ספר עיר הגבירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספר עיר הגבירות
Le Livre de la Cité des Dames
כריכה מודרנית של תרגום לאנגלית של הספר, עם איור מהמקור, בו דמותה של כריסטינה כורעת ובונה קיר, ואחת הגבירות, שכתר לראשה, מוסרת לה לבנה
כריכה של תרגום מודרני של הספר, עם תמונת שער שהיא איור מהמקור
מידע כללי
מאת קריסטין דה פיזאן
שפת המקור צרפתית של ימי הביניים עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
שנת הוצאה 1405
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ספר עיר הגבירות (בצרפתית: Le Livre de la Cité des Dames, שנת 1405) היה תגובתה של קריסטין דה פיזאן ל"רומן הוורד" מאת ז'אן דה מאון. דה פיזאן כופרת באמונותיו המיזוגיניות של מאון באמצעות יצירת עיר גבירות מטאפורית. היא מגנה על נשים, בכללן, באמצעות איסוף סדרת נשים אשר נודעו במהלך דברי הימים. נשים אלה משוכנות בעיר הגבירות, אשר אינה אלא ספרה של דה פיזאן. בבנות זו את עירה, היא משתמשת בכל אשה נודעת כחומר בניין לא לכותלי העיר ולבתיה לבדם, אלא אף כחומר בניין להגנתה על זכויות האישה. כל אישה הנוספת לעיר נוסכת יתר כוח בטיעונה של דה פיזאן, לפיו ביכולתן של נשים להוות משתתפות פעילות בחברה. היא אף דוגלת בשוויון בין המינים בתחומי החינוך וההתנהגות הנאותה.

"ספר עיר הגבירות" הוא חלק מכתב יד גדול יותר של דה פיזאן, הידוע בשם "ספר המלכה". דה פיזאן היא האישה הראשונה הידועה שהתפרנסה מכתיבה, דבר שנאלצה אליו לאחר שהתאלמנה בגיל 25 והייתה צריכה לפרנס את שלושת ילדיה. היא הותירה אחריה גוף עבודות של עשרות טקסטים. "ספר המלכה" הוא המפורסם מביניהם, ונכתב עבור המלכה איזבו מבוואריה, וקושט באיורים צבעוניים מרשימים. כתב היד שמור כיום בספריה הבריטית, ונחשב לאחד העבודות הספרותיות החשובות מימי הביניים.

תקציר התוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מספר עיר הגבירות

עיקר הספר הוא דו-שיח בין כריסטין לבין שלוש המידות הטובות (בהקבלה למידות הטובות מהנצרות), המגולמות בדמותן של שלוש נשים – תבונה, הגינות, וצדק, אשר מופיעות בחלומה של כריסטין, ומודיעות לה שהיא נבחרה על ידי האל לתקן את המעוות בתפישות לגבי נשים. הן מורות לה לבנות עיר, בה ישכנו נשים ראויות מכל התקופות. וכל אחת בתורה מסייעת לכריסטין בחלק ממשימתה, במהלכה הן מדברות על מגוון נושאים עקרוניים. הדיון הוא פמיניסטי, ואחת אחת, המידות מפרקות את כל הדעות הקדומות המיזוגיניות של התקופה. הן עושות זאת בדרך משל, עם סיפורים על "גבירות" – כאשר משמע המילה "אשה אצילה ברוחה", להבדיל מ"אצילה במעמדה" – לוחמות מן המסורת היוונית, הרומית, היהודית, והנוצרית, מושלות וחוקרות, ואחרות בעלות שם ועשייה, מפגניות ועד קדושות. הנשים מהסיפורים מוזמנות לשכון בעיר, ולשמש נר לרגלי נשים אחרות, ולהגן עליהן.

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה פיזאן מגישה את הספר כמתנה למלכה איזבו

הגבירה תבונה היא הראשונה לסייע לכריסטין בבניין העיר. היא מסייעת בהנחת היסודות לעירה, ומשיבה לשאלותיה של כריסטין באשר למניע הגברים להשמצת נשים – ההבנה הזו היא בעצם משל ליסודות העיר. היא אומרת לכריסטין "ליטול את התבונה [שלה] ולחפור עמוקות ליצירת מחפורת סביב [העיר] ... [והמידה הטובה] תסייע לשאת את דליי האדמה על הכתפיים." "דליי האדמה" הללו הם עמדות כריסטין בנוגע להשמצה הגברית אותן זנחה. בתחילה האמינה כריסטין כי על נשים להיות רעות מיסודן, כי היא: "יכלה, בקושי רב, למצוא עבודה בתחום המוסר מאת כל סופר העולה על הדעת, בה לא הוקדשו כל פרק או כל פסקה אשר הם להתקפת המין הנשי. [לכן, היא] נאלצה לקבל את דעותיהם הבלתי אוהדות [של סופרים אלה] כלפי נשים, מאחר כי בלתי סביר היה כי גברים מלומדים כה רבים, אשר נדמה היה כי ניחנו בתבונה רבה וביכולת להעמיק בכל, ישקרו במקרים כה רבים." כריסטין איננה משתמשת בהגיון לגילוי איכויות הנשים. היא מאמינה בכל אשר היא קוראת; זאת במקום לעסוק ברישום מכלול הישגי הנשים. על מנת להחדיר הגיון בתפישתה, הגבירה תבונה מלמדת את כריסטין. היא מסייעת לה לסלק את הבקורתיות בה נהגה בעצמה וכן את מחשבותיה השליליות בנוגע לכותבי העבר. היא מעניקה לעצמה, לקוראים ולנשים בכללן סיבה להאמין כי לנשים תרומה בעלת חשיבות לחברה, וכי אינן רעות מיסודן.

בין הנשים שנכללות בחלק זה של הספר:

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו השני של הספר, המידה הטובה הגינות מסייעת לכריסטין לבנות את הבתים, כדי למלא אותם בגבירות אמיצות בעלות שם. בעת הבנייה, הגבירה הגינות מסברת אוזניה של כריסטין בסיפורי נשים פגניות, עבריות ונוצריות שהייתה להן מתת הנבואה, או הטהרה, או הדבקות למשפחותיהן. הן דנות במוסד הנישואין, ובפרט על הטענות של גברים לגבי המידות הרעות שנשים מביאות לתוכו. הגבירה הגינות מתקנת את ההשקפות המעוותות הללו, ומספרת על נשים שחיו בשלום ואהבה עם בני זוגן, וכופרת בטענות שנשים הן חסרות צניעות, בוגדניות, הפכפכות, ומרושעות מטבען דרך סיפוריה. החלק הזה מסתיים בפנייה של כריסטין לנשים ומבקשת מהן להתפלל עבורה בזמן שהיא מסיימת את מלאכת הבנייה עם הגבירה הגינות.

בין הנשים שנכללות בחלק זה של הספר:

ועוד רבות.

החלק השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק השלישי, הגבירה צדק מצטרפת לכריסטין כדי לסייע "בגימורים", כולל לבחור מלכה לעיר הגבירות. היא מספרת לכריסטין על הקדושות אשר זכו לתהילה בשל קורבנן. בסיום חלק זה, כריסטין שוב פונה לכל הנשים, ומודיעה שבניית העיר הסתיימה, ומעודדת אותן להגן עליה וללכת אחר מלכתן, מרים הבתולה. היא גם מזהירה את הנשים מפני שקרים ודיבה, ומפצירה בהן להיזהר מגברים שטובתן אינה בעינם.

בין הנשים שנכללות בחלק זה של הספר:

תמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיחות בין כריסטין לגבירות, הקוראים למדים מידע היסטורי ואחר אשר פחות ידוע - כמו שאת האלפבית הלטיני המציאה אישה. הספר הוא ייחודי בכך שהוא לא רק מדבר על מעלות של נשים - אם כי זהו ערך מרכזי בספר, כל גבירה שמסופרת או מוזמנת לעיר היא בעלת מעלות שאמורות להוות דוגמה לנשים באשר הן - אלא גם מפרקת את הסקסיזם והמיזוגיניה, וחווה דעה על המקורות של גישות אלו. בין הנושאים הנידונים בספר הם אונס כפשיעה, הזיקה של נשים לחינוך, וכשרונן בממשל.

נושאים שבהן דנות הגבירות כוללים:

  • אהבה: אל מול האשמות מצד גברים בספרות של התקופה שנשים הן שטחיות ונטולות יכולת לאהוב, קריסטין מסיקה מהדוגמאות הרבות של המידות הטובות שלנשים יש יכולת עילאית לאהוב, בין אם מדובר באהבת האל או אהבה כרעיה.
  • נאמנות: אותם סופרים טענו רבות שנשים הן נחותות מוסרית ושכלית, ולכן אין להן את אותה הנאמנות שיש לגברים. קריסטין כופרת ברעיון זה, שוב בעזרת שלל דוגמאות מההיסטוריה ומהמיתולוגיה.
  • נישואים: קריסטין עונה לטוענים שאין נשים ראויות לבוא בברית הנישואין במעלותיהן הרבות של נשים כנשות חיל במסגרת המשפחתית.
  • גבריות: כדי לפרק את הגישות המיזוגיניות שהם החוט המקשר בספר, קריסטין מנתחת את הגברים שמחזיקים בדעות אלה, ומגיעה למגוון מסקנות לגביהם, כמו למשל על פי טענת המידות הטובות, שהמיזוגיניה העיקרית היא אשמת "גברים זקנים ואימפוטנטים" שמפיצים רעיונות רעילים מתוך תסכול. בסופו של דבר, היא מסיקה שגברים ונשים כאחד מסוגלים לטוב או רוע, ואין בכך בסיס מגדרי.
  • נשיות: קריסטין מתחילה את הספר בהבעת סלידתה מהיותה אישה, כשהיא משוכנעת שנשים הן רעות מטבען, כפי שאף נלמד בכנסייה, לגבי החטא הקדמון של חווה. הספר הוא בין היתר מין מסע על התודעה לגבי ערכן של נשים. היא מדברת על שוויון זכויות בעיקר בצורה עקיפה, ועל העיר המדומיינת שלה כמפלט מגברים, שעליהן אין היא סומכת שהם באמת מסוגלים להתייחס אל נשים בכבוד.
  • דת: בחברה האובר-דתית של צרפת בימי הביניים, הדרך כמעט היחידה לשכנע ברעיונות היה לבסס אותם ברצונו של אלוהים, וקריסטין עושה זאת לכל אורך הספר, בין היתר בשימוש דמויות אהובות מן הדת כדוגמאות. היא טוענת בין היתר שאלוהים אוהב נשים באותה מידה שהוא אוהב גברים, כבסיס לכך שעל גברים להתייחס יותר טוב לנשים.
  • כוח: חברתית ומשפטית, כל הכוח בתקופתה של דה פיזאן היה בידי גברים. על אף שהיא סוגרת את ספרה באמירה לנשים לציית לבעליהן, מספר רב מאוד מתוך הסיפורים הם דווקא על נשים עצמאיות, וכך גם המסקנות של קריסטין והגבירות לגבי השכלה וריבונות גופנית, אשר מרמזים שהיא ביקשה לקדם עצמאות של נשים במידה גדולה יותר מאשר יכלה לכתוב באופן מוצהר.

הספר גם עוסק במספר נושאים פילוסופיים:

  • אמת ושקר: קריסטין לא רק כופרת במסקנותיהם של הסופרים שעוררו את התנגדותה, היא מתייחסת אל טענותיהם כשקריות, ומנסה לבודד כל טענה וטענה כדי לפרק אותה ולתקן תפישות מעוותות שהתפתחו בעטיה.
  • הרוחני והגשמי: נשים בימי הביניים חיו תחת מגוון הגבלות, לא רק בציפיות לבי התנהגותן, שהייתה ממושטרת בכל היבטיה, אלא בגם באופן שהיו לעיתים קרובות הופכות לכפיפות מיניות של גברים, ראו בהן לחליפין מקור להנאה ומקור לפיתוי. הדבר עמד בבסיס לגיטימציה רחבה של אונס, שהאופי הפלילי שלו מדובר בחלק השני של הספר. בחלק השלישי, מרחיבה קריסטין את היריעה, כשהיא והגבירות מדברות על קדושות מעונות, שלרוב גם חוו ביזוי ועינוי מיני כחלק מתלאותיהן. אחרי שהנשים נשרפו, עונו, והוכו, על פי קריסטין, האונס שלהן נועד לפרק את הכבוד האחרון שהיה להן, את הקשר שלהן עם אלוהים.
  • כתיבה כאמצעי לניכוס מחדש: קריסטין באופן מכוון מכניסה את עצמה לתוך הספר, שנועד להיות שופר וזרקור וקריאה לא רק לכל הנשים, אלא גם לכל הגברים, ומיועד לשנות תפישות בחברה כולה. היא לא רק מעצימה את עצמה באופן הזה, היא מבקשת להחזיר את הכבוד האבוד של בנות מגדרה. פרסום עבודה כתובה היה אז כמעט הדרך היחידה להפיץ רעיונות; וכמי שביקשה לשנות את התפישה, בין היתר, של נשים כחסרות יכולת ודורשות טיפול והצלה, היא השתמשה בכלי זה כדי להזכיר או ללמד את קוראיה וקוראותיה על מגוון נשים מהמקרא, מיתולוגיה, היסטוריה והספרות שלא רק לא היה צריך להצילן, הן פעמים רבות היו המצילות, העצמאיות, והמשחררות.
  • האוניברסליות האנושית: קריסטין כותבת שהאל ברא את כל הנשמות ללא מגדר, וכך אין בעצם אף תכונה שהיא מהותית על פי חלוקה זו. היא משתמשת בטענה זו כדי לקדם את הרעיון שנשים יכולות, וצריכות, ללמוד, ושיש להן היכולת להשתתף בממשל ובחברה האזרחית. היא כן ציינה שאלהים ייעד לגברים ונשים תפקידים שונים עלי אדמות, אך מביאה את המסקנה המתבקשת שלא אמורה להיות היררכיה ביניהם, ושכולם מסוגלים לטוב או לרע באותה המידה.

השפעתו של בוקצ'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המידע הראשי ממנו שאבה דה פיזאן היה "על אודות נשים נודעות" (De Mulieribus Claris), מאת ג'ובאני בוקאצ'ו. כתבו היה חיבור ביוגרפי על אודות נשים נודעות מן העת העתיקה. כן ציטטה דה פיזאן מ"דקאמרון" מאת בוקאצ'ו בשלביה המאוחרים של עיר הגבירות. אגדות גיסמונדה וליזבטה, למשל, מצוטטות כמו מקורן ב"דקאמרון" מאת בוקאצ'ו. ייתכן כי קראה כריסטין את "על אודות נשים נודעות" בגרסתו הצרפתית, Des Cleres et Nobles Femmes. השפעתו של בוקאצ'ו ניכרת בעמדת כריסטין כלפי חינוך נשים. באגדת ריאה איליה דוגל בוקאצ'ו בזכותן של נשים צעירות לבחור להן חיים חילוניים או חיי דת. הוא מצהיר כי יש כדי להזיק בשילוח נערות למנזרים בעודן "נבערות מדעת, או רכות, או תחת אילוץ." בוקאצ'ו מצהיר כי על נערות להיות "מחונכות כדבעי מילדותן בבית הוריהן, ללמוד גילוי לב והתנהגות ראויה לשבח ואו אז, לכשתבגרנה ותדענה בכל לבן מהו רצונן החופשי". לאמונת בוקאצ'ו, יש ללמד נערות על אודות החיים והמעלות הטובות טרם הקדשתן לאל. הוא אינו מתייחס להענקת השכלה רשמית לנשים, אולם הוא דוגל בשליטת מה מצד נשים בחייהן, וכן בזכותן להתוודע לאפשרויותיהן העתידיות.

ייתכן כי אמונת בוקאצ'ו בחינוך נערות בנושאי חיים חילוניים וחיי דת, היוותה אבן קפיצה עבור אמונת דה פיזאן בחינוך נשים. אפילו היה הדבר אחרת, לבוקאצ'ו הייתה השפעה בלתי מבוטלת על דה פיזאן. אילו לא היה כן, אין זה סביר כי הייתה מצטטת ממקורות בוקאצ'ו ומשתמשת בם לחיוב.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Atchity, Kenneth J. The Renaissance Reader. HarperCollins Publishers: New York, 1996.
  • Blumenfeld-Kosinski, Renate and Kevin Brownlee. The Selected Writings of Christine De Pizan: New Translations, Criticism. New York, Norton Critical Editions, 1997.
  • Boccaccio, Giovanni. De mulieribus claris. English & Latin. Famous women. Ed. by Virginia Brown. Cambridge: Harvard University Press, 2001.
  • Brabant, Margaret. Politics, gender, and genre: the political thought of Christine de Pizan. Boulder: Westview Press, 1992.
  • Gaunt, Simon. Gender and genre in medieval French literature. Cambridge: Cambridge University Press, 1995.
  • Miller, Paul Allen, Platter, Charles, and Gold, Barbara K. Sex and gender in medieval and Renaissance texts: the Latin tradition. Albany: State University of New York Press, 1997.
  • Pizan, Christine. A Medieval woman’s mirror of honor: the treasury of the city of ladies. Trans. by Charity Cannon Willard, ed. by Madeleine Pelner Cosman. Tenafly: Bard Hall Press, 1989.
  • Quilligan, Maureen. The allegory of female authority: Christine de Pizan's Cité des dames. Ithaca: Cornell University Press, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ספר עיר הגבירות בוויקישיתוף