ספריית בני ברית
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מבנה אדריכלי  |
| כתובת |
רחוב בני ברית 18 |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – העשור של 1900 |
| תאריך פתיחה רשמי |
העשור הראשון של המאה ה־20 |
| קואורדינטות | 31°47′08″N 35°13′12″E / 31.78551°N 35.21987°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   ספריית בני ברית | |
  | |
ספריית בני ברית היא מבנה שנבנה בירושלים בראשית המאה ה-20 בידי ארגון בני ברית. המבנה שימש בתחילה כמשכנה של הספרייה הלאומית ולאחר מכן כספרייה עירונית, מדרשה של הרבנות הצבאית וכיום - ישיבת עץ החיים של ארגון שלום לעם בראשות הרב יוסף הלל בנו של המקובל הרב יעקב משה הלל ראש ישיבת חברת אהבת שלום.
גיוס התרומות ובניית המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי שנת 1899 הפיץ יוסף חזנוביץ קול קורא,[1] היה זה המשכו של קמפיין ארוך שניהל חזנוביץ למען הספרייה הלאומית בירושלים, אך בניגוד למכתביו הקודמים, כאן התמקד חזנוביץ לא בקריאה להרחבת אוספיה של הספרייה, אלא בצורך בהקמת "בית נאמן" - בניין ייעודי לאכלוס אלפי הספרים, שעברו עד אז בין חדרים ובתים שכורים ברחבי ירושלים.
הביטוי בו השתמש חזנוביץ נקלט היטב ובמהלך השנים הבאות נמלאו העיתונים בהודעות ומודעות שונות על תרומות שהורמו לטובת אותו "בית נאמן". במיוחד נרתמה לטובת העניין מערכת עיתון המליץ, שקבעה מדור מיוחד בשם "בית נאמן" לפרסום התורמים.
מנהלי הספרייה ניגשו למלאכה עוד בטרם נאספו הכספים. הם רכשו בהקפה מגרש בסמוך לרחוב החבשים (כיום - בפינת רחובות "בני ברית" ו"יוסף חזנוביץ") והניחו את אבן הפינה לבניין ב-30 באפריל 1900 הונחה אבן הפינה לבניין החדש. במגילת היסוד נכתב:
בעזרת ה'! הבית הזה נבנה לשם "בית הספרים הכללי לבני ישראל". בית הספרים הזה נוסד על ידי לשכת "ירושלים" אשר לאגודת "בני ברית" בשנת תרנ"ב היא שנת ארבע מאות לגלות ישראל מספרד, ויקרא אז בשם "מדרש אברבנאל" על שם דון יצחק אברבנאל שהלך בראש גולים. וכשלשים אחרי יסוד המסד, כאשר שלח האדון ד"ר יוסף חזנוביץ מביליסטוק אשר ברוסיה אשר אוצר ספריו הגדול נוסף להמוסד גם השם "גנזי יוסף". וביום שני בשבת, באחד לחדש השני בשנת התר"ס היא שנת אלף תתל"א לחרבן הונחה אבן היסוד לבית האמן למסד הכללי והנכבד במעמד רבים מבני אחינו. ויהי נעם ה' על הבניין הזה, והבית הזה יהיה עליון, לשם ולכבוד לישראל בכל הארץ
קצב התרומות לא עמד בקצב הבנייה, וכעבור מספר חודשים, נאלצו המנהלים להפסיק את עבודות הבנייה לזמן מה[3] בסופו של דבר נאספו התרומות, חודשו העבודות וב-5 באפריל 1902 פתח בית הספרים את שעריו לציבור.[4] בתוך מספר חודשים, הועבר כל הציוד לבניין הספרייה החדש ובסיוע הלוואה מקרן מזכרת משה מונטיפיורי, סולק החוב לבעל הקרקע כעבור מספר חודשים נוספים.
הספרייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלם מדרש אברבנאל וגנזי יוסף (לימים: הספרייה הלאומית) שכן במבנה מהקמתו ועד לשנת 1920. במהלך השנים הללו שוכלל הבניין ובשנת 1907 סולקו המדרגות העץ ארעיות העולות לקומה השנייה לטובת מדרגות אבן.
אולם הספרייה שימש כמעין מרכז קהילתי ונערכו בו הרצאות לציבור, כנסים ואספות.
מלאי הספרייה המשיך וגדל - אם בעת ייסוד הבניין עמד האינוונטר על כחמישה עשר אלף ספרים,[5] הרי שכעבור עשור, עמד המספר על יתר מכפל מספר זה,[6] ובראשית שנות העשרים כבר החזיקה הספרייה קרוב לשישים אלף ספרים.[7]
הבניין, שהיווה שכלול כה גדול לעומת המבנים הקודמים, שלא נבנו בתור ספריות, התגלה כבעל ליקויים משל עצמו - המעבר בין אולם הקריאה למחסן הספרים היה חשוף לגשם, משרדי ההנהלה היו קטנים (וחלקו מקום עם משרדי לשכת בני ברית), המקום היה חסר בית שימוש ועוד. שכירת מבנה סמוך (שבה שוכנה ספריית גולדציהר) בשנת 1924 היוותה פתרון חלקי בלבד.[8]
מעבר לכל הסיבות שלא להישאר בבית זה, הייתה סיבה אחת נוספת ומכריעה שגרמה לעזיבתה של הספרייה - הרצון לאיחודה עם האוניברסיטה העברית. עם כינונה של האוניברסיטה בשנת 1925 שונה שמה של הספרייה ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" וכעבור חמש שנים, ב-15 באפריל 1930, נחנך משכנה החדש של הספרייה בבית דוד וולפסון.
לאחר הספרייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעת מעברה של הספרייה למעונה החדש, נותרו מאחור מבחר ספרים עבריים עממיים וכן מלאי הספרים הכפולים של הספרייה, כדי להוות בסיס להקמתה של הספרייה העירונית מיסודם של בני ברית.[9] הארגון נתן לספרייה את השם "ספרית ירושלים".[10]
הספרייה המשיכה לפעול עד שנות ה-70, אז נסגרה מפאת התמעטות הפוקדים את שעריה. יוזמה להקמת בניין משרדים במקום לא צלחה והמבנה הוכרז כמבנה לשימור וערכו בו עבודות שיקום במימון הקרן לירושלים. במקביל לעבודות השיקום, תכנן האדריכל דוד קרויאנקר תוספת למבנה, שאמורה הייתה לשמש את משרדי ארגון בני ברית, אך גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל.[11]
ב-1978 השתכנה במקום מדרשה תורנית צבאית[דרושה הבהרה].
כיום[דרושה הבהרה] הבניין משמש את ישיבת "עץ החיים" של ארגון שלום לעם שעל ידי חברת אהבת שלום.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העותמאנית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ן, עמ' 275–291
- דוד קרויאנקר, רחוב יפו - ירושלים : ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר, הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, תש"ס, עמ' 247–249
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - תקופות וסגנונות, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 337–339
- אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' יא-כו
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספריית בני ברית באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
- מידע על ספריית בני ברית בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ד"ר יוסף חאזאנאוויטץ, מכתב להזכיר, הצפירה, 18 באוקטובר 1899;יוסף בן אהרן ד"ר חאזאנאוויטץ, מכתב להזכיר, המליץ, 23 באוקטובר 1899;ד"ר יוסף חאזאנאוויטץ, מרכ רוחני בירושלים, המגיד, 12 בנובמבר 1899
- ^ הערה 582 בגרסה המקוונת שבפרויקט בן-יהודה (ראו שם גם תיאור הטקס)
- ^ אפרים כהן, יחיאל מיכל פינס ואחרים, מכתב אל המו"ל, המליץ, 27 באוגוסט 1900
- ^ השבוע, השקפה, 11 באפריל 1902
- ^ ילין, שם
- ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 11
- ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה (1935) עמ' ז
- ^ ברמן, שם, עמ-יד-טו
- ^ ברמן, שם, עמ' כז
- ^ לחיזוקה של "ספרית ירושלים", הצופה, 13 בפברואר 1938
- ^ שימור ושיפוץ בניין ספריית בני ברית באתרו של דוד קרויאנקר