סצנת רחוב ברלינאית
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
ארנסט לודוויג קירכנר  |
| תאריך יצירה |
1913 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
95 סנטימטר |
| גובה |
121 סנטימטר |
  | |
סצנת רחוב ברלינאית (בגרמנית: Berliner Straßenszene) היא ציור משנת 1913 מתוך מחזור "סצנות רחוב" מאת האמן האקספרסיוניסטי הגרמני ארנסט לודוויג קירכנר. מחזור של יצירות בהן יצירה זו, נוצר בין השנים 1913–1915, מציג לעיתים קרובות פרוצות עם לקוחותיהן, ונחשב לאחת היצירות החשובות ביותר של האקספרסיוניזם הגרמני.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקדמת הציור נראות שתי פרוצות לבושות בבגדים צבעוניים מאוד, עם צווארוני תחרה מהודרים וכובעי אופנה גבוהים. מתוארים שני לקוחות – האחד פונה אל הצופה, והשני פונה אל הנשים. הדוגמן לדמות הלקוחות היה ככל הנראה ידידו של האמן, הצייר אוטו מולר, אך ייתכן שקירכנר עצמו השתמש בדמותו כמודל. הדגמים לשתי הנשים היו האחיות ארנה וגרטה שילינג.
ברקע מוצג רחוב סואן, ובו כרכרה רתומה לסוסים ושלט של קו החשמלית 15, קו עגלות סוסים שפעל במרכז ברלין. הנשים מביטות אל הגברים במבט מפתה; אחד הגברים מחזיר להן תשומת לב, ואילו השני מפנה מבטו. החיתוך של דמויות הגברים מעניק לציור תחושה של רגע שנתפס באופן חטוף.[1]
סגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בציור ניכרות השפעות הפוטוריזם האיטלקי, הבאות לידי ביטוי בדינמיות החפוזה של הסצנה. השפה הזוויתית של הצורות מושפעת מן הקוביזם.[2]
פרשנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קירכנר הרבה לצייר פרוצות ואת מערכת היחסים שלהן עם לקוחותיהן. לא היה בכך משום ביקורת חברתית, אלא ניסיון לתאר את תפיסתו את דמות האישה החדשה והעצמאית:[2] קירכנר כתב:[3] "סצנות הרחוב התפתחו בשנים 1911–1914. הייתה זו אחת התקופות הבודדות ביותר בחיי, בהן שוטטתי ברחובות הארוכים, המלאים באנשים ובעגלות, יום ולילה, בחוסר מנוחה מייסר".
השבה לבעלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 2006 דרשה אניטה הלפין, נכדתו של אספן האמנות היהודי אלפרד הס, את השבת הציור, שהוצג עד אז במוזיאון ברוקה בברלין. עיריית ברלין אישרה את ההשבה, ולאחר מכן נמכר הציור על ידי בית המכירות הפומביות כריסטי'ס עבור 30 מיליון אירו לאספני האמנות רון לאודר וסרג' סברסקי. הציור הפך לחלק מאוסף נויה גאלרי ניו יורק.
ההשבה התבססה על הצהרת וושינגטון משנת 1998, שבה התחייבה גרמניה. תומכי מוזיאון ברוקה עדיין דורשים להחזיר להם את הציור.[4]עם זאת, ההחלטה עוררה תגובות ציבוריות שליליות, בשל אי-בהירות סביב נסיבות מכירת הציור. אלמנתו של אלפרד הס נאלצה למכור יצירות אמנות בשל קשיים כלכליים שפקדו את המשפחה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929, אך לא ברור האם המכירה של "סצנה רחוב ברלינאית" הייתה תוצאה ישירה של רדיפת היהודים בגרמניה.
הציור הועבר לאגודת האמנות של קלן בשנת 1936 ונמכר לאחר מכן לאספן האמנות קרל הגמן, בנסיבות שנויות במחלוקת. מבקרי ההשבה טענו כי לא ניתן להחיל את הצהרת וושינגטון במקרה זה, וכי היא אינה מחייבת מבחינה משפטית. בעקבות זאת הוגשו תלונות נגד פוליטיקאים בברלין שהיו מעורבים בהחלטה, אך התביעה סירבה להגיש כתבי אישום.[5] תומכי מוזיאון הברוקה עדיין דורשים את השבת הציור לאוסף המוזיאון.[6]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Ernst Ludwig Kirchner – Großstadtbilder. Piper Galerie (בגרמנית). Kempten: Piper. 1979. p. 15. ISBN 978-3-492-02501-0.
- 1 2 "Kirchners Berliner Straßenszene". Die Welt (בגרמנית). 4 במאי 2007.
- ↑ Magdalena M. Moeller (1990). Ernst Ludwig Kirchner, Meisterwerke der Druckgraphik. Stuttgart: Gerd Hatje. ISBN 978-3-7757-0301-7. OCLC 24069467 – via azquotes.com.
- ↑ "Berliner Straßenszenen in New York". Frankfurter Rundschau (בגרמנית). 2008-08-01.
- ↑ "Kunstrestitution: Im Abgrund der Berliner ausgeflippt", Der Spiegel, 30 May 2007.
- ↑ "Berliner Straßenszenen in New York". Frankfurter Rundschau (בגרמנית). 2008-08-01.
| בקרת זהויות |
|
|---|