ספרות לטינו-אמריקאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספרות לטינו-אמריקאית כוללת את הספרות בעל פה ובכתב של אמריקה הלטינית, שנכתבת במספר שפות, בעיקר ספרדית, פורטוגזית ושפות אמרינדיאניות, כמו גם ספרות הנכתבת בארצות הברית בשפה הספרדית. ספרות זו זכתה לבולטות נרחבת במיוחד ברחבי העולם במחצית השנייה של המאה העשרים, בעיקר בשל ההצלחה הבינלאומית של הסגנון המכונה ריאליזם קסום. כיוון שכך, נקשרת ספרות האזור לעיתים קרובות אך ורק לסגנון זה, לתנועת הספרות של המאה העשרים המכונה הבום הלטינו-אמריקאי, ולנציג המפורסם ביותר שלה, גבריאל גארסיה מארקס. עם זאת, לספרות הלטינו-אמריקאית יש מסורת עשירה ומורכבת של יצירה ספרותית המתוארכת מאות רבות לאחור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות פרה-קולומביאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבויות הפרה-קולומביאניות התקיימו בעיקר בעל פה, אם כי האצטקים והמאיה, למשל, יצרו קודקסים כתובים ומפורטים. מידע שבעל פה על אמונות מיתולוגיות ודתיות נכתבו לעיתים גם לאחר בואם של המתיישבים האירופאים, כמו שקרה עם "ספר העם" - Popol Vuh שתיאר את המיתולוגיה וההיסטוריה של אחד משבטי המאיה. יתר על כן, המסורת של נרטיב אוראלי שרדה עד היום, למשל בקרב דוברי הקצ'ואה - Quechua של פרו והקיצ'ה - Quiché של גואטמלה.

ספרות קולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאותו הרגע בו נתקלו האירופאים בעולם החדש, החלו חוקרים ראשונים וכובשים לייצר סיפורים כתובים ולרשום קרוניקה של ניסיונם, כמו מכתבי קולומבוס או תיאורו של ברנאל דיאז קסטילו על כיבוש מקסיקו. לעיתים, מנהגים קולוניאליים עוררו דיון נמרץ על מוסר הקולוניזציה ומעמדם של העמים הילידים, כפי שבא לידי ביטוי למשל בסיפור הקצר של ברטולומה דה לאס קסאס על חורבן האינדיאנים.

בני תערובת וילידים תרמו גם הם לגוף הספרות הקולוניאלית. סופרים כמו אל אינקה גרסילאסו דה לה וגה וגואמן פומה כתבו דיווחים על הכיבוש הספרדי המראים נקודת מבט שלעיתים קרובות מנוגדת לדיווחי הכובשים עצמם.

במהלך התקופה הקולוניאלית התרכזה רובה של התרבות הכתובה בידי הכנסייה. זה היה, למשל, ההקשר במסגרתו כתבה הנזירה סור חואנה אינס דה לה קרוז שירה בלתי נשכחת ומאמרים פילוסופיים. לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, החלה לצוץ מסורת ספרותית קריאולית ייחודית, כולל הרומנים הראשונים כמו "חייו ותקופתו של פרקיליו סארנייטו" של חוסה חואקין פרננדז דה ליזרדי (1816). "המשחררים הספרדים" עצמם (הליברטדורס) היו לעיתים קרובות גם סופרים מכובדים, כמו סימון בוליבר ואנדרס בלו.

ספרות המאה התשע-עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 הייתה תקופה של "סיפורת יסוד" (במילותיה של מבקרת הספרות דוריס זומר),[דרוש מקור] רומנים רומנטיים או מסורות נטורליסטיות שניסו לבסס תחושה של זהות לאומית, ואשר לעיתים קרובות התמקדו בתפקיד וזכויות הילידים או בדיכוטומיה שבין "ציוויליזציה או ברבריות", החלו להופיע באמריקה הלטינית. החלוץ מבין הכותבים היה אסטבן אצ'ווריה[1] שהושפע מהרומנטיקנים הפריזאים בזמן שחי שם בין השנים 1825–1930. הספרות הרומנטית קיבלה תאוצה על ידי מספר דמויות ספרותיות בולטות נוספות, ובהן, הארגנטינאי דומינגו סרמיינטו עם ספרו משנת 1845 "פאקונדו" ("Facundo"), הקולומביאני חורחה איזקס עם ספרו "מריה" (1867), הסופר האקוודוריאני חואן לאון מרה עם "קומאנדה" ("Cumandá") משנת 1879, או הברזילאי אאוסילדס דה קוניה עם "אוס סרטואס" (Os Sertões (1902. יצירות אלה נחשבות עדיין לאבני היסוד של הספרות הלטינו-אמריקאית ולקלאסיקות לאומיות, שנלמדות בבתי הספר כחלק מלימודי החובה בתיכון.

יצירות חשובות נוספות של הספרות הלטינו-אמריקאית של המאה ה-19 כוללות קלאסיקות אזוריות, כמו השיר האפי של חוסה הרננדס "מרטין פיירו" (1872), המביא את סיפורו של גאוצ'ו עני ומסכן שגויס כנגד רצונו ונשלח למוצב גבול להילחם כנגד האינדיאנים, "מרטין פיירו" הוא דוגמה לז'אנר שירה ארגנטינאי שבמרכזו חייהם של הגאצ'וס.

התנועות הספרותיות של המאה התשע-עשרה באמריקה הלטינית נעות בין נאו-קלאסיציזם בראשית המאה לרומנטיקה באמצע המאה, לריאליזם ונטורליזם בשליש האחרון של המאה, ועד להמצאת המודרניזם, שהיא התנועה הספרותית המובהקת של אמריקה הלטינית, מסוף המאה התשע עשרה. החלקים הבאים דנים ביסודיות יותר במגמות הבולטות בתנועות אלה.

רומנטיקה, ריאליזם, נטורליזם ומגמות ספרותיות מתעוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמות העצמאות של אמריקה הלטינית שהתרחשו בראשית המאה התשע עשרה הובילו לעיסוק בנושאים ספרותיים של זהות, התנגדות וזכויות אדם. סופרים עקבו לעיתים קרובות אחרי תנועות ספרותיות פופולריות וחדשניות (כמו רומנטיקה, ריאליזם ונטורליזם), אך רבים בחנו גם רעיונות כמו לאומנות ועצמאות. עצמאות תרבותית התפשטה ברחבי אמריקה הלטינית במהלך תקופה זו, וסופרים תארו נושאים ומקומות לטינו-אמריקאים ביצירותיהם.[2] בעוד שספרות שבחנה את הסדר הקולוניאלי הופיעה בתחילה באמריקה הלטינית במהלך המאה השבע-עשרה, הרי שבמאה התשע עשרה היא קיבלה בטוי פופולרי של התנגדות לספרד, ארצות הברית ומדינות אימפריאליסטיות אחרות. סופרים לטינו-אמריקאים חיפשו זהות לטינו-אמריקאית, וזה יתחבר באופן הדוק מאוד לתנועה הספרותית של מודרניזם מאוחר יותר.[3]

בספרות הקולוניאלית שלטו בעיקר סופרים גברים, פרט לאחת הסופרות הגדולות ביותר כמו סור ג'ואנה אינז דה לה קרוז, אולם במהלך המאה התשע-עשרה החל מהפך שאיפשר ליותר נשים סופרות להופיע ולהתגלות. הרחבת החינוך והנחלת קרוא וכתוב לנשים העלו מספר סופרות נשים לקדמת הבמה, בהן הסופרת הרומנטית הקובנית חרטרודיס גומס דה אוויינדה עם הרומן "סאב" משנת 1841, רומן רומנטי שמציע ביקורת עדינה על העבדות והיחס לנשים בקובה, הפרואנית הסופרת הנטורליסטית קלורינדה מטו דה טרנר שכתבה בשנת 1889 את "ציפורים ללא קן" - "Aves sin nido", ספר שנחשב לאחד הרומנים החשובים ביותר בנושא אינדיגניזם - (Indigenismo) במאה ה-19 - (אידאולוגיה פוליטית שעסקה ביחס בין מדינת הלאום למיעוטיה האינדיאנים), והסופרת הרומנטית הארגנטינאית חואנה מנואלה גוריטי (1818–1892), שהותירה אחריה מגוון רומנים וסיפורים קצרים, וניהלה מעגל ספרותי בפרו. הנטורליסטית הפרואנית החלוצה, מרסדס קאבלו דה קרבונרה כתבה את הספר "בלנקה סול" (1888) בו העבירה ביקורת על חוסר הזדמנויות התעסוקה לנשים בחברה שלה. הנשים הסופרות של המאה התשע-עשרה כתבו לא פעם על תופעות אי-השוויון באמריקה הלטינית שנותרו כשריד של הקולוניאליזם ובכלל זה הדחיקה לשוליים והדיכוי של עמים ילידים, עבדים ונשים.[4] יצירות רבות של נשים בתקופה זו קראו תיגר על החברות הפטריארכיות הלטינו-אמריקאיות. סופרות נשים בולטות אלה דנו בצביעות המעמד השולט והמוסדות הדומיננטיים שהיו קיימים במדינותיהם המתפתחות וביקרו את שחיתות השלטון. מספר דוגמאות מרכזיות ליצירות כאלה כוללות את "אינדול" של קלורינדה מאטו דה טרנר, מורשת והקונספירטור: "אוטוביוגרפיה של איש ציבור". Herencia, and El Conspirador: autobiografia de un hombre publico.[5]

חלוצי המודרניזם, והבום הלטינו-אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19, הופיע המודרניזם, תנועה פואטית שאת הטקסט המכונן שלה ניסח בשנת 1988 הסופר בן ניקרגואה רובן דריו בספרו "כחול" ("Azul"). זו הייתה התנועה הספרותית הראשונה של אמריקה הלטינית שהשפיעה על התרבות הספרותית מחוץ לאזור, והייתה גם הספרות הראשונה האמיתית של אמריקה הלטינית, מכיוון שההבדלים הלאומיים כבר לא היוו עניין, וסופרים ביקשו ליצור קשרים לטינו-אמריקאים. חוסה מארטי, למשל, אף שהיה פטריוט קובני, התגורר גם במקסיקו ובארצות הברית וכתב לכתבי עת בארגנטינה ובמקומות אחרים. בשנת 1900 כתב האורוגוואי חוסה אנריקה רודו את מה שנחשב כמניפסט להתעוררות התרבותית של האזור, "אריאל". דלמירה אגוסטיני, אחת הדמויות הנשיות של המודרניזם, כתבה שירה שהשתמשה בדימויים מודרניסטיים טיפוסיים (כמו ברבורים) ושילבה בהם מסרים פמיניסטיים ונושאים ארוטיים, כפי שמתארת מבקרת הספרות סילביה מולוי.[6]

אף על פי שהמודרניזם עצמו נתפס לעיתים קרובות כאסתטי ואנטי-פוליטי, ישנם משוררים ומסאיסטים, ובהם חוסה מרטי, וגם הפרואנים מנואל גונזלס פראדה וחוסה קרלוס מריאטגי, שהציגו ביקורות משכנעות על הסדר החברתי העכשווי ובמיוחד על מצוקתם של העמים הילידים של אמריקה הלטינית. באופן זה, ראשית המאה העשרים ראתה גם את עליית האינדיגניזם, מגמה שזכתה בעבר לפופולריות בהובלתה של קלורינדה מאטו דה טרנר, והתמקדה כעת בייצוג התרבות הילידית והעוולות שחוו קהילות כאלה, אותה הובילו בין היתר חוסה מריה ארגואדס, והמשוררת המקסיקנית רוסריו קסטיאנוס.

ההתנגדות לקולוניאליזם, מגמה שעלתה מוקדם יותר במאה התשע עשרה, הייתה חשובה ביותר גם במודרניזם. ספרות התנגדות זו קודמה על ידי מודרניסטים בולטים כולל הנשיא חוסה מארטי (1853-1895) מקובה, ורובן דריו (1867-1916) מניקרגואה. מרטי הזהיר את הקוראים מפני הנטיות האימפריאליסטיות של ארצות הברית ותיאר כיצד אמריקה הלטינית צריכה להימנע מלאפשר לארצות הברית להתערב בענייניה. דוגמה עיקרית למסר מסוג זה נמצא במאמרו של מרטי "אמריקה שלנו" שפורסם בשנת 1892. דריו פעל גם כדי להדגיש את האיום של האימפריאליזם האמריקני, אותו ניתן לראות בשירו "לרוזוולט", כמו גם ביצירותיו האחרות הקייקווק: "הריקוד האופנתי" CakeWalk: El Baile de Moda. רבות מיצירותיו פורסמו "בלה רביסטה מודרנה דה מקסיקו", מגזין מודרניסטי של אותה תקופה.[7]

חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי המציא את מה שהיה כמעט ז'אנר חדש, הסיפור הקצר הפילוסופי, והפך לאחד המשפיעים ביותר מבין כל הסופרים הלטינו-אמריקנים. במקביל, רוברטו ארלט הציע סגנון שונה מאוד, קרוב יותר לתרבות ההמונים והספרות הפופולרית, ששיקף את העיור וההגירה האירופית שעיצבה את הדמוגרפיה של הקונוס הדרומי באותן שנים. שני הכותבים היו חוד החנית במחלוקת מרכזית שנתגלעה בספרות הארגנטינאית בין מה שנקרא קבוצת פלורידה של בורחס וסופרים ואמנים אחרים שנהגו להפגש בעבר בבית הקפה ריצ'מונד ברחוב פלורידה המרכזי בעיר בואנוס איירס לעומת קבוצת בואדו, של רוברטו ארלט שנהגו להפגש בעבר בבית הקפה היפני ברובע בואדו הפריפריאלי ביותר של אותה עיר.

רומולו גלגלוס הוונצואלי כתב ב־1929 את מה שהפך לאחד הרומנים הידועים ביותר באמריקה הלטינית במאה העשרים, "דונה ברברה". "דונה ברברה" הוא רומן ריאליסטי המתאר את הקונפליקט בין ציוויליזציה לברבריות באזוריה הירודים של דרום אמריקה, והוא יצירת מופת של קריאוליזם. הרומן הפך ללהיט מיידי, ותורגם ליותר מארבעים שפות.

דמויות בולטות בברזיל בתקופה זו כוללות את הסופר יוצא הדופן וכותב הסיפורים הקצרים מאשאדו די-אסיס, אשר הן השקפתו האירונית והן הניתוח הפסיכולוגי העמוק שלו יצרו ממד אוניברסלי בפרוזה הברזילאית, המשוררים המודרניסטים מאריו דה אנדראדה, אוסוולד דה אנדרדה (שהמניפסט שלו "אנטרופופאגו" שיבח את מעצמת הטרנס-תרבותיות הברזילאית).

במקסיקו של שנות ה-20, יצגו תנועות הסטרידנטיזם ו"בני הדור העכשווי" את זרם האוונגרד. המהפכה המקסיקנית שהיוותה השראה לרומנים כגון "אלו שלמטה", של מריאנו אזואלה, יצירה מחויבת של ריאליזם חברתי, תמשיך להיות נקודת ציון לספרות המקסיקנית במשך עשורים רבים. בשנות הארבעים טבע הסופר והמוזיקולוג הקובני אלחו קרפנטייר את המונח "המופלא האמיתי", ויחד עם חואן רולפו המקסיקני ומיגל אנחל אסטוריאס מגואטמלה הם נחשבו כמבשרי הבום הלטינו-אמריקאי ואת הסגנון המייצג אותו "הריאליזם הקסום".

שירה אחרי מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפונסו רייס סופר שכתב יצירות משפיעות על סוריאליזם מקסיקני.

השירה המודרניסטית התפתחה לשירה ניסיונית יותר, במיוחד של אוונגארד, שהולידה מגוון תנועות ומגמות אמנותיות. השירה של המאה העשרים באמריקה הלטינית הביעה לא פעם אהבה ומחויבות פוליטית, במיוחד בהתחשב במודל שסיפקו המשורר הפרואני סזאר ואייחו וחתן פרס נובל הצ'ילני, פבלו נרודה, אחריהם הגיעו משוררים כמו ארנסטו קרדנל הניקרגואני, רוק דלטון הסלבדורי והפרואנים בלנקה ורלה, חורחה אדוארדו איילסון או חאבייר סולוגורן.

משוררים משמעותיים אחרים כוללים את ניקולס גיין הקובני, גונזלו רוחאס הצ'יליאני ואת מריו בנדטי האורוגוואי, שלא לדבר על זוכי פרס נובל גבריאלה מיסטרל ואוקטביו פס, האחרון גם מבקר ומסאיסט מכובד, המפורסם במיוחד בזכות ספרו על תרבות מקסיקו, "מבוך הבדידות".

בצ'ילה, בראוליו ארנס ואחרים הקימו בשנת 1938 את קבוצת דוּדָא Mandrágora, הקבוצה הושפעה מהסוריאליזם וגם מוויסנטה ווידוברו Vicente Huidobro ממובילי האוונגארד בצ'ילה. עם זאת, חבורת המשוררים הועמדה בצל על ידי פבלו נרודה וגבריאלה מיסטרל. בפרו, פיתחו סזארו מורו ואמיליו אדולפו ווסטפאלן את הסוריאליזם של אזור האנדים.

הבום הלטינו-אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאל גרסיה מארקס, המפורסם מבין סופרי הבום

אחרי מלחמת העולם השנייה, אמריקה הלטינית נהנתה משגשוג כלכלי גובר, ותחושת אמון חדשה יצרה גאות ספרותית - המכונה בשם הבום הלטינו-אמריקאי. בשנים 1960 עד 1967 פורסמו מספר מיצירות הבום הגדולות הראשונות, תהליך שהתרחב תוך זמן קצר יחסית והפך לנחלת רבים, גם מחוץ לאמריקה הלטינית עצמה. רבים מהרומנים ואוספי הסיפורים הקצרים היו מרדניים מעט מנקודת מבטה הכללית של תרבות אמריקה הלטינית. סופרים חצו גבולות מסורתיים, התנסו בשפה ולעיתים קרובות ערבבו סגנונות כתיבה שונים ביצירותיהם.

מבנים של יצירות ספרותיות השתנו גם הם. כותבי הבום העזו לצאת מחוץ למבנים עלילתיים מסורתיים, כשהם מחבקים אי-ליניאריות ונרטיבים ניסיונים. דמותו של חורחה לואיס בורחס, אם כי אינו ממש סופר בום כשלעצמו, הייתה בעלת השפעה רבה על דור הבום. סופרים לטינו אמריקאים קיבלו השראה מסופרים צפון אמריקאים ואירופאים כמו וויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף, מהמשורר והדרמטיקאי הספרדי האגדי פדריקו גארסיה לורקה ונוספים. רבים מהכותבים הכירו זה את זה, מה שהביא להתרבות הדדית של סגנונות.

הבום השיק את הספרות הלטינו-אמריקאית על הבמה העולמית, שהייתה מובחנת ונועזת והתבלטה ברומנים ניסיוניים כגון קלאס (ספר) של חוליו קורטאסר (1963), שפורסמו לעיתים קרובות בספרדית ותורגמו במהירות לאנגלית. מאז 1966 ועד 1968, אמיר רודריגס מונגאל פרסם את הירחון הלטינו-אמריקאי המשפיע שלו עולם חדש Mundo Nuevo, עם קטעים של רומנים שעדין לא שוחררו של הסופרים שעוד נחשבו לחדשים כגון גיירמו קבררה אינפנטה או סברו סרדוי, כולל שני פרקים של גבריאל גרסיה מארקס מתוך מאה שנים של בדידות בשנת 1966. הספר שפורסם בשנת 1967 היה אחד הרומנים המגדירים של הבום, שהוביל לקישור של הספרות הלטינו אמריקאית עם הריאליזם הקסום, אם כי סופרים חשובים אחרים מהתקופה כמו מריו ורגס יוסה וקרלוס פואנטס אינם משתבצים כל כך בקלות בהגדרה זו. באותה שנה, 1967, מיגל אנחל אסטוריאס זכה בפרס נובל לספרות, מה שהפך את הרומנים הקסומים שלו, המטאפורים הכבדים, הפולקלוריסטיים ולעיתים טעונים פוליטית, למוכרים וידועים בעיקר באירופה ובצפון אמריקה. אולי, שיאו של הבום הגיע בשנת 1974 עם פרסום ספרו המונומנטלי של אוגוסטו רואה באסטוס אני העליון (Yo, el supremo). סופרים חשובים נוספים מהתקופה כוללים את חוסה דונוסו הצ'יליאני, אוגוסטו מונטרוסו מגואטמלה ואת גילרמו קבררה אינפנטה מקובה.

אף על פי שהפריחה הספרותית התרחשה בזמן שאמריקה הלטינית זכתה להצלחה מסחרית, היצירות של תקופה זו נטו להתרחק מהתועלת שבמודרניזציה שהייתה אז בעיצומה. תחת זאת, הן נטו לעיתים קרובות לא להתמקד בסוגיות חברתיות ומקומיות, אלא בנושאים אוניברסליים ולעיתים מטאפיזיים.

המהומה הפוליטית במדינות אמריקה הלטינית כמו קובה בתקופה זו, השפיעה אף היא על הפריחה הספרותית. מספר מהיצירות צפו סוף לעידן השגשוג, ואף ניבאו כי בעיות ישנות יופיעו מחדש בעתיד הקרוב. עבודותיהם בישרו את האירועים שיתרחשו בעתיד באמריקה הלטינית, עם הדיקטטורות של שנות ה-70 וה-80, המהומה הכלכלית והמלחמות המלוכלכות.

פוסט-בום וספרות עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברטו בולנו נחשב כבעל ההשפעה הגדולה ביותר בארצות הברית מכל סופרי העידן שלאחר בום

ספרות פוסט-בום מאופיינת לעיתים בנטייה לאירוניה והומור, כמו הנרטיב של אלפרדו ברייס אייצ'ניק, ובשימוש בז'אנרים פופולריים, כמו ביצירתו של מנואל פואיג. חלק מהכותבים הרגישו שההצלחה של הבום היא כנטל, והוקיעה את רוח העוקצנות שמפחיתה את הספרות האמריקאית הלטינית לכדי ריאליזם קסום בלבד. זה הביא את אלברטו פוגט הצ'יליאני לייסד את תנועת המק-אונדו כתגובת נגד למקונדואיזם שדרש מכל השואפים לכתוב למקם את סיפורם בג'ונגלים טרופיים מהבילים שבהם התקיימו זה לצד זה המופלאים והאמיתיים. ביומן הלעגני של ג'יאנינה בראשי הפוסט-מודרניסטית, המספר של הבום הלטינו-אמריקני הלטיני נורה למוות על ידי אמנית האיפור של רשת מייסי'ס שמאשימה את הבום בכך שהוא מנצל את בדידותה. עם זאת, סופרים אחרים עסקו בהצלחתו של הבום: כמו יצירת האמנות של לאורה אסקיבל - "כמו מים לשוקולדה" שכולה ריאליזם קסום.

הסופר המשפיע ביותר בשפה הספרדית בארצות הברית היה רוברטו בולניו.[8] בסך הכל, הספרות העכשווית באזור היא תוססת ומגוונת, החל מהפופולרים מאוד - פאולו קואלו ואיזבל איינדה, ועד ליצירות האוונגרדיות יותר והמוערכות של סופרים כמו דיאמלה אלטיט, ג'יאנינה בראשי, לואיסה ולנזואלה, מרקוס אגיניס, ריקרדו פיגליה, רוברטו אמפוארו, חורחה מרצ'נט לאזקנו, אליסיה יאנס, חיימה מרצ'אן, חיימה ביילי, פרננדו אמפוארו, מיגל גוטיירז, אדגרדו ריברה מרטינז, אלונסו קואטו, מנפרדו קמפ, אדמונדו פז זולדן, ג'יאקונדה בלי, חורחה פרנקו, דניאל אלארקון, ויקטור מונטויה או מריו מנדוזה זמברנו. דמויות חשובות נוספות כוללות את ססר איירה הארגנטינאי, את מריו בלאטין הפרואני-מקסיקני או את פרננדו ואלחו הקולומביאני.

תשומת לב רבה הוקדשה לז'אנר העדות testimonio ולטקסטים שהופקו בשיתוף עם נושאים משניים כמו ריגוברטה מנצ'ו.

לבסוף, זן חדש של כרוניקאים מיוצג על ידי העיתונים קרלוס מונסיוואס ופדרו למבל, שהמשיכו את המסורת ארוכת השנים של היצירה המסאית, כמו גם את התקדימים היצירתיים של אי-בדיון המיוצגים בין היתר, על ידי האורוגוואי אדוארדו גליאנו ו אלנה פוניאטובסקה המקסיקנית.

סופרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקטביו פס עזר בהגדרת השירה המודרנית והאישיות המקסיקנית.

על פי מבקר הספרות הרולד בלום, הסופר הבולט באמריקה הלטינית של כל הזמנים, הוא הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. בספרו השנוי במחלוקת "הקאנון מערבי" משנת 1994, אומר בלום:

מבין כל הסופרים האמריקאים הלטיניים במאה זו, הוא האוניברסאלי ביותר. . . אם אתה קורא את בורחס בתדירות ובקרוב, משהו בך הופך לבורחסיאני, כי לקרוא אותו פירושו להפעיל מודעות לספרות שבה הוא הלך רחוק יותר מכל אחד אחר.

[9]

בין הסופרים, אולי הסופר הבולט שהגיח מאמריקה הלטינית במאה ה-20 הוא גבריאל גארסיה מארקס. ספרו "מאה שנים של בדידות" (1967), הוא אחת היצירות החשובות בספרות העולם של המאה העשרים. בורחס הביע דעתו שמדובר ב"דון קישוטה של אמריקה הלטינית".[10]

בין גדולי המשוררים של המאה העשרים היה פבלו נרודה; לדברי גבריאל גרסיה מרקס, נרודה "הוא המשורר הגדול ביותר של המאה העשרים, בכל שפה שהיא."[11]

הסופר והמשורר המקסיקני אוקטביו פס, ייחודי בקרב סופרים לטינו-אמריקאים בכך שזכה בפרס נובל, בפרס נוישטט ובפרס סרוונטס. פז זכה גם בפרס ירושלים וכן תואר דוקטורט לכבוד מהרווארד.

פרס סרוונטס, המוענק מדי שנה מטעם ממשלת ספרד, נחשב בעיני רבים לפרס הספרותי החשוב ביותר בשפה הספרדית [דרוש מקור]. סופרים לטינו-אמריקאים שזכו בפרס היוקרתי הזה כוללים בין היתר את חוסה אמיליו פצ'קו (מקסיקו), חואן גלמן (ארגנטינה), ניקאנור פארה (צ'ילה), סרג'יו פיטול (מקסיקו), גונזלו רוג'אס (צ'ילה), אלווארו מוטיס (קולומביה), חורחה אדוארדס (צ'ילה), גילרמו קבררה אינפנטה (קובה), מריו ורגס יוסה (פרו), דולסה מריה לויינאז (קובה), אדולפו ביאוי קאסארס (ארגנטינה), אוגוסטו רואה באסטוס (פרגוואי), קרלוס פואנטס (מקסיקו), ארנסטו סאבטו (ארגנטינה), אוקטביו פס (מקסיקו), חואן קרלוס אונטי (אורוגוואי), חורחה לואיס בורחס (ארגנטינה) ואלחו קרפנטייר (קובה).

הסופרים הלטינו-אמריקנים שזכו בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בעולם, פרס נובל לספרות, הם: גבריאלה מיסטרל (צ'ילה, 1945), מיגל אנחל אסטוריאס (גואטמלה, 1967), פבלו נרודה (צ'ילה, 1971), גבריאל גארסיה מארקס (קולומביה, 1982), אוקטביו פס (מקסיקו, 1990), מריו ורגס יוסה (פרו, 2010).

המשורר הפרואני סזר וואייחו, שנחשב על ידי תומאס מרטון כ"משורר האוניברסלי הגדול ביותר מאז דנטה "

פרס נוישטט הבינלאומי לספרות, מונה בין מקבליו מספר סופרים לטינו-אמריקנים; ובהם: קלריבל אלגריה (ניקרגואה), אלווארו מוטיס (קולומביה), ז'ואאו קבראל דה מלו נטו (ברזיל), אוקטביו פס (מקסיקו), וגבריאל גרסיה מארקס (קולומביה). המועמדים לפרס כוללים: ריקרדו פיגליה (ארגנטינה), מריו וארגס יוסה (פרו), מרג'ורי אגוסין (צ'ילה), אדוארדו גליאנו (אורוגוואי), הומרו ארידג'יס (מקסיקו), לואיס פרננדו וריסימו (ברזיל), אוגוסטו מונטרוסו (גואטמלה), ארנסטו קרדנל (ניקרגואה), קרלוס פואנטס (מקסיקו), חורחה לואיס בורחס (ארגנטינה), ז'ורז' אמאדו (ברזיל), ארנסטו סבטו (ארגנטינה), קרלוס דרומונד דה אנדרה (ברזיל) ופבלו נרודה (צ'ילה).

פרס ספרות בינלאומי חשוב נוסף הוא פרס ירושלים; על מקבליו נמנים בין היתר: מרקוס אגוויניס (ארגנטינה), מריו ורגאס יוסה (פרו), ארנסטו סבטו (ארגנטינה), אוקטביו פס (מקסיקו), חורחה לואיס בורחס (ארגנטינה).

סופרים לטינו-אמריקנים שכיכבו ברשימותיו של המבקר הספרותי הבולט הרולד בלום, הקאנון המערבי של יצירות הספרות העולמיות המשפיעות ביותר כוללים את: רובן דריו, חורחה לואיס בורחס, אלחו קרפנטייר, גילרמו קבררה אינפנטה, סוורו סרדוי, ריינאלדו ארנס, פבלו נרודה, אוקטביו פס, ססאר ואייחו, מיגל אנחל אסטוריאס, חוסה לזמה לימה, חוסה דונוסו, חוליו קורטאסר, גבריאל גארסיה מרקס, מריו ורגאס יוסה, קרלוס פואנטס וקרלוס דרומונד דה אנדראדה.

סופרים ברזילאים שזכו בפרס קמואש, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בשפה הפורטוגזית, כוללים את: ז'ואאו קבראל דה מלו נטו, רייצ'ל דה קיירוז, ז'ורז' אמאדו, אנטוניו קנדידו, אאוטראן דוראדו, רובם פונסקה, ליז'יה פגונדס טלס, ז'ואאו אובאלדו ריביירו, ופררה גולר. מספר סופרים בולטים שזכו בפרס מאשאדו דה אסיס בברזיל כוללים: רייצ'ל דה קיירוז, ססיליה מאירלס, ז'ואאו גימראס רוזה, אריקו וריסימו, לוסיו קרדוסו ופריירה גולאר.

זוכים לטינו-אמריקאים בפרס נובל בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרונולוגיה: סוף המאה ה-19 עד לימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]



ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Slaughteryard (2010), by Esteban Echeverría, Norman Thomas di Giovanni and Susan Ashe, trans by Juan María Gutiérrez, (HarperCollins Publishers: London)
  2. ^ Lagasse, Paul. "Spanish American Literature". 
  3. ^ Arango-Ramos, Fanny D. "Resistance Literature in Spanish America". 
  4. ^ Denegri, Francesca. "Women's Writing in the 19th Century". 
  5. ^ Arrango-Ramos, Fanny D. "Resistance Literature in Spanish America". 
  6. ^ Molloy, Sylvia (ספטמבר 1983). "Dos lecturas del cisne: Rubén Darío y Delmira Agustini". Revista de la Universidad de México (10464). 
  7. ^ Arrango-Ramos, Fanny D. "Resistance Literature in Spanish America". 
  8. ^ Roberto Bolaño: diez años sin el autor que conquistó a los jóvenes escritores
  9. ^ The Western Canon: The Books and School of the Ages. New York: Harcourt Brace, 1994.
  10. ^ Jorge Luis Borges: Conversations. Ed. Richard Burgin. Univ of Miss. 1998.
  11. ^ Plinio Apuleyo Mendoza (1 March 1983). The fragrance of guava: Conversations with Gabriel García Márquez. Verso. p. 49. Retrieved 4 August 2011.