ספרד במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספרד במלחמת העולם השנייה
Flag of Spain (1945–1977).svg
דגל המדינה הספרדית
צד בעימות חלק מנייטרלית
נתוני המדינה
אוכלוסייה 26,010,000
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ספרדספרד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד

במהלך מלחמת העולם השנייה שמרה ספרד על נייטרליות, על אף קרבתה האידאולוגית למדינות הציר. למרות סירובה העקבי להצטרף באופן רשמי, שלחה ספרד מתנדבים בדמות הדיוויזיה הכחולה, שנלחמו בחזית המזרחית נגד ברית המועצות, כהוקרת תודה על הסיוע שקיבלו הלאומנים מצד גרמניה הנאצית וממלכת איטליה במהלך מלחמת האזרחים בספרד בין השנים 19361939. חרף השותפות האידאולוגית, הציב פרנקו כוחות צבא בהרי הפירנאים בגבול עם צרפת, במטרה להרתיע את גרמניה מפני כיבוש חצי האי האיברי. מדיניות זו של ספרד הביאה לתסכול מצידן של מדינות הציר, שהיו מעוניינות בכיבוש גיברלטר הבריטית. פרנקו שקל זאת לאחר נפילת צרפת ב-1940, אך ידע שכוחותיו לא יוכלו למנוע מבריטניה לכבוש את האיים הקנריים ומרוקו הספרדית.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפונסו ה-13[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-20 נפתחה בשקט יחסי לספרד. הקולוניזציה של מרוקו הספרדית, סהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית) וגינאה המשוונית פיצתה על ההיחלשות באמריקה. במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות, שאפשרה לה לספק חומרי גלם לשני הצדדים הלוחמים, ובכך לפרוח כלכלית. עם זאת, ההאטה הכלכלית העולמית לאחר המלחמה, לצד התפרצות השפעת בספרד, פגעו בה קשות והמדינה נכנסה לחובות. כמו כן, ב-1919 התנהלה שביתת פועלים גדולה.

בשנת 1921 אירעה התקוממות במרוקו הספרדית, ושנודעת בשם מלחמת הריף; בשיא המרד הצליחו המקומיים להשתלט על רוב שטחי מרוקו הספרדית, למעט סאוטה ומלייה. נחיתה מסיבית של כוחות ספרדיים בפיקודו של פרנסיסקו פרנקו ב-1925 וכניסת צרפת לסכסוך הביאה לחיסול המרד.

ב-1923 תפס מיגל פרימו דה ריברה את השלטון בהפיכה בתמיכת הצבא, בעלי האחוזות וארגוני סוחרים. כראש הממשלה הבטיח דה ריברה לקיים רפורמה ולערוך בחירות במהירות. הוא האמין כי הפוליטיקאים הרסו את ספרד וכי בלעדיהם הוא יכול לשקם אותה. סיסמתו הייתה "ארץ, דת, מונרכיה". בתקופתו זכתה ספרד בניצחון המכריע במלחמת הריף. המלחמה שנמשכה מאז 1917 עלתה לה 800 מיליון דולר.

בסוף שנות ה-20 נפגעה ספרד מהשפל הגדול. בתחילת 1930 נאלץ אלפונסו ה-13, מלך ספרד לפטר את דה ריברה. בעקבות כך נערכו ב-12 באפריל 1931 בחירות מוניציפליות בספרד, בהן זכו הרפובליקנים בערים המרכזיות. המלך, שחש כי נותר עם מעט תומכים, נמלט מהמדינה ב-14 באפריל, שהפך ליום כינון הרפובליקה הספרדית השנייה.

הרפובליקה הספרדית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הספרדית השנייה

תחת הרפובליקה הספרדית השנייה, הורשו הנשים לראשונה להצביע בבחירות הכלליות. הרפובליקה העבירה סמכויות ממשל רבות לקטלוניה, ולתקופה קצרה במלחמת האזרחים, גם לארץ הבסקים.

ספרד הייתה מקוטבת. שני הצדדים חשבו כי יש לעצור את הצד השני, והסוגיה המרכזית הייתה תפקיד הכנסייה הקתולית בספרד. מימין ראו בה ערך חשוב שיש להגן עליו, ואילו משמאל חשבו כי היא האויב העיקרי של הקדמה והעם הספרדי. סכסוכים כלכליים, חובות משמעותיים וקואליציות שלטון רופפות הביאו להסלמה באלימות הפוליטית ולניסיונות הפיכה מימין ומשמאל.

בבחירות 1934 ניצחה מפלגת הימין-מרכז CEDA, והיא הקימה קואליציה עם הימין הקיצוני. בשל כך נערך מרד הכורים שמרכזו היה באסטוריאס. ב-1936 נערכו בחירות חדשות והשמאל, שהתמודד ברשימה אחת, החזית העממית, ניצח. באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיירה גרניקה לאחר הפצצת חילות האוויר הגרמני והאיטלקי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

ב-17 ביולי 1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד, בעקבות הקדמה של ניסיון הפיכה צבאית במרוקו הספרדית שהובל על ידי פרנקו. הכוחות הצליחו לכבוש במהרה את מרוקו הספרדית, ובין 29 ביולי ל-5 באוגוסט הועברו 5,000 חיילים ספרדים ממרוקו לספרד גופא ברכבת אווירית של מטוסי יונקרס שסופקו על ידי גרמניה הנאצית. 3,000 חיילים נוספים הועברו על ידי ספינות סוחר איטלקיות. ב-27 בספטמבר נחלו הלאומנים ניצחון כשהעיר טולדו נפלה בידיהם.

במשך שלוש שנים התנהלה מלחמת האזרחים שהסתיימה ב-1 באפריל 1939 עם ניצחון הלאומנים. המלחמה הסבה נזקים קשים לספרד וכחצי מיליון הרוגים. מעצמות זרות גם כן היו מעורבות במלחמה, כשגרמניה, איטליה ופורטוגל מעבירות סיוע למורדים. גרמניה גם שלחה את לגיון הקונדור לשרת בספרד.

לעומתן, ברית המועצות העבירה סיוע לרפובליקנים, מתוך רצון לייסד מדינה קומוניסטית נוספת באירופה, שתהיה גרורה שלה. גם מקסיקו סייעה לרפובליקה במשלוחי רובים ומזון.

הכוחות המזוינים של המדינה הספרדית ב-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאנצר סימן 1 מצויד בשני מקלעים מדגם MG 13 שהיה בשימוש הצד הלאומי במהלך מלחמת האזרחים בספרד.

הצבא הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת האזרחים ב-1939 עברו משרדי הצבא והצי ארגון מחדש, והוקם משרד האוויריה. בשל היותו בשגרה, נותר צבא ספרד נייח, וללא שינויים אסטרטגיים משמעותיים, לא הייתה בידו הניידות המבצעית בדומה לצבאות הגדולים באירופה, וכמו כן ניסיון בלוחמה משולבת חי"ר ושריון. המשוריינים החדישים ביותר ששימשו במלחמת האזרחים בספרד היו ה-T-26 הסובייטי, הפאנצר סימן 1 הגרמני וטנקי L3/35 האיטלקים אשר נחשבו למיושנים ב-1940.

בסוף מלחמת העולם השנייה שירתו בצבא ספרד 300 אלף חיילים, 25 אלף קצינים שלא זומנו לשירות, ו-25 אלף קצינים ששירתו. עם זאת, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המהירה שהתרחשה במהלך המלחמה, החימוש הספרדי נחשב למיושן.

הצי הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין הצי הספרדי נוסד בשנת 1940 כספינת מלחמה כבדה, חמש סיירות קלות, משחתת וחמש צוללות. אף שהיה מדובר בכוח ימי חשוב, לא היה זה הכוח שספרד הייתה זקוקה לו כדי להגן על האינטרסים הימיים שלה כמדינה שעברה מלחמת אזרחים הרסנית ושקיבלה כמעט את כל הייבוא שלה בדרכים ימיות. גם בסיסי הצי היו במצב לא טוב. היעדר קצינים, מחסור בחלקי חילוף ובדלק והכשרה ברמה נמוכה של הצוותים, הפחיתו עוד יותר את הערך המעשי של הצי.

גם מטוסי הצי, אשר טרום מלחמת האזרחים עמד מספרם על 100, ירדו לטמיון בעקבות חיסול פיזי של הקצינים בשלבים הראשונים של המלחמה. חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה יצא מטוס הדלאדוס.

ב-8 בספטמבר 1939, במטרה לחזק את הצי, החליטה ממשלת פרנקו לבנות ארבע ספינות קרב, שתי סיירות כבדות, שנים עשר סיירות קלות, חמישים וארבע משחתות, שלושים ושש ספינות טורפדו, חמישים צוללות, מאה סירות טורפדו וחלקי חילוף. התוכנית מעולם לא יצאה לפועל בעקבות עלויות גבוהות והשתלשלות האירועים בהמשך.

התוכנית התבססה על סיוע שהייתה צפויה לקבל ספרד, שכן תעשייתה לא הייתה מסוגלת לבנות אניות מלחמה מודרניות. בהתאם לכך פתחה ספרד במגעים עם איטליה לבניית ספינות קרב, אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופסקה התוכנית הימית והמאמץ התעשייתי התמקד במודרניזציה של היחידות הקיימות ובהשלמת בניית הספינות שבנייתן החלה לפני מלחמת האזרחים.

חיל האוויר הספרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 היו מטוסי חיל האוויר הספרדי ברמה נמוכה יותר לעומת אלה הגרמנים והבריטים. בעוד במהלך מלחמת האזרחים הייתה הצלחה יחסית עבור המטוסים, בעקבות מלחמת העולם השנייה הוקפא המשך פיתוחם.

החוק שעבר ב-9 בנובמבר 1939 הביא להקמת חיל האוויר הספרדי, שב-17 באוקטובר 1940 הוקם. באותה עת היו בספרד 1,148 מטוסים מ-95 סוגים שונים, אם כי רבים מהם היו זקוקים לטיפולים דחופים, ועוד 370 שהיו בשלב השלמת בנייה או בתהליכי רכישה. עם זאת, האמברגו מנע את חידוש צי המטוסים, שהפך בהדרגה לחסר תועלת ומיושן.

בחיל האוויר הספרדי שירתו כמה מאות מטוסי קרב, רובם מייצור איטלקי או גרמני: פיאט C.R.32, היינקל He 112, מסרשמיט Bf 109, פיאט G.50 והיינקל He 51. כמו כן היו ברשותו גם מפציצים מדגמים שונים: סבויה מרקטי SM.79, סבויה מרקטי S.M.81, יונקרס Ju 87, היינקל He 111, דורניר Do 17 ופיאט BR.20. בנוסף, היו בבעלותו גם מטוסים מייצור סובייטי והם פוליקרפוב I-16 ופוליקרפוב I-15 ששימשו במלחמת האזרחים את כוחות הרפובליקה.

מדיניות החוץ של ספרד 1939–1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנייטרליות בתחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 1939 הסתיימה מלחמת האזרחים בספרד ופרנסיסקו פרנקו החל לכהן כראש המשטר החדש בספרד. חצי שנה מאוחר יותר החל היטלר בפלישה לפולין והדבר הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בשל כך, עבור פרנקו הסתמנו שלוש אפשרויות: להיות אויבן של גרמניה ואיטליה שסייעו לו במלחמת האזרחים ואשר יש למשטר בספרד זיקה אידאולוגית ופוליטית אליהן; להיות אויבן של בעלות הברית, המקיפות את ספרד באמצעות המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה והצי הבריטי שיכול להטיל סגר; או להישאר נייטרלי. לאחר בדיקת האפשרויות החליטה ספרד להישאר נייטרלית בדומה לעמדה בה נקטה במלחמת העולם הראשונה, אך שלא כמו במלחמת העולם הראשונה, בה ספרד נותרה נייטרלית בשל הבידוד המדיני שנכפה עליה אחרי ההפסד במלחמת ארצות הברית-ספרד, במלחמה זו ספרד נשארה נייטרלית בשל תוצאות מלחמת האזרחים שהרסה את התקשורת, התעשייה והערים, וזאת למרות הניסיון הצבאי הרב שנצבר במהלכה וכלי הנשק המודרניים שהיו בשימוש בספרד. הדמיון היחיד בין שני המקרים הוא התסיסה הפנימית.

עם זאת, הנייטרליות הספרדית לא נמשכה זמן רב, ואחרי כניסת איטליה למלחמה ב-10 ביוני 1940, שינתה ספרד את מדיניותה מ"נייטרליות" ל"אי–לוחמה" ב-12 ביוני אותה שנה.

ועידת אנדאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגש הפסגה באנדאי התקיים ב-23 באוקטובר 1940 ובו נועדו פרנקו והיטלר בליווי שרי החוץ שלהם, רמון סרנו סונייר מספרד ויואכים פון ריבנטרופ מגרמניה. בסיכום הוועידה לא נכנסה ספרד למלחמה לצד מדינות הציר, אולם ישנה מחלוקת באילו נסיבות קרה הדבר, האם בעקבות סירובו של היטלר להיעתר לתנאים, האם ייתכן שפרנקו העלה את הדרישות המופרזות כדי לגרום לגרמניה לסרב ובכך לשמר את הנייטרליות של המדינה, והאם שילוב שתי הנסיבות הביא לאי-כניסת ספרד למלחמה.

בוועידה נדונה גם באיזו מידה השפיע המידע הסודי שהעביר וילהלם קנריס (שמניחים כי בפגישותיו עם פרנקו שטח את הערכתו לפיה גרמניה לא תנצח במלחמה) על קבלת ההחלטות של פרנקו מאוחר יותר.

הדרישות המרכזיות שעלו בשיחות:

היו שסברו כי היטלר (וייתכן שגם מוסוליני) ילחצו על ספרד שתיכנס במוקדם או במאוחר לצד מדינות הציר. אך היטלר שינה את תוכניותיו, ייתכן בשל צרכים דחופים יותר (הכנת מבצע ארי-הים ומבצע ברברוסה) והעריך כי כניסת ספרד לצידו במלחמה לא תהיה בעלת חשיבות מכרעת.

יצוין כי היטלר ראה את "מרחב המחיה" של הרייך השלישי במזרח אירופה ולא בים התיכון או בצפון אפריקה; הדבר דחף את גרמניה להתרחב על חשבון ברית המועצות ועל כן דחק היטלר במדינות כמו הונגריה, סלובקיה ורומניה לסייע לו במלחמה. בשל מיקומה של ספרד בחצי האי האיברי היא הצליחה להימנע מלחצים דומים.

הוועידה הסתיימה עם פרסום הכרזות עמומות וללא הסכם.

מדיניות שלוש החזיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות שלוש החזיתות הייתה המדיניות הרשמית של ממשלת ספרד במהלך מלחמת העולם השנייה. מדיניות זו הייתה פרו-נאצית במלחמת גרמניה נגד ברית המועצות; נייטרלית במלחמה שבין גרמניה לבעלות הברית המערביות; ובעלת ברית עם האמריקאים במלחמתם נגד יפן.

"פרנקו הפיץ תאוריה מוזרה ומעניינת אותה העביר לשגריר האמריקאי. על פיה, פותחו שלוש מלחמות סימולטניות: של מדינות הציר נגד ברית המועצות, שבה ספרד הייתה פרו-נאצית; של הציר נגד בעלות הברית, בה ספרד ניטרלית; ושל האוקייאנוס השקט, שם אישר פרנקו כי יש צורך להביס את היפנים משום שהם היו, בין היתר, ברברים.[1]"

עמדתו של פרנקו התפתחה במהלך המלחמה, ושמרה על נייטרליות מעורפלת ככל שהדבר הועיל לאינטרסים שלה. כך, אחרי תבוסת צרפת ביוני 1940, ומשנראה כי הרייך השלישי יביס את בריטניה, נפגש פרנקו עם היטלר באנדאי והציע לו את הדיוויזיה הכחולה כדי לתמוך בהתקפה על ברית המועצות, ואפשר לגרמניה לתדלק את צוללותיה בנמלים הספרדיים. הידיעות על התבוסות הגרמניות נגנזו, ולסוכנים הגרמנים של האבווהר היה חופש נרחב בשטחי ספרד. ב-25 בנובמבר 1941 חתמה ספרד על האמנה המתוקנת נגד הקומינטרן, טקסט בחסות גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית.

עם זאת, החל מנובמבר 1942, ומשנראה כי חלה נקודת מפנה במלחמה, בעקבות הניצחונות האמריקאים במרוקו ובאלג'יריה, הניצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין השני וההפסד הגרמני בקרב סטלינגרד, הבין פרנקו את המצב החדש ושב לנייטרליות קפדנית ואף הציע לבעלות הברית יתרונות צבאיים מסוימים, דומים לאלה שהציע קודם לכן למדינות הציר.

השאיפות לכיבוש אוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה, שאפה ממשלתו של פרנקו לכבוש את העיר אוראן שבצפון אפריקה, כיום חלק מאלג'יריה. אוראן נכבשה לראשונה על ידי הספרדים בשנת 1509, ושנית בשנת 1732 עד מכירתה לעות'מאנים ב-1792. על מנת להשיג את מטרתה, הפעילה ממשלת ספרד בשנים 1940–1942 לחצים דיפלומטיים ועיתונאיים. שירותי המודיעין של ממשלת וישי כינו את המאמץ הספרדי בשם מבצע ברבורים.

הכרזת מלחמה על יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגזין קליאו נכתב:

"לא ידוע האם פרנקו רצה להכריז מלחמה על יפן כשתבוסת מדינות הציר הייתה ברורה ב-1945, כשהרעיון להקמת חטיבה כחולה חדשה נהגה למען מטרה זו. זה משקף את דמותו הזגזגנית של פרנקו – שהשתנתה מהערצת יפן להפיכתה לאויב – ואיך הקלישאות על "הברברים מהמזרח" הביאו לחזון הספרדי באשר לאימפריה היפנית. "נראה כאילו אנחנו מתכוונים להכריז מלחמה על יפן" אמר סגן שר החוץ הספרדי, חוזה פליקס דה-לקריקה, לנספח הצבאי הבריטי במדריד - וינדאם וו. טור, בארוחת ערב לא רשמית. הדברים נאמרו במרץ 1945, כשהרייך השלישי נשם את נשימותיו האחרונות והיה ברור שבעלות הברית ינצחו במלחמה"

אולם השתלשלות האירועים הייתה מורכבת יותר. אף שלא ידוע רבות על הנוכחות הספרדית בחזית האוקיינוס השקט, היא הייתה בעלת חשיבות מכרעת. חיילים, מיסיונרים, סוחרים, מרגלים וממציאים ספרדים התאחדו תחת הדגל האמריקאי כדי להביס את יפן. הדבר אירע לאחר תבוסת הצד הרפובליקני, כשגולים ספרדים רבים היגרו למושבות לשעבר של ספרד באוקיאניה ובעיקר בפיליפינים, שם נקלעו למלחמה בין יפן וארצות הברית. הספרדים במקום הצטרפו לצד האמריקאי, וניהלו מלחמת גרילה נגד היפנים.

לא כל הספרדים בפיליפינים הוגלו. ביניהם היה גם אנדרס סוריאנו, האיש העשיר ביותר בפיליפינים שעזר למורדים במהלך המלחמה והיה גם ידידו האישי של הגנרל דגלאס מקארתור. גיבור נוסף היה לאונצ'יו פנה, שהיה חלק מכיתת לוחמים ממנה ניצלו רק שניים. לאחר שלחם באוקינוואה, עבר לארצות הברית בה קיבל את כוכב הברונזה ומדליית הלב הסגול על פעולותיו במלחמה. יצוין גם כי החיילים ששרדו את קרב גוודלקנל היו ממוצא ספרדי.

הטבח בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944, כשבעלות הברית הלכו והתקרבו לניצחון, הצעד הבא היה כיבוש הפיליפינים, שעל ידי כיבושה הצליחו היפנים לנתק את משלוחי הנפט ממלאקה וסומטרה. אחרי הנחיתה הגיעו האמריקאים למנילה, שבה התגוררו כ-1,700 ספרדים, ובה ערכו היפנים את הטבח הגדול ביותר בחזית כולה. הקצינים היפנים הורו לרצוח מאות אזרחים ספרדים ופיליפינים. הטבח הגדול ביותר מבין שורה של מעשי טבח, היה בשכונת אינטראמורוס, שם ניסו האזרחים להסתתר במבני דת, אך היפנים הציתו את הבניינים עם הדיירים שבתוכם, השליכו רימונים פנימה וירו בכל מי שיצא מהבניינים. רבים נקברו חיים. לפי הדו"ח, נרצחו 12,700 אזרחים בטבח.

אחרי הטבח השתנה היחס של העיתונות הממלכתית בספרד כלפי יפן. העיתונות, שעד אז הייתה פרו-יפנית, שינתה את דעתה בצורה מוחלטת, בשל ההבנה כי בעלת ברית לא יכולה לעשות דבר כזה לאזרחי ספרד. העיתונות תמכה בהכרזת מלחמה על יפן, בידיעה כי אין סיכון במקרה שכזה, ומשום שזו תוכל להיות הדרך ליישב את חילוקי הדעות עם בעלות הברית אחרי המלחמה. יוקישירו סומה, בא כוחו של שר החוץ היפני במדריד, הודיע על ניתוק היחסים עם ספרד ב-12 באפריל 1945.

בין הספרדים שהצטיינו בסיוע באוקיינוס השקט, נכללים הממציא, הטייס והמהנדס הרקליו אלפארו פורנייה, שתרם לחידושים ושיפורים במטוסים האמריקאים, ופדרו ארופה, ישועי, אשר נודע בשליחותו לנאגאטסוקה (בסמוך להירושימה), שסעד מיסיונרים אחרים וסייע לפצועים שסבלו מפיצוץ פצצת האטום.

משטר פרנקו בשלהי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלי צ'פלין בסרטו "הדיקטטור הגדול" משנת 1940. הסרט נאסר לשידור בספרד עד יום מותו של פרנסיסקו פרנקו.

עם תום מלחמת העולם השנייה, משטר פרנקו לא ניתק עצמו מחזון מדינות הציר, שתמכו בו בעת מלחמת האזרחים ושהיו שותפות אידאולוגיות שלו. זאת ניתן לראות בסוכנות הידיעות הרשמית EFE, שב-2 במאי 1945 הקדישה למותו של היטלר עמוד שלם בעיתון ב, ושיבחה את דמותו מבלי להזכיר שהוא התאבד; בעיתון נכתב "מת מול האויב הבולשביקי ובעל מקום של כבוד" בהגנה על הציווליזיציה הנוצרית. סוכנויות נוספות, דוגמת ABC ו-Ya שדיווחו על מותו של היטלר והסתירו שהוא התאבד. בעיתון האנטישמי של קורטז קוונילס נכתב הספד בזכותו של היטלר, שהיה מ"הביצורים האחרונים של הציווליזיציה המערבית", ושהקדיש את חייו למלחמה נגד כל הדברים המיושנים "הליברליזם, הסוציאליזם, המרקסיזם והיהדות". כמו כן, הידיעות הראשונות שהופיעו בדבר מחנות הריכוז הנאצים פורסמו רק באפריל 1945, ומבלי לכתוב כי היהודים חיו בתנאי עוני. לא זו בלבד, הידיעות הופיעו בליווי עדכונים על ההרס שזרעו הפצצות בעלות הברית בגרמניה ועל טבח יער קאטין שבוצע בהוראתו של סטלין. נוסף על כך, האירועים במחנות ההשמדה של הנאצים הושוו ל"רדיפות" הנאצים והפשיסטים, והודגשה הריגתו של מוסוליני בידי הפרטיזנים האיטלקים. העיתונות החלה לפרסם ידיעות ברורות יותר על הזוועות מהמחנות בגרמניה רק לאחר השינוי האסטרטגי עליו עדכן גנרל פרנקו, שניסה לשרוד את תבוסת מדינות הציר; כמו כן, ביולי 1945 מינה פרנקו ממשלה חדשה שבה הפלנחה נדחקה הצידה ומונה בין היתר גם שר חוץ חדש.

מתן מקלט לפושעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה קלטה המדינה הספרדית משתפי פעולה ותומכים של הרייך השלישי שביקשו מקלט בספרד. ספרד אף קלטה כמה מהאחראים לשואה. ספרד תחת פרנקו סייעה למלט אלפי נאצים ומשתפי פעולה, נתנה מקלט לפושעים כמו וייקוסלאב לובוריץ', ולחלקם אף נתנה אזרחות ספרדית, כמו לאון דגרל.[2] עם זאת, לאור לחץ בינלאומי, העבירה ספרד מספר פושעי מלחמה למשפט בארצות הברית.

כיום מאמינים כי כ-40 אלף נאצים מכל רחבי אירופה מצאו מקלט בספרד עם תום המלחמה, כשאחרים השתמשו בה כנקודת מעבר בדרכם לארגנטינה תחת שלטון חואן דומינגו פרון. ההערכה היא כי הנאצים הותירו בספרד סחורות בשווי 1–2 מיליארד פזטה.

מעורבות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה הכחולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדיוויזיה הכחולה

הדיוויזיה הכחולה הייתה יחידה שהייתה מורכבת מחיילים ספרדים מתנדבים שנשלחו לשרת בצבא גרמניה הנאצית במלחמתן בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. הדיוויזיה הוקמה ב-1941 לאור הצעתו של שר החוץ הספרדי רמון סרנו סונייר, ופורקה ב-1943. בתחילת מבצע ברברוסה שלח פרנקו הצעת סיוע רשמית, וב-24 ביוני 1941 נענה היטלר להצעה.

בתחילה תכננה ממשלת ספרד לשלוח 4,000 גברים, אך התנדבו לשרת 18,104 חיילים, מתוכם 2,612 קצינים, רבים מתוכם ותיקי מלחמת האזרחים, וחברי מפלגת הפלנחה הספרדית. היו גם שהתנדבו בעקבות קשרים מן העבר לרפובליקה ונענו ללחץ או לרצון לסייע לקרוביהם שישבו בבתי הכלא.

ב-13 ביולי יצאה רכבת המתנדבים הראשונה לבוואריה, שם עברו חמישה שבועות של אימונים מתקדמים. באותה עת הוקמה גם "הטייסת הכחולה", שהפילה 156 מטוסים סובייטים במהלך המלחמה. ב-20 באוגוסט נשלחה הדיוויזיה לחזית, שם שירתה החל מאוקטובר 1941 בחזית וולחוב, ומאוגוסט 1942 עברה לסנקט פטרסבורג. בסך הכול שירתו 45 אלף חיילים ספרדים בחזית המזרחית.

ב-10 באוקטובר 1943 הודיע פרנקו על הסגת הדיוויזיה, לאחר לחצים מצד בעלות הברית וספרדים אוהדי בריטניה. עם זאת, לא כל החיילים הסכימו לחזור, עד שב-3 בנובמבר איימה ממשלת ספרד כי חיילים שלא יחזרו לספרד יאבדו את אזרחותם. בסופו של דבר, 3,000 חיילים לא חזרו. חלק מהן אכן שבו ב-1944, וחלקם הצטרף ליחידות הגרמניות.

כיבוש טנג'יר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביוני 1940, כשהתבררו ממדי הניצחון הגרמני על צרפת, כבשו כוחות הצבא הספרדי את האזור הבינלאומי של טנג'יר בצפון מרוקו. הפרה זו של המעמד הבינלאומי של העיר הוצדקה על ידי משטר פרנקו בכך שנפילת צרפת הפכה את העיר לבלתי ניתנת לשליטה. ב-1945 עזבו הכוחות הספרדים את העיר והכריזו עליה כעיר פתוחה.

דיכוי פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1941 עצרה משטרת ספרד מאה בני אדם באלמריה, באשמת חברות בארגון סודי שסייע לאסירים אנטי-פשיסטים ושהפיץ את הידיעה על ההתפתחות במלחמה. שמונה מהעצורים נדונו למוות והוצאו להורג ב-11 באוגוסט 1942.[3]

תקריות אוויריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרות מטוסים משני הצדדים הלוחמים נחתו או התרסקו בשטחי ספרד בימי המלחמה. צוותי האוויר והציוד שנחתו בשלום בספרד נכלאו, בהתאם לחוק הבינלאומי, עד תום המלחמה. ממשלת ספרד רכשה כמה מטוסים מהדגמים שנחתו אצלה עבור חיל האוויר הספרדי או עבור חברת התעופה הספרדית איבריה. בנוסף לכך, במהלך המלחמה היו אירועים בהם היו מעורבים מטוסים ספרדים ואף היו מקרים של הפצצת ערים בספרד.

  • ב-18 בדצמבר 1939, מטוס מדגם Ju-52 M-CABA של חברת התעופה הספרדית איבריה הופל על ידי משחתת בריטית. זמן קצר לאחר מכן, הופל מטוס בריטי באש נ"מ מעל העיר הספרדית טריפה.
  • בסוף שנת 1940 הפציצו לוחמי הצי המלכותי הבריטי מטוס מדגם סבויה מרקטי SM.79 שהיה בשירות חיל האוויר הספרדי באזור האיים הבלאריים, והרגו את חמשת אנשי הצוות שעל המטוס. המטוס ניווט לכיוון נושאת המטוסים הבריטית ארק רויאל, והבריטים טענו כי הם טעו וחשבו כי מדובר במטוס איטלקי.
  • ב-5 בפברואר 1941 מטוס ספרדי מדגם Ju-52 הותקף על ידי שני מטוסי קרב צרפתיים מעל הים, במרחק 30 קילומטרים מקזבלנקה. המטוס נאלץ לבצע נחיתת חירום ברבאט.
  • עם שחר ב-12 ביולי 1941 מטוס קרב איטלקי שמשימתו הייתה להפציץ את גיברלטר הפיל בטעות שלוש פצצות בעיר הספרדית הסמוכה לה לינאה. שתי פצצות נפלו בחוף ולא התפוצצו אולם השלישית נפלה באמצע העיר, הרסה שלושה בתים, וגרמה למותם של חמישה אנשים ופצועים רבים. בנוסף, הפיצוץ גרם לניתוק העיר מרשת החשמל. למרות מחאה רשמית מצד ספרד, המטוס הופיע שוב במפרץ גיברלטר בשלושת הלילות הבאים, ונענה באש נגד מטוסים מצד סוללות הארטילריה הספרדיות. הוא הפיל פצצות נוספות באזור.
  • עם פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה במבצע לפיד ב-1943, הפכו הפרות המרחב האווירי של ספרד לאירועים יומיומיים. בתגובה, ב-3 במרץ הורה סגן מיגל אנטרנה ליירט מטוס היינקל He 112, ולוקהיד P-38 לייטנינג מאחר שטסו מעל נדור בשטח החסות הספרדי. אחד המטוסים נאלץ לבצע נחיתת חירום בסמוך לאפיק נהר מולויה והצליח להימנע מהתרסקות. למחרת, ניתנה הוראה לטייסים הספרדים שלא להגיב להפרת המרחב האווירי מצד בעלות הברית. עוד באותו היום, טסו מטוסים אמריקאים בהפגנתיות מעל שדה התעופה בנדור.
  • גם במרחב האיים הקנריים היו הפרות תכופות של המרחב האווירי של ספרד על ידי בעלות הברית. מטוסי הקרב הספרדים ירו יריות אזהרה לכיוון מטוסי בעלות הברית ללא התראה מוקדמת ברדיו, ובעלות הברית פירשו זאת לעיתים כהתקפה, וענו עליה בירי. ב-28 באוקטובר 1943 ספג מטוס פיאט Cr.32 ספרדי נזק ממטוס PBY קטלינה שהיה בשימוש בעלות הברית, ונאלץ לשוב על עקבותיו.

בעקבות ההיתקלויות החוזרות ונשנות בין ספרד ובעלות הברית, הגיעו שני הצדדים להסכמה בעקבותיה מספר התקריות ירד, ומטוסי בעלות הברית הפסיקו להתקרב במרחק פחות משלושה קילומטרים מהחוף. החל ממרץ 1944 הפסיקו כמעט לחלוטין מטוסי פיאט Cr.32 בבסיס גרנדו לטוס בשל מחסור בדלק. באותה שנה נחתם הסכם סודי עם ארצות הברית, ובין היתר לפיו ארצות הברית תוכל להשתמש בשדה התעופה קייפ ג'ובי. מספר חודשים לאחר הפלישה לנורמנדי, מטוסים אמריקאים הורשו לתדלק בשדות תעופה בכל רחבי ספרד.

תקריות ימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 1415 בינואר 1942 התרחש קרב במלאבו שבגינאה הספרדית בין כוח קומנדו בריטי לבין אניות של מדינות הציר שקיבל מקלט במושבה הספרדית.[4] שם ההתקפה הבריטית היה מבצע פוסטמאסטר. מטרת המבצע הייתה לתפוס את האניות מחוץ לנמל. ההתקפה הזו נתפסה מבחינת ספרד להכרזת מלחמה בריטית.[5]

תקרית ימית נוספת התרחשה ב-2 במאי 1942, כשהצוללת הגרמנית הפגומה U-573 הגיעה לקרטחנה. ממשלת ספרד העניקה לצוות הצוללת תקופה של שלושה חודשים לתקן את התקלה לקול מחאת בעלות הברית על הפרת החוק הבינלאומי שקבע כי על אנשי הצוות להיעצר. עם זאת, בשל חוסר היכולת לתקן את הצוללת בפרק זמן זה, הצוות הרס את התיעוד בצוללת וחלק מהציוד שבה, ושב לגרמניה. הצי הספרדי רכש את הצוללת במחיר 1.5 מיליון רייכסמארק.

תוכניות צבאיות של משטר פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות המזוינים של ספרד נערכו להגן על ספרד מפני התקפה אפשרית משני הצדדים במלחמה. בתחילה הושם דגש על החלק הדרומי של ספרד, מתוך חשש לפלישה של בעלות הברית מכיוון גיברלטר. עם זאת, לאחר זמן מה, הורה פרנקו להעביר את עיקר הכוחות לכיוון הגבול עם צרפת אחרי שהיטלר איים כי יפלוש למדינה.

כשהחל משנת 1942 התבהר כי בעלות הברית עתידות לנצח, הוחלט להעביר את הצבא הספרדי לכיוון הגבול עם צרפת. הדבר בוצע לאחר שפרנקו קיבל הבטחות אישיות מצד מנהיגי בעלות הברית כי אין פניהם לפלישה לספרד, וזאת בייחוד לאחר כיבוש צפון אפריקה על ידי בעלות הברית. כך, אף על פי שחיילי גרמניה הנאצית היו ערוכים לפלישה, הצבא הספרדי שהיה מיומן בעקבות ניסיונו ממלחמת האזרחים ותנאי השטח בגבול עם צרפת הציבו מכשול משמעותי בפני מדינות הציר.

למרות המחסום הטבעי והחיילים הרבים שנפרסו בגבול, הורה פרנקו על בניית מכשול נוסף לאורך הרי הפירנאים, אך בנייתו מעולם לא הושלמה, ושכונה קו P. הבנייה החלה ב-1944 ומטרתה הייתה להפוך את הגבול לאפיק מים.

תוכניות גרמניות בעניין ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע פליקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע פליקס

עוד טרם ועידת אנדאי הייתה תוכנית גרמנית-ספרדית למתקפה של חיילים ספרדים המצוידים בנשק גרמני על גיברלטר, שהיה בסיס צבאי בריטי והיה בעל חשיבות ברורה לשליטה ביציאה ובכניסה לים התיכון, וכן לסיורים באוקיינוס האטלנטי. הגרמנים גם העריכו את החשיבות האסטרטגית של צפון-מערב אפריקה כדי למנוע כל השתתפות עתידית של ארצות הברית. לפיכך, התוכנית הגרמנית כללה את כיבוש האזור בידי כוחות גרמניים מאורגנים היטב כך שיוכלו לבלום כל ניסיון מצד בעלות הברית לכבוש מחדש את המקום.

תוכניות פלישה גרמניות המציגות נתיבים אפשריים של הבריטים

ב-12 בנובמבר 1940 נתן היטלר את הוראה מספר 18 להתחיל ב"צעדים הפוליטיים כדי להביא לכניסתה של ספרד למלחמה, וכי "מטרת ההתערבות הגרמנית בחצי האי האיברי היא לגרש את האנגלים ממערב הים התיכון". כמו כן הוזכרה פלישה אפשרית לפורטוגל (שהייתה חתומה על הסכם וינדזור לברית עם בריטניה), וכיבוש אפשרי של האיים האזוריים ומדיירה. במציאות, פורטוגל שמרה על דרך האמצע, אך אישרה לבעלות הברית לפעול מהאיים האזוריים. התוכנית קבעה עוד כי שני גייסות גרמניים ייכנסו לספרד מצרפת.

ב-7 בדצמבר 1940 מסר האדמירל וילהלם קנריס, לבקשתם של פרנקו והיטלר, כי הדיוויזיות הגרמניות ייכנסו ב-10 בינואר 1941 ויעברו בשטחי ספרד, אולם שליט ספרד לא נתן את הסכמתו. האדמירל אמר להיטלר בשובו לברלין כי פרנקו אמר ש"ספרד תוכל להיכנס למלחמה רק כשבריטניה תהיה על סף התמוטטות". בפברואר 1941 הודיע הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) כי מבצע פליקס מושעה וכי הכוחות שאמורים היו להשתתף בו יכולים לעבור לכל חזית אחרת.

בשלב זה הוקצו המשאבים הגרמניים למבצע ברברוסה, הפלישה לברית המועצות. על פי בקשתו של היטלר הכין ה-OKW לתכנן מבצע חדש, מבצע פליקס היינריך, שהיה דומה למבצע המקורי, בשינוי היחידות שישתתפו בו, והוא יבוצע לאחר שיושגו יעדים מסוימים בפלישה לברית המועצות. ככל שהתפתחה המלחמה, המשיכו הגרמנים לתכנן כמה פעולות צבאיות לא רק בכדי לכבוש את גיברלטר אלא גם להדוף כל התקפה אפשרית על ספרד. תוכננו שלושה מבצעים שונים למקרים אלו:

  • מבצע איזבלה – המבצע תוכנן באפריל 1941 כתגובה לנחיתה בריטית היפותטית בחצי האי האיברי. במקרה זה היו הכוחות הגרמנים נכנסים לספרד באופן מסיבי כדי לסייע לפרנקו ולהדוף את הבריטים.
  • מבצע אלונה או גיסלה – גרסה מצומצמת של מבצע איזבלה, ושמה שונה מאוחר יותר לגיסלה. התוכנית עתידה הייתה להתבצע באם הנייטרליות של ספרד הייתה מופרת, הן מפני שפרנקו היה עובר לצידן של בעלות הברית והן מפני שהייתה מתבצעת הפיכה על ידי הצבא האנטי-נאצי. בתוכנית היו אמורות עשר דיוויזיות גרמניות להתקדם לכיוון ברצלונה ואם יהיה צורך, לסלמנקה.
  • מבצע נרנברג – התוכנית תוכננה ביוני 1943 במקרה בו בעלות הברית ינחתו בספרד או פורטוגל. התוכנית כללה לוחמה הגנתית בלבד בהרי הפירנאים. עד אז כללו הכוחות שהוקצו למבצע שני גדודים מתוגברים, שאין ביכולתם לבלום התקפה אפשרית של בעלות הברית.

התוכנית לפלישה בריטית לאיים הקנריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשש להצטרפות ספרד למדינות הציר, פיתחה בריטניה תוכנית פלישה לאיים הקנריים על מנת לכבשם, ושנקראה בשם הקוד "צליין". על פי התוכנית, ההתקפה תתחיל בהפצצת הנמל ושדה התעופה של גראן קנריה ולאחר מכן נחיתה, קרוב לוודאי שבסמוך לטלד, נקודת מפתח באיים. הבריטים שקלו להביא חיילים על סיפון ספינה אזרחית שתעגון בנמל, כדי שהכוחות יכבשו את הנמל. התוכנית כללה את רשימת היחידות שישתתפו בה, ובהן גם יחידות קנדיות.

מצד ספרד, היו הכנות להגנה על גראן קנריה, ובהן בניית סוללות ארטילריה וסלילת כבישים חדשים באי. הגרמנים, שחששו מפני כיבוש האיים על ידי בעלות הברית, ייעצו בהגנה.[6] גרמניה גם העבירה לספרד כמה תותחים לסוללות החוף ותותחי נגד מטוסים.

מבצע קציצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע קציצה

מבצע קציצה או מבצע בשר קצוץ היה מבצע הונאה צבאית בריטי במלחמת העולם השנייה. במבצע, שיצא לפועל בתחילת 1943, נעשה שימוש בגופה שעליה "מסמכים מסווגים" מזויפים כתרגיל הטעיה לקראת לקראת מבצע האסקי. הגופה הושלכה בסמוך לחופי ספרד, שלה היו קשרים טובים עם מדינות הציר, במטרה שהמידע המזויף המעיד על פלישה מתוכננת ליוון וסרדיניה, יועבר לידי גרמניה הנאצית. בעקבות קבלת המסמכים העבירו הגרמנים כוחות ליוון וסרדיניה, ובכך השיג המבצע את מטרתו.

הפלישה לעמק ארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה לעמק ארן, כך כונה המבצע לכיבוש ספרד, היה ניסיון של האיחוד הלאומי הספרדי (UNE) שנערך ב-1944 ומטרתו הייתה להקים ממשלה רפובליקנית זמנית בראשות חואן נגרין בעמק ארן באמצעות התקפה של לוחמי גרילה ספרדים, קבוצה בשם "הרקונקוויסטה של ספרד" ששיתפו פעולה עם תנועת ההתנגדות הצרפתית. ההתקפה החלה בעמק ארן, בצפון מערב ליידה, ספרד.

ממשלת פרנקו, שציפתה לפלישה אפשרית מצרפת, זימנה את רפאל גרסיה ואליניו, מפקד בצבא ספרד ולוחם במלחמת האזרחים, לפקד על ההגנה ברכס הפירנאים; בגבול הוצבו 50 אלף חיילים.

המבצע הסתיים בתבוסת לוחמי הגרילה בשל נחיתות מספרית ומחסור כבד בנשק. 588 מהמורדים ו-248 חיילים נהרגו.

ספרד ובעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים ספרדים בשירות בעלות הברית המערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת זיכרון לזכרם של ילדי המהגרים הספרדים בצרפת שלחמו במלחמת האזרחים ובשחרור צרפת, סנט דניס

לוחמים לשעבר בשירות הרפובליקה הספרדית שהיגרו אל מחוץ לספרד, השתתפו במלחמה נגד מדינות הציר; בעיקר בהגנה על הולנד, תנועת ההתנגדות הצרפתית ולעיתים ביחידות רגילות. יחידה ספרדית אף השתתפה בפלישה לנורמנדי באמצעות לגיון הזרים הצרפתי והצבא הבריטי, ויחידה אחרת בשחרור פריז. באותה עת, ממשלת ספרד בראשות פרנקו לא גילתה עניין בקבלת שבויי-מלחמה ספרדים שלחמו לצד בעלות הברית, מה שאפשר לגרמניה לכלוא אותם במחנות ריכוז.[7]

באוגוסט 1944 השתתפו לוחמי גרילה ספרדים רבים בשחרור צרפת מתוך מחשבה כי על ידי כך יצליחו להפיל את משטר פרנקו. בחודש אוקטובר אותה שנה בוצע ניסיון הפלישה לעמק ארן שנחל כישלון.

לוחמים ספרדים בשירות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מתומכי הרפובליקה שיצאו לגלות בברית המועצות נלחמו בשורות הצבא האדום. חלקם שסירבו להילחם נקלעו לפרדוקס בו הם נשלחו לגולאגים ולבתי הכלא הסובייטים יחד עם מתנדבי החטיבה הכחולה שנלקחו בשבי.

השוחד לגנרלים הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר שיצא לאור בשנת 2008, הורה צ'רצ'יל להשתמש בשוחד במיליוני דולרים כדי למנוע מפרנקו להיכנס למלחמה לצד גרמניה.[8] במאי 2013 התפרסמו תיקי ארכיון לפיהם ה-MI6 למעלה סכום השווה נכון ל-2013 ל-200 מיליון דולר, ושיחד קצינים בכירים בצבא הספרדי, בעלי ספינות וסוכנים אחרים כדי למנוע מספרד להצטרף למלחמה.[9]

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף המחסור החמור בכסף, דלק, מכונות ומשאבים נוספים, הצליחה ספרד לספק משאבים חיוניים לגרמניה. שתי המדינות חתמו על שורה של הסכמי סחר חשאיים, שנכנסו לתוקף מ-1937, עת גרמניה הנאצית החלה לסייע לפרנקו וכוחותיו במלחמה. המשאב העיקרי שהעבירה ספרד היה טונגסטן שהיה חיוני לתעשיית הנשק הגרמנית. למרות ניסיונות בעלות הברית לרכוש את כל המלאי הזמין בספרד, דבר שהביא לעלייה במחירי המתכות, נעשו מאמצים דיפלומטיים לעצור את מכירת המתכות, שהמשיכו לזרום לגרמניה עד אוגוסט 1944, כשהתקדמות בעלות הברית בדרום צרפת ניתקה את הרצף היבשתי בין גרמניה לספרד.

מכירת המינרלים הספרדים לגרמניה הוצדקה בכך שלמשטר פרנקו היה חוב כלפי גרמניה, שהעניקה סיוע צבאי במלחמת האזרחים. מינרלים אחרים שמכרה ספרד לגרמניה היו ברזל, אבץ, עופרת וכספית.

ספרד פעלה גם כתחנת מעבר וכמתווכת כדי לרכוש סחורות מסוימות מדרום אמריקה, לדוגמה יהלום ופלטינה. כמו כן נחתמו הסכמי עבודה כמו זה שנחתם ב-21 באוגוסט 1941 שאפשר משלוח 100 אלף ספרדים לעבוד בגרמניה; לבסוף נשלחו 15 אלף.

לאחר המלחמה נמצאו עדויות לעסקות זהב גדולות בין גרמניה וספרד, שהסתיימו רק במאי 1945 עם כניעתה של גרמניה הנאצית. היה נדמה כי זהב זה הוא תוצר של הביזה שחוללו הנאצים בארצות כיבושם, אולם ניסיונות בעלות הברית להשיב את הזהב סוכלו על ידי ספרד.

רכש נשק מגרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1943 הגיעה לברלין נציגות ספרדית במטרה לנהל משא ומתן על רכישת כלי נשק גרמנים על ידי ספרד. בסוף מלחמת האזרחים רכשה ספרד מגוון כלי נשק מידי גרמניה, אולם עם הגעת הנציגות יצאה המכירה לפועל. המאזן המסחרי היה חיובי עבור ספרד ששילמה את ההפרש בין היתרה במאזן לעלות המכירות. בתחילה התעניינה ספרד בנשק רב, שכלל תותחים, מקלעים, רדיו, טנקים ועוד, אך בסופו של דבר רכשה הרבה פחות מכך.

היחס ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת צרפת ביוני 1940, התיר משטר פרנקו מעבר של יהודים למדינות מקלט, לרוב פורטוגל, ל-20 עד 35 אלף יהודים, יחד עם אלפי פליטים נוספים. החל מסתיו 1940 עלתה רמת הקושי להשיג היתרי מעבר, ומי שחצה את הגבול באופן בלתי חוקי נכלא במחנה הריכוז מירנדה דה אברו, וממנו גורש למדינות אחרות, פעמים רבות בסיוע הג'וינט, ארגון יהודי-אמריקאי שהקים סניף בספרד בחסות הצלב האדום הפורטוגלי. עם זאת, רבים מהפליטים שנכנסו שלא כחוק הוחזרו לצרפת, בייחוד אם נתפסו בסמוך לגבול. המקרה המפורסם ביותר הוא של ולטר בנימין שאל מול האפשרות לחזור לצרפת, שם קץ לחייו.

המשטר עסק גם ב-4,000 יהודים בעלי דרכון ספרדי שהתגוררו ברחבי אירופה, אם כי לא לכולם הייתה אזרחות ספרדית מלאה. עם זאת, משרד החוץ הספרדי הודיע לקונסולים הספרדים בצרפת כי ספרד לא תתנגד ליישום החוקים האנטישמים שהעבירה צרפת של וישי; מכל מקום, הקונסולים התערבו כשנעצרו יהודים עם דרכון ספרדי.

הידיעה הראשונה שקיבלה ממשלת פרנקו אודות רצח העם שבוצע ביהודים התקבלה בדצמבר 1941, כשקבוצה של רופאים שביקרו באוסטריה ופולין דיווחו על השמדת "המשוגעים" ועל כליאת היהודים בגטאות שבהם מתו מרעב וממחלות. דיווח זה אושר על ידי החטיבה הכחולה ב-1942, שעדכנה בדבר מעשי טבח ברוסים ובפולנים. בסוף אותה שנה גינו ממשלות בעלות הברית את השמדת היהודים. ביולי 1943 הודיעה שגרירות ספרד בברלין למדריד כי היהודים נשלחים למחנות בפולין בהם הם נרצחים. ב-1944 מסרה השגרירות בבודפשט פרטים מדויקים יותר על מחנה ההשמדה אושוויץ.

בניגוד לממשלות שווייץ, שוודיה או פורטוגל, ממשלת ספרד לא מיהרה להגן על אזרחיה היהודים, אלא לאחר שקילת כל האפשרויות, ובכללן גירוש היהודים מזרחה, החליט הגנרל פרנקו שיחזרו, אך לא יישארו בספרד – דבר המהווה בפועל גירוש היהודים מספרד. בנוסף, ממשלת ספרד הודיעה לגרמניה כי היא תקבל קבוצות קטנות באופן רציף, אך לא תקבל קבוצה נוספת בטרם קודמתה תעזוב את המדינה משום ש"ספרד אינה יכולה להתמודד עם הבעיה הקשה ביותר שיש ליהודים". כמו כן, ניתנה הוראה לקונסולים להעניק אשרות מעבר רק ליהודים שהוכיחו כי יש להם אזרחות ספרדית ולא לאלה שקיבלו מעמד מוגן (דבר זה מהווה קליטת 500 מתוך 2,500 היהודים בעלי דרכון ספרדי בצרפת). ממשלת פרנקו ביקשה גם הארכה כך ש"אם רבים יינצלו, יהיה זה בגלל היחס של הממשלה והסבלנות האינסופית של שלטונות ברלין". בסך הכול שבו לספרד 800 יהודים ספרדים, רבע מהיהודים בעלי דרכון ספרדי, כמאה מהם רק לאחר שעברו בברגן בלזן בשל התעכבות ממשלת ספרד בהענקת אשרות מעבר.

ממשלת ספרד חזרה על ההנחיה לקונסוליות ספרד בגרמניה, ארצות כיבושה או מדינות הלוויין של מדינות הציר, שלא להעניק אשרות מעבר ליהודים שביקשו זאת, אלא אם כן הוכיחו "עם תיעוד מלא משביע רצון את לאומם הספרדי". עם זאת, רוב הדיפלומטים הספרדים התעלמו מהוראה זו וסייעו ליהודים, ובייחוד לאלה שהופיעו בטענה כי הם בעלי מעמד מוגן, אם כי מעמד זה לא היה תקף עוד, והמועד האחרון להשגת אזרחות היה 31 בדצמבר 1930. הקונסולים ידעו כי "הספרדים, כמו יתר היהודים, היו בסכנת מוות אם ייפלו בידי המשטרה הגרמנית. לנוכח מצב דרמטי זה, הדיפלומטים הספרדים בכל רחבי אירופה התנהגו בצורה מופתית; הם עשו כל שביכולתם כדי לסייע לגורלם של היהודים, בין אם היו ספרדים ובין אם לאו, בעלי אזרחות ספרדית או לא. שמותיהם של אותם דיפלומטים, אשר באופן ספונטני, לעיתים נגד ההוראות שקיבלו מממשלתם, עשו כל שביכולתם כדי להציל את האנשים והמשפחות מסכנת מוות, ראויים להיזכר בהיסטוריה, כך שלעולם לא יישכחו. אלה היו, בין היתר, ברנרדו רולדן, אדוארדו גאסט וסבסטיאן רומרו רדיגאלס, קונסולים בפריז ואתונה בהתאמה; חוליו פלנסיה אלוארז, אנחל סנס בריס, דיפלומטים בבולגריה והונגריה; גינס וידל, שגריר בברלין, ומשתפת הפעולה שלו פדריקו אוליבן; ופקידים רבים אחרים בדרגות נמוכות יותר שעזרו להם במשימה הומניטרית זו".[10]

בשנת 2010 נחשף כי ממשלת ספרד העבירה לגרמניה רשימות ובהן שמות של 6,000 יהודים וזרים שהתגוררו בקרבה, והעבירה אותן לאדריכל הפתרון הסופי, היינריך הימלר. עם תבוסת הנאצים נעשה ניסיון להשמיד את הרשימות ולהסתירן, אך חלקן שרד ונשמר בארכיונים.[11]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, בעלות הברית השתמשו בקשריה של ספרד למדינות הציר כדי למנוע ממנה מלהצטרף לאומות המאוחדות. המשטר של פרנקו נראה היה אז, במיוחד על ידי המדינות הסובייטיות אך גם על ידי בעלות הברית המערביות, כשריד למשטרים הפשיסטיים האירופאיים משנות ה-30. בנסיבות אלו, נתקבלה באו"ם החלטה של מועצת הביטחון המגנה את משטרו של פרנקו. ההחלטה ביקשה לעודד מדינות אחרות בעולם להוציא את שגריריהן ממדריד ולהניח את הבסיס לנקיטת סנקציות נגד ספרד, אם ספרד תישאר סמכותנית. פורטוגל השכנה, אירלנד, ומס' מדינות לטינו אמריקניות ומדינות ערביות סירבו לפעול ע"פ ההמלצה זו.

התוצאה של בידוד בינלאומי זה היה אמברגו נגד משטרו של פרנקו ב-1946 - כולל סגירת הגבול עם צרפת - אשר נשא הצלחות מועטות, כיוון שהוא העצים את התמיכה הפנימית במשטר. המשטר של פרנקו הציג את הבידוד כגרסה מודרנית של האגדה השחורה, וכן גם הקיצוניים שבתומכי המשטר טוענים כי מדובר בקשירת קשר של היהודים והבונים החופשיים נגד ספרד הקתולית. רגשות מעין אלו עזרו למשטר לכנס מסביבו תמיכה עממית מסיבית כפי שהיה לדוגמה בעת ההפגנה רחבת ההיקף במדריד. בשנת 1947, התעלם נשיא ארגנטינה, חואן פרון, מהחלטת האו"ם, ושלח את אשתו אווה פרון עם אספקת מזון רצינית. הספרדים, ופרנקו בכבודו ובעצמו, קיבלוה עם כל הלב.

לאחר מלחמת העולם השנייה, המשק הספרדי היה נתון באי-סדר. כרטיסי קיצוב נותרו בשימוש עד שנת 1952. המלחמה והבידוד הכלכלי הביאו את המשק לנוע לכיוון אוטרקיה, תנועה שהתקבלה בחום על ידי רבים מאנשי הפלנחה. עיקריה של תנועה זו לעבר קיום משק אוטרקי היו כדלהלן: צמצום ביבוא מחוץ לספרד, הסתפקות עצמית במועט, יצור בניהול ובעלות המדינה של מוצרי יסוד בסיסיים, תעשייה ממומנת על ידי המדינה ובניית תשתיות - אשר ניזוקו קשה בשל מלחמת האזרחים - על ידי שימוש באמצעים בלתי יציבים.

אייזנהאואר מבקר את פרנקו בספרד, 1959.

עליית המתח בין ארצות הברית לברית המועצות וכן התעצמות המלחמה הקרה הביא את ארצות הברית לחפש בעלות ברית חדשות באירופה. מדיניותו האנטי-קומוניסטית של פרנקו וכן מיקומה האסטרטגי של ספרד לחופי האוקיינוס האטלנטי מחד, ובפתחו של הים התיכון מנגד, הביאו את ספרד להיות לבעלת ברית פוטנציאלית של ארצות הברית במלחמה הקרה.

החרם הבינלאומי על ספרד נשבר לבסוף בשנת 1953 כאשר ארצות הברית וספרד חתמו על חוזה מדריד כחלק מסדרה של הסכמים אשר לפיהם ספרד מקבלת מארצות הברית הטבות כלכליות בצורת מענקים והלוואות בתנאים נוחים בתמורה למתן זכות שימוש בבסיסים ספרדיים עבור הכוחות המזוינים של ארצות הברית (כמו למשל בבסיס חה"א רוטה אשר נפתח בשנת 1955). באותה שנה חתמה ספרד על הקונקורדט עם הוותיקן.

בשנת 1955 מצבה הכלכלי של ספרד חזר להיות כפי שהוא היה מלפני מלחמת האזרחים ב-1935. בכך, ספרד השאירה מאחוריה את אסונות המלחמה והמאבק נגד הבידוד הבינלאומי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955 ולבנק העולמי ב-1958. מנקודה זו ואילך, מדינות רבות במערב אירופה היו להוטות לחדש את קשריהם הדיפלומטיים עם ספרד הפרנקואיסטית.

התקבלותה ההדרגתית של ספרד לקהילה הבינלאומית קיבלה תוקף כאשר נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר ביקר בספרד בדצמבר 1959.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד 1936-1939, הוצאת יבנה, 2004
  • אירית אברמסקי-בליי, קהילות יהודי ספרד במלחמת העולם השנייה ובתקופת השואה, הוצאת יד ושם, 1992
  • סטיוארט כהן, היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1996
  • רענן ריין, הפשיזם לא יעבור: מלחמת האזרחים בספרד, 1936-1939, הוצאת זמורה-ביתן, 2000
  • יצחק אביב, מהפכה ומהפכה־שכנגד בספרד: הרפובליקה השנייה ומלחמת האזרחים (1931-1939), משרד הביטחון, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פלורנטינו רודו, המלחמה נגד הברברים במזרח, 2006
  2. ^ הפושעים והנאצים שחיו ב"הנסיגה המוזהבת" לאחר שחמקו מן הצדק, 20 minutes, ‏3 במרץ 2009
  3. ^ פשעי הדיכוי של פרנקו - המקרה של המפלגה האנגלית, Diario De Almeria, ‏5 ביולי 2010
  4. ^ לוסיה ואלאנו, נגד כוחו של היטלר, El Pais, ‏10 בנובמבר 2004
  5. ^ 1942: פיראטים אנגלים בגינאה. מבצע פוסטמאסטר, ארכיון האינטרנט
  6. ^ קריסטובל ד. פנייטה, מבצע צליין: כשהבריטים עמדו לפלוש לגראן קנריה, Canarias Ahora, ‏11 בנובמבר 2017
  7. ^ היטלר עשה את העבודה המלוכלכת של פרנקו; 5,000 אסירים עונו, הומתו בגזים או נקברו חיים במחנה מאוטהאוזן, Artesmeedia, ‏27 בינואר 2019
  8. ^ גרהאם קילי, וינסטון צ'רצ'יל 'הורה לשחד את הגנרלים של פרנקו במיליוני דולרים כדי שיישארו מחוץ למלחמה', Aftermath News, ‏16 באוקטובר 2008
  9. ^ ריצ'רד נורטון-טיילור, ה-MI6 השקיע 200 מיליון דולר בשיחוד ספרדים במלחמת העולם השנייה, הגרדיאן, ‏23 במאי 2013
  10. ^ עופר אדרתתערוכה חדשה מציגה את סיפור הדיפלומטים הספרדים שהצילו יהודים מידי הנאצים, באתר הארץ, 4 במרץ 2010
  11. ^ ynet, פרנקו העביר לנאצים רשימה של יהודים ספרדים, באתר ynet, 21 ביוני 2010