סח, ב) וכך עולה גם במסכת מגילה (ז, ב), על אף שלא נאמר עצם הדין אלא רק דינים הקשורים אליו. נראה כי בימי התנאים ובתחילת ימי האמוראים אין מתייחסים לסעודה זו כאל דין גמור, אלא כמנהג רווח, ברוח הפסוק, אשר ניתן להתפרש באופן כללי יותר מאשר חיוב על סעודה דווקא. רק בהמשך תקופת האמוראים נראה החיוב כמתבסס ומתחילים לדון בגדרים שונים שלו.

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעודת פורים צריכה להתקיים ביום דווקא. כך דייק רבא (מגילה, שם) מלשון הפסוק "ימי משתה ושמחה". הרמ"א כתב שיש לקיים את הסעודה אחרי תפילת מנחה. לעומת זאת, הרב ישעיה הלוי הורוביץ כתב בספרו שני לוחות הברית שעדיף להקדים את הסעודה ולאוכלו בבוקר בזמן שהמלכים אוכלים, כמו שהייתה סעודת אסתר שבו נתלה המן וכדי שיוכל להתפלל מנחה ומעריב בזמנם כראוי[1].

לדעת המגן אברהם[2] והשערי תשובה[3] אין חובה לאכול פת בסעודה, ולדעת היעב"ץ[4] והערוך השולחן[5]. יש חובה. המשנה ברורה אינו מכריע במחלוקת זו[6] הרב וואזנר[7] מציין שברא"ש נאמר[8] שאין שמחה ללא פת, ולפי דבריו יש חובה לאכול פת.

נידון נוסף הוא חיוב אכילת בשר. המגן אברהם[9] פוסק שאין חיוב. אך יש מפרשים בדבריו שיש מצווה בכך[10]. בערוך השולחן כתב על פי דברי הרמב"ם שיש חובה לאכול בשר. וכן מובא בלקט יושר. הרב משה פיינשטיין פסק שמספיק בשר עוף למצווה זו[11], והרב וואזנר[12] כותב שעדיף בשר בהמה.

חיוב השכרות בפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעודת פורים, מוריץ דניאל אופנהיים, 1873
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שכרות בפורים

אמרתו המפורסמת של רבא על חיוב השכרות בפורים, נאמרת בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:

מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא (=חייב אדם להתבסם בפורים) עד דלא ידע (=עד שלא ידע) בין ארור המן לברוך מרדכי

מגילה ז, ב

רוב הפוסקים פסקו שיש להשתכר בפורים, אך נחלקו מהו גדר החיוב. היו שהצביעו על כך שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר" ("למרוי" בארמית); ואולם "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נראה הרבה יותר מאשר התבסמות סתם. מרבית הפוסקים הבינו שיש להשתכר ממש, כפשט הגמרא. היה מי שהראה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם אותה גימטריה, וכך קל להתבלבל ביניהם; היה מי שסבר שאלו התחלות של פיוט ידוע בימיהם, והחובה היא להשתכר עד שיתבלבל בין בתי השיר. ויכוח ער ניטש גם בשאלה האם "עד דלא ידע" הוא "עד ועד בכלל", דהיינו שחובת השכרות היא להגיע עד למצב הזה כולל אותו מצב, או "עד ולא עד בכלל", וזהו רף עליון שאליו אין להגיע. הרמב"ם בדעת יחיד פסק שיש לשתות "עד שישתכר ויירדם בשכרות", ונראה שכך פירש את המובן של "עד דלא ידע". והרמ"א הוסיף עליו ואמר שמספיק שישתה "מעט יותר מלימודו" וילך לישון.

המתנגדים לשתייה מביאים כראיה את הסיפור על שני אמוראים שסעדו יחד בפורים וקיימו את מצוותו של רבא:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

מגילה, שם

ואמרו שדין זה נדחה מהלכה, והסיפור של רבה ורבי זירא נועד להמחיש מדוע אסור להשתכר, וכן פסקו שיש איסור חמור להשתכר, גם בפורים; אולם רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתם, שהרי רבה ורבי זירא לא הסיקו משם שאין לשתות, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד בשנה הבאה.

קיצור שולחן ערוך מציג את טעמי המצווה ואת גבולותיה:

כיוון שכל הנס היה על ידי היין - ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין - לכן חייבו רבותינו זיכרונם לברכה, להשתכר ביין, ואמרו, חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס-ושלום באיזו מצווה, בברכה, או בתפילה, או שיבוא חס-ושלום לקלות-ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.

קיצור שולחן ערוך, סימן קמב, ו)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישעיה הלוי הורביץ, ‏שני לוחות הברית, מהדורת אמסטרדם, ת"ח, מסכת מגילה, עמוד הצדקה, דף רסא, באתר HebrewBooks
  2. ^ תרצה , ס"ק ט.
  3. ^ שם, סק"א.
  4. ^ מור וקציעה, ד"ה ושטען.
  5. ^ שם, סעיף ז'
  6. ^ שער הציון תרצה, ד'.
  7. ^ שו"ת שבט הלוי, חלק א', סימן ר"ה, הערות לסימן תרצ"ה.
  8. ^ ברכות, ז' סימן כ"ג
  9. ^ שם ט"ו.
  10. ^ שבט הלוי, חלק י', סימן יח, אות ג'.
  11. ^ רבבות אפרים, חלק א' סימן ש"נ.
  12. ^ שבט הלוי, חלק ג' סימן י"ח.