סקוט בראון (פוליטיקאי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סקוט בראון
Scott Brown
שגריר ארצות הברית בניו זילנד וסמואה סקוט בראון, 13 ביולי 2017
שגריר ארצות הברית בניו זילנד וסמואה סקוט בראון, 13 ביולי 2017
לידה 12 בספטמבר 1959 (בן 60)
קיטרי, מיין, ארצות הברית
שם מלא סקוט פיליפ בראון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת טאפטס, בוסטון קולג'
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט, דוגמן, משפטן
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת זוג גייל האף (מאז 1986)
www.scottbrown.com
סנאטור ממסצ'וסטס
4 בפברואר 20103 בינואר 2013
(שנתיים ו-47 שבועות)
פרסים והוקרה
  • לגיון ההצטיינות בדרגת לגיונר
  • מדליית השירות המופתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סקוט פיליפ בראוןאנגלית: Scott Philip Brown; נולד ב-12 בספטמבר 1959) הוא משפטן, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי המכהן מאז יולי 2017 כשגרירה של ארצות הברית בניו זילנד ובסמואה. בשנים 2010–2013 ייצג את מסצ'וסטס בסנאט של ארצות הברית, ולאחר הפסדו בבחירות לתפקיד הסנאטור ממסצ'וסטס התמודד לסנאט כמייצגה של מדינת ניו המפשייר.

נולד בקיטרי שבמיין. לפני תקופת כהונתו בסנאט שימש בראון כחבר באספה הכללית של מסצ'וסטס (בית המחוקקים של הקהילייה), תחילה בבית הנבחרים הארצי (1998–2004) ולאחר מכן בסנאט (2004–2010). בראון שירת 35 שנה במשמר הלאומי של צבא ארצות הברית, ופרש ב-2014 בדרגת קולונל. לאחר מכן עבד בשירות פוקס ניוז, ושימש שם כתורם פוליטי.

בראון חבר המפלגה הרפובליקנית, וניצח את מועמדת המפלגה הדמוקרטית, התובעת הכללי של מסצ'וסטס דאז מרתה קוקלי, בבחירות המיוחדות לסנאט שנערכו ב-2010, שנערכו עם מותו של הסנאטור המיתולוגי טד קנדי. בבחירות, נבחר בראון למשך שארית כהונתו של קנדי ​​שאמורה הייתה להגיע לתומה ב-3 בינואר ב-2013, והפך לרפובליקני הראשון שנבחר לסנאט של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס מאז אדוארד ברוק ב-1972. הוא התמודד לתקופת כהונה מלאה בסנאט ב-2012, אך הפסיד למועמדת הדמוקרטית אליזבת וורן. מאוחר יותר בראון השתכן מחדש בניו המפשייר, ובראשית אפריל 2014 ניהל מסע בחירות לסנאט מטעם ניו המפשייר. בראון זכה במועמדות הרפובליקנית בהצלחה, אך הובס בבחירות הכלליות על ידי יריבתו הדמוקרטית, ג'ין שאהין[1].

ב-20 באפריל 2017 הוכרז כי בראון מונה בידי הנשיא דונלד טראמפ לשגרירה הבא של ארצות הברית בניו זילנד וסמואה. מינויו אושר בסנאט כשגריר בניו זילנד ב-8 ביוני 2017, והגיש את כתב האמנתו למושלת הכללית של ניו זילנד ב-25 ביוני.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו של בראון אנגלי, והוא בן למשפחה החיה בניו המפשייר מאז ימי אמריקה הקולוניאלית. אביו הקדמון האמריקאי היה פרנסיס מתיוס מהמאה ה-17, שהפליג לארצות הברית מדבון שבאנגליה[2]. בראון הוא הדור ה-9 של משפחתו בניו המפשייר ונולד ב-12 בספטמבר 1959 במספנת הצי של פורטסמות' בסמוך לעיירה קיטרי שבמיין. אביו של בראון, קלוד ברוס בראון ואמו, ג'ודית אן "ג'ודי" (לבית ראג), התגרשו כשהיה בן שנה בערך. כשהיה ילד צעיר, אמו העבירה אותו מפורטסמות' שבניו המפשייר לויקפילד שבמסצ'וסטס[3]. לעיתים קרובות בילה את חופשת הקיץ שלו בניובריפורט, שם אביו שימש חבר מועצת העיר במשך 18 שנים. אביו וסבו היו רפובליקנים. אביו אמר כי סקוט הצעיר התעניין בהתמודדות לתפקידים פוליטיים במחציתן של שנות ה-60, תוך שהוא מלווה אותו במסע בחירות לתפקידים ארציים[4].

לבראון הייתה ילדות קשה. לאחר גירושיי הוריו, קיבלה אמו העובדת קצבת סעד[5]. בראון חווה התעללות מינית מיועץ חינוכי שאיים לרצוח את בראון בן ה-10 אם יספר למישהו; בראון אכן לא גילה לאיש, אפילו למשפחתו[6][7]. נוסף על כך, חווה התעללות פיזית מצד אביו החורג, דן סאליבן[8]. לפרקים בילדותו התגורר עם אמו וסבתו. פעמים רבות גנב מוצרים מחנות תוך העמדת פני לקוח, נעצר על גנבת אלבומי תקליטים והובא לבית משפט בגיל 12. השופט סמואל זול שאל את בראון אם אחיו היו רוצים לראותו משחק כדורסל בבית סוהר ודרש ממנו לכתוב מאמר בן 1,500 מילים כתשובה לשאלה זו כעונשו. אחר על כך יאמר בראון: "הייתה זו הפעם האחרונה שגנבתי".

הוא הביא לידי גמר את לימודיו התיכוניים בתיכון וייקפילד ב-1977. הוא בוגר אוניברסיטת טאפטס בהיסטוריה בהצטיינות ב-1981 וקיבל תואר ראשון במשפטים מבית הספר למשפטים של בוסטון קולג' ב-1985.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשמר הלאומי של הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימים יאמר בראון כי פעולות החילוץ וההצלה שביצע המשמר הלאומי של צבא ארצות הברית במהלך סופת השלגים של צפון-מזרח ארצות הברית 1978 הרשימו אותו. הוא הצטרף למשמר הלאומי של מיליציית מסצ'וסטס כשהיה בן 19, בעודו מקבל ההכשרה הבסיסית שלו בבסיס פורט דיקס שבניו ג'רזי, והשתתף בתוכנית להכשרת קציני מילואים (ROTC - Reserve Officers' Training Corps) בקמפוס של אוניברסיטת נורת'ווסטרן[9]. ב-1994 הצטרף לפרקליטות הצבאית הכללית של ארצות הברית. הוא היה פעיל במשמר במשך 35 שנים והגיע לדרגת קולונל.

זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 עוטר במדליית הצטיינות צבאית עבור שירות ראוי לשבח למען ביטחון המולדת. ב-2 במאי 2011 הודיע בראון ​​כי בקרוב ייסע להתאמן באפגניסטן במסגרת שירותו במשמר הלאומי של הצבא. כאשר נשלח לשם באוגוסט 2011 לשבוע אימונים, הוא שהה רוב הזמן בקאבול[10]. ב-1 באוגוסט 2012 הועלה בראון לדרגת קולונל בטקס פרטי בהנחיית הסנאטור ג'ון מקיין[11]. הוא פרש רשמית מהצבא ב-13 במאי 2014 לאחר 35 שנות שירות, וקיבל את לגיון ההצטיינות[12].

קריירת דוגמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1982, בראון, אז סטודנט למשפטים בן 22 בבוסטון קולג', זכה בתואר "האמריקאי הסקסי ביותר" של מטעם כתב העת קוסמופוליטן[13]. לאחר שבועיים של דיאטה קשה הכוללת "שלוש קופסאות טונה ביום" ואימונים אינטנסיביים, הופיע בראון בעמוד המרכזי של כתב העת, כשהוא מצולם בעירום מלא אך איבר מינו נחתך בין העמודים. בעבור הצטלמותו לכתב העת השתכר ב-1,000 דולר אמריקני ובכך מימן את לימודי המשפטים שלו[14]. בראון לקח חופשה מבוסטון קולג' ועוד המשיך את קריירת הדוגמנות שלו בניו יורק, שם הוא היה יוצג על ידי סוכנות וילהלמינה (Wilhelmina).

קריירה פוליטית במסצ'וסטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון משוחח עם בוחרים, מרץ 2010

בראון "נדבק בחיידק הפוליטי" ב-1992, כאשר נבחר לשמאי הראשי של העיירה ורנת'האם (Wrentham) שבמסצ'וסטס[15]. ב-1995 נבחר למועצת המנהלים של ורנת'האם[16][17].

ב-1998 ניהל בראון מסע בחירות מוצלח לבית הנבחרים של מסצ'וסטס (אנ') ונבחר לייצג את מחוז נורפוק התשיעי לשלוש תקופות כהונה. בראון המשיך להתקדם בסולם הפוליטי של מסצ'וסטס כאשר במרץ 2004, זכה בבחירות מיוחדות לסנאט כשהוא גובר על מועמדת המפלגה הדמוקרטית שריל ז'אק. בראון נבחר מחדש לכהונה מלאה בנובמבר 2004, ושוב בנובמבר 2006, כשהוא מתמודד ללא התנגדות בפעם השנייה. הוא זכה בבחירות חוזרות בנובמבר 2008, והביס המועמדת הדמוקרטית שרה אורוזקו בשיעור של 59-41%. לאחר בחירתו מחדש, בראון היה אחד מחמשת הרפובליקנים היחידים בסנאט של מסצ'וסטס, שבתוכו 40 נציגים. בסנאט של מסצ'וסטס כיהן בראון בוועדות העוסקות בהגנת הצרכן, רישוי מקצועי, חינוך, חוקי בחירות, בביטחון הציבור ובענייני חיילים משוחררים.

ב-10 בפברואר 2007, התעוררה מחלוקת ציבורית לאחר הופעה של בראון בבית הספר התיכון האזורי קינג פיליפ בורנת'האם במסגרת דיון על נישואים הומוסקסואליים. תלמידי תיכון פתחו במתקפה על בראון דרך קבוצת פייסבוק וקראו קריאות גנאי על בתו, איילה. במהלך הופעתו של בראון בתיכון, הגן על עצמו ועל בתו על ידי ציטוט ישיר של התבטאויות אחדות, בוטות וחריפות, ואף קרא בקול את שמות התלמידים שכתבו התבטאויות אלו. מבקריו תהו אם בראון צריך היה לצטט את ההתבטאויות של התלמידים בפני קהל בתיכון[18].

בינואר 2010, העיתון "בוסטון גלוב" דיווח כי במהלך שש תקופות כהונה בבית המחוקקים של מסצ'וסטס, שלוש מהן בבית הנבחרים והמחצית האחרת בסנאט, לבראון רקורד צנוע של יוזמות חקיקה, אם כי סלל את דרכו כתומך בולט של חיילים משוחררים. ריצ'רד טיסי (Richard Tisei) מווייקפילד, מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט, כינה את בראון "המומחה לענייני חיילים משוחררים"[9].

בסנאט של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמודדויותיו לסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון במהלך מסע הבחירות לסנאט, 31 בדצמבר 2010

ב-12 בספטמבר 2009 (כשחגג יובל אביבים), הכריז בראון על התמודדותו למושבה הריק של מסצ'וסטס בסנאט של ארצות הברית, שנותר ריק עם מותו של טד קנדי, ואמר כי המדינה זקוקה ל"הוגה דעות עצמאי"[19]. קתלין פרקר, בעלת טור בוושינגטון פוסט[20] אמרה כי עמדותיו הפוליטיות של בראון אינן מפלגתיות, וכינו את בראון כ"מיינסטרים באומה המגדירה עצמה כשמרנית"[21]. בוריס שור, פרופסור למדע המדינה בבית הספר האריס ללימודי מדיניות ציבורית, תיאר את בראון כרפובליקני ליברל המיטיב לייצג את ציבור הבוחרים הליברלי שלו. שור הסביר את התמיכה שקיבל בראון מהמפלגה הרפובליקנית השמרנית בשל "החלטתם המבוזרת" לתמוך במועמד שסביר יותר שינצח[22][23].

בראון זכה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית בניצחון סוחף ב-8 בדצמבר 2009, והביס את ג'ק א. רובינסון ברוב של 89% לעומת 11% שהשיג רובינסון.

יריבו של בראון בבחירות הכלליות היו מועמדת המפלגה הדמוקרטית והתובעת הכללית של מסצ'וסטס מרתה קוקלי[24] (אנ'), וג'וזף ל. קנדי העצמאי (לא קשור למשפחת קנדי). תחילה, נציב בראון בפני אתגרים אחדים: יחסית לקוקלי, היה לא ידוע בהשוואה לתובעת הכללית של המדינה זה שלוש שנים, היותו מועמד המפלגה הרפובליקנית השמרנית במעוז המפלגה הדמוקרטית[25], והעובדה שחלק ניכר ממסעות הבחירות שלו התקיימו בתקופת חג המולד וראש השנה האזרחית, תקופה בה האזרחים אינם נוהגים בדרך כלל להקדיש תשומת לב רבה לפוליטיקה. שום רפובליקני לא נבחר לסנאט של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס מאז אדוארד ברוק ב-1972[26]. קוקלי הובילה בסקרים במשך חודשים אחדים, אך בראון סגר את הפער בשבועות הראשונים של ינואר[27][28].

שבוע לפני הבחירות הכלליות, גייס בראון כ-1.3 מיליון דולר אמריקני מ-16,000 תורמים בכיממה. מטה הבחירות שלו ציין כי גייס 5 מיליון דולר בתקופה שבין ה-11 ל-15 בינואר[29]. בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים, ניצח בראון בבחירות שנערכו ב-19 בינואר[30], על אף תמיכתו הפיזית של נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה, בקוקלי[31][32]. ניצחונו היה מכה קשה במפלגה הדמוקרטית, שאיבדה את הרוב בסנאט לצורך אישור חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה[33].

בחירות 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקרים באוקטובר 2011 הראו שהתמיכה בבראון נסקה והוא יעמוד בפני תחרות צמודה לבחירה מחדש מול מועמדת המפלגה הדמוקרטית, הפרופסורית אליזבת וורן[34]. עם זאת, בסקרים מראשית מרץ 2012 הוביל בראון על וורן ב-8 נקודות[35]. בחודש מרץ 2012, הצטמצם בפער בין השניים ל-2.3%, בשולי הטעות[36]. לקראת החודשים האחרונים של מערכת הבחירות החלה וורן להוביל בפער קטן על בראון. ב-6 בנובמבר 2012, בראון הובס על ידי אליזבת וורן בבחירות הכלליות[37]. וורן הצליחה לזכות ב-54% מהקולות, ואילו בראון ב-46%.

בחירות 2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הבחירות בארצות הברית (2014)
בראון במהלך מסע הבחירות לסנאט של ארצות הברית מטעם ניו המפשייר בעיירה צפון המפטון

לאחר הטרמות חוזרות ונשנות בכלי התקשורת, בראון הודיע כי יתמודד לסנאט של ארצות הברית, הפעם מטעם מדינת ניו המפשייר. בראון נולד במספנת הצי של פורטסמות' בקיטרי, עיירה במיין, להורים שהתגוררו בסמוך למרכז העיר פורטסמות', ואז בילה את ילדותו המוקדמת בעיר פורטסמות' שבניו המפשייר ומאוחר יותר בוייקפילד שבמסצ'וסטס בעקבות גירושי הוריו[38]. נוסף על כך, בראון שילם מיסים למדינת ניו המפשייר והחזק בבעלותו בית מגורים בעיירה ריי (Rye) במשך יותר משני עשורים[39]. בדצמבר 2013 מכר בראון את ביתו הראשי במסצ'וסטס והביע את כוונתו "להקים בית בריי ולהירשם בפנקס הבוחרים"[40].

הסקרים שנערכו על ידי סוכנויות שונות בחודשים אפריל ומאי 2014 הראו כי הסנאטורית ג'ין שאהין מובילה על בראון ב-3 עד 5 נקודות. סקר שנערך בחודש מאי על ידי אגודת המושלים הרפובליקנים הראה כי בראון מוביל על שאהין ב-5 נקודות. בשלהי אוגוסט, סקר של משותף של ערוץ הטלוויזיה "WMUR-TV" ואוניברסיטת ניו המפשייר (אנ') הראה ששאהין הובילה על בראון בפער קטן, שתי נקודות: 46 לעומת 44[41][42].

במהלך הבחירות נערכו חמישה עימותי בחירות, שלושה מהם שודרו בטלוויזיה. העימותים הטלוויזיוניים, שודרו על ידי הערוצים "WMUR-TV" ,"NECN" ו-"NH1 News". הוויכוח בערוץ WMOR הונחה על ידי ג'ורג' סטפנופולוס מ-ABC וג'וש מקאילווין מ-WMUR-TV והתקיים במכללת סנט אנסלם שבגופסטאון. העימות ששודר בערוץ "NH1" הונחה על ידי וולף בליצר מ-CNN ופול שטיינהאוזר מ-NH1 ונערך במרכז התקשורת של הערוץ בקונקורד. העימות ששודר בערוץ "NECN" הונחה על ידי צ'אק טוד מ-NBC ונערך במרכז הקפיטול לאמנויות בקונקורד.

בראון הובס על ידי שאהין כשהיא זוכה ל-51.5% מהקולות לעומת 48.5% להם זכה בראון[43][44].

דיוקנו הרשמי של בראון בסנאט, 28 בינואר 2010

כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון הושבע לתפקידו ב-4 בפברואר 2010 על ידי סגן נשיא ארצות הברית דאז ג'ו ביידן[45], במסגרת תפקידו כנשיא הסנאט להלכה, ובכך החזיר למפלגה הרפובליקנית את הרוב בסנאט[46][47]. תקופת כהונתו הגיעה לידי גמר ב-3 בינואר 2013.

בראון היה בין הדוברים בוועידת השדולה השמרנית האמריקאית (CPAC) בוושינגטון הבירה, שנפתחה על ידי מושל מסצ'וסטס לשעבר, מיט רומני. על אף הופעתו בוועידת שדולת השמרנים, סירב בראון להתנגד בהצבעה על הצעת חוק הדמוקרטית "חוק העבודה האמריקאית" (American Jobs Act), ושיבח את מנהיג הרוב בסנאט הארי ריד מנבדה והסנאטור הבכיר ג'ון קרי ממסצ'וסטס על שהציגו את נכונותם לעבוד אתו על פני קווי המפלגה. בראון היה אחד מחמשת הסנאטורים הרפובליקנים להצביע בעד חוק העבודה האמריקאית. החוק עבר בסנאט ברוב של 30–62 ב-22 בפברואר 2010.

לפי העיתון וושינגטון פוסט, בראון הצביע כרוב הרפובליקנים 80% מתקופתו בסנאט[48]. באותו סקר שערך העיתון, 56% ממצביעי מסצ'וסטס האמינו שהוא שמר על הבטחתו להיות קול עצמאי בסנאט של ארצות הברית. השקפותיו של בראון על קיצוצים בתקציב 2011 והסתייגויותיו מקונצנזוסים של המפלגה הרפובליקנית הציבו אותו במצב של סכסוך עם כמה מחבריו לסיעה ושמרנים בולטים בתנועת מסיבת התה, בהם גלן בק. הוא אמר כי הוא מתנגד לקיצוצים אלו משום שהוא האמין כי תהיה להם השפעה שלילית על משפחות בעלות הכנסה נמוכה וילדים[49].

בשלהי יוני 2010, הוגדר בראון כ"שליח הציבור הפופולרי ביותר במסצ'וסטס" על פי סקר שנערך על ידי בוסטון גלוב. 55% מהנשאלים היו בעלי דעות אוהדות כלפי בראון כמעט חמישה חודשים לאחר ניצחונו בבחירות לסנאט ב-19 בינואר 2010, שנערכו על מנת לבחור מחליף להלכה למקומו של טד קנדי, שאוייש באופן זמני על ידי פול קירק. 50% מהנשאלים, הסכימו באופן כללי עם הדרך של בראון לשימושו בתפקיד החדש. האהדה שרכש בראון נחשבת לחריגה וייחודית, שכן הוא סנאטור רפובליקני מטעם אחת מהמדינות הליברליות והמזוהות היותר עם המפלגה הדמוקרטית ביותר בארצות הברית[50].

שגריר ארצות הברית בניו זילנד וסמואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון (שני משמאל) יחד עם רעייתו גייל (משמאלו), המושלת הכללית של ניו זילנד פטסי רדי ובעלה דייוויד, 27 ביוני 2017

ב-20 באפריל 2017 הוכרז בראון כמועמדו של הנשיא דונלד טראמפ לשגרירה הבא של ארצות הברית בניו זילנד וסמואה[51]. מינויו לשגריר בניו זילנד אושר על ידי הסנאט ב-8 ביוני[52], והגיש את כתב האמנתו למושלת הכללית של ניו זילנד פטסי רדי ב-25 ביוני[53]. מינויו כשגריר בסמואה אושר כעבור חודש ימים.

באוקטובר 2017 ייעצה מחלקת המדינה של ארצות הברית לבראון לגלות יותר רגישות מבחינה תרבותית לאחר שכינה את מתנדבי חיל השלום "יפים" ואמר למלצרים באירוע שהם יכולים להרוויח "כסף טוב" בתעשיית שירות המזון[54]. מחלקת המדינה בחנה את האמירות, ודחקה בבראון לעמוד בסטנדרטים המצופים להתנהגות של עובדי מדינה[55]. באותו אירוע טענה אשה שמלצרה כי בראון נעץ מבטים בשדייה ואחרת טענה שבראון התנהג בחוסר נימוס ובגסות[56].

נשיא ארצות הברית ברק אובמה משוחח עם הסנאטור סקוט בראון בחדר הסגלגל, 16 ביוני 2010

בראון וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסנאטור, נהג בראון לצדד במדינת ישראל. בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, רואה בראון את איראן כאחראית להפרת הסדר וליבוי השנאה במזרח התיכון[57]. בספטמבר 2010 פרסם בראון מאמר דעה בוול סטריט ג'ורנל בה הפנה אצבע מאשימה אל איראן, המצטיירת כגורם שלילי שאם לא ינוטרל פשוט לא תתאפשר כל התקדמות לעבר רגיעה במזרח התיכון[58]. באוגוסט 2012, בעיצומן של הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו באותה השנה, אמר בראון כי לישראל "הזכות מוחלטת להגן על עצמה", בצל דיווחים שישראל עשויה לשקול לתקוף את מתקני הגרעין של איראן לפני מועד הבחירות[59]. באותה העת התמודד בראון על מקומו בסנאט מול מועמדת המפלגה הדמוקרטית, אליזבת וורן. הוא טען שלוורן גישה פייסנית בנוגע למצב במזרח התיכון.

ב-10 באוגוסט 2010 נסע בראון לירדן ולישראל במסגרת חברותו בוועדת הכוחות המזוינים ובוועדת ביטחון המולדת של הסנאט[60]. לאחר שחיל הים הישראלי אסר על ספינות לשוט לאורך חופי רצועת עזה במסגרת המשט לעזה ב-2011, פעילים פרו-פלסטינים נכנסו לבניין הקונסוליה הישראלית בבוסטון והפגינו נגד מדיניות ישראל[61]. בראון הוקיע את המחאה בקונסוליה ואמר: "לא צריך לטעות באיזה צד נמצאת אמריקה במאבק בטרור, ואני רוצה להבהיר שאני עומד לצד ישראל"[62]. במהלך מבצע עמוד ענן, תמך בראון בפעולות ישראל נגד חמאס, והדגיש שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה תוך שהוא מגנה את חמאס[63].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סקוט בראון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דייוויד אספו ורוברט פורלאו, Takeover: Republicans surge to control of Senate, באתר USA Today‏, 4 בנובמבר 2014 (באנגלית)
  2. ^ ג'ים הדדידן, Scott Brown says his family roots go back nine generations in New Hampshire, באתר Politifact‏, 20 בדצמבר 2013 (באנגלית)
  3. ^ בריאן מוניי, Being the underdog never deters a driven Brown, באתר בוסטון גלוב, 20 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  4. ^ קטי קורליי כצמן, Brown's dad proud of son's political rise, באתר Newbury Port News‏, 15 בפברואר 2010 (באנגלית)
  5. ^ סקוט בראון, A new day is coming: restore faith and balance, באתר בוסטון גלוב, 14 בינואר 2010 (באנגלית)
  6. ^ סוכנויות הידיעות, הסנאטור חשף: עברתי התעללות מינית כילד, באתר nrg‏, 17 בפברואר 2011
  7. ^ קארן סאטר, The resilient Senator Scott Brown, באתר 60 דקות, 20 בפברואר 2011 (באנגלית)
  8. ^ מארק ארנסלט וכריסטופר רואולנד, Brown describes beatings, sexual abuse in childhood, באתר בוסטון גלוב, 17 בפברואר 2017 (באנגלית)
  9. ^ 9.0 9.1 בריאן מוניי, Guard service a key to candidate Brown, באתר בוסטון גלוב, 7 בינואר 2010 (באנגלית)
  10. ^ מייקל די. שיר, Scott Brown Headed to Afghanistan for National Guard Training, באתר ניו יורק טיימס, 2 במאי 2011 (באנגלית)
  11. ^ Scott Brown, promoted to colonel in National Guard, honored in ceremony with John McCain, באתר Boston.com‏, 1 באוגוסט 2012 (באנגלית)
  12. ^ ג'יימס הוהמן, Brown retires from Reserves, באתר פוליטיקו, 15 במאי 2014 (באנגלית)
  13. ^ עמית ולדמן, ‏ארה"ב: הסנאטור החדש - דוגמן עירום, באתר ‏mako‏‏, ‏20 בינואר 2010‏
  14. ^ ג'יימס מייקלה, Scott Brown: From Cosmo centrefold to Massachusetts senator, באתר הגרדיאן, 20 בינואר 2010 (באנגלית)
  15. ^ דן רינג, Republican Scott Brown, seeking to fill the seat held by Ted Kennedy, favors more troops in Afghanistan, opposes health insurance overhaul, באתר MassLive.com‏, 30 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  16. ^ פרנק פיליפיס, Brown had low-key style in state Legislature, באתר בוסטון גלוב, 21 באוקטובר 2012 (באנגלית)
  17. ^ במדינות ארצות הברית השוכנות באזור ניו אינגלנד, "מועצת מנהלים" (באנגלית: (Board of selectmen)) היא זרוע של הרשות המבצעת בעיירות שם.
  18. ^ הת'ר מקרון, Brown on hot seat after quoting 'F' word at school appearance, באתר The MetroWest Daily News‏, 10 בפברואר 2007 (באנגלית)
  19. ^ אוליבר בורקהאם, 'I'm Scott Brown. I'm from Wrentham. I drive a truck', באתר הגרדיאן, 21 בינואר 2010 (באנגלית)
  20. ^ אלכסנדר מוניי, Palin should step down, conservative commentator says, באתר CNN‏, 26 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  21. ^ קתלין פרקר, A Republican Senate upset in Massachusetts?, באתר וושינגטון פוסט, 10 בינואר 2010 (באנגלית)
  22. ^ בוריס שור, Scott Brown is a more liberal Republican than Dede Scozzafava, מאמר, 15 בינואר 2010 (באנגלית)
  23. ^ אנדרו גלמן, Scott Brown is a Liberal Republican, באתר FiveThirtyEight‏, 15 בינואר 2010 (באנגלית)
  24. ^ יצחק בן חורין, המועמדת לרשת את טד קנדי: תובעת בכירה, באתר ynet, 9 בדצמבר 2009
  25. ^ בועז ביסמוט, ‏הסקרים אינם משקרים, באתר ישראל היום, 4 באפריל 2012
  26. ^ Scott Brown wins Massachusetts Senate special election race, באתר וושינגטון פוסט, 19 בינואר 2010 (באנגלית)
  27. ^ Poll: Scott Brown surges to double-digit lead over Martha Coakley, באתר My Fox Boston‏, 18 בינואר 2010 (באנגלית)
  28. ^ Survey Results, מאת insidemedford.com, ינואר 2010
  29. ^ Democrats scramble in Massachusetts to retain Ted Kennedy's old Senate seat, באתר וושינגטון פוסט, 16 בינואר 2010 (באנגלית)
  30. ^ רן דגוני, ‏מכה לאובמה: מסצ'וסטס בחרה ברפובליקן לסנאט במקום קנדי, באתר גלובס, 10 בינואר 2010
  31. ^ AP, אובמה במסצ'וסטס: הבחירות קשות, לא להתייאש, באתר ynet, 17 בינואר 2010
  32. ^ ירון זילברשטיין‏, ארה"ב: רפורמת הבריאות תוכרע במסצ'וסטס, באתר וואלה! NEWS‏, 19 בינואר 2010
  33. ^ שמעון כהן, אובמה איבד את הרוב בסנאט, באתר ערוץ 7, 20 בינואר 2010
  34. ^ במסמך זה, המוגש מטעם חברת הסקרים Public Policy Polling, מובילה וורן על בראון בפער של שני אחוזים בלבד
  35. ^ Poll: Brown leads Warren in Mass, באתר פוליטיקו, 3 במרץ 2012 (באנגלית)
  36. ^ Massachusetts Senate - Brown vs. Warren, באתר RealClearPolitics‏, 10 בנובמבר 2012 (באנגלית)
  37. ^ שורה של הישגים לדמוקרטים שהגדילו את כוחם בסנאט, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2012
  38. ^ רובן גיריאן, Member of the Week : Scott Brown – Senator from Massachusetts, באתר Clotureclub.com‏, 25 במאי 2011 (באנגלית)
  39. ^ שירה שונברג, Scott Brown says decision to sell Wrentham home "is personal", באתר masslive.com‏, 30 בספטמבר 2013 (באנגלית)
  40. ^ דומיניקו מונטנרו, Scott Brown to establish residency in N.H, באתר NBC‏, 3 בנובמבר 2015 (באנגלית)
  41. ^ יצחק בן חורין, למקומות, היכון, רוץ! הקרבות הצמודים לסנאט, באתר ynet, 21 באוקטובר 2014
  42. ^ יצחק קליין, התנערות גורפת מאובמה, באתר מידה, 5 בנובמבר 2014
  43. ^ שריל גיי סטולברג, ניו יורק טיימסרפובליקאיות ודמוקרטיות מאוכזבות מהישגי הנשים בבחירות האמצע, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2014
  44. ^ Sen. Jeanne Shaheen Wins N.H. Senate Race, Beating GOP’s Scott Brown, באתר הוול סטריט ג'ורנל, 4 בנובמבר 2014 (באנגלית)
  45. ^ הסנאטור הרפובליקני סקוט בראון הושבע לכהן בבית המחוקקים, באתר ערוץ 7, 5 בפברואר 2010
  46. ^ סקוט בראון הושבע לתפקיד סנאטור של מדינת מסצ'וסטס, באתר של "רשת 13", 5 בפברואר 2010 (במקור, מאתר "nana10")
  47. ^ AP, ארצות הברית: הסנאטור הרפובליקני סקוט בראון הושבע לתפקידו, באתר ynet, 5 בפברואר 2010
  48. ^ Scott Brown, באתר וושינגטון פוסט (באנגלית)
  49. ^ ג'ניפר אפסטיין, Tea party leader lashes out at Brown, באתר פוליטיקו, 4 בינואר 2011 (באנגלית)
  50. ^ ג'ון אליס, Senator Scott Brown in Good Shape For Re-Election, באתר Business Insider‏, 31 במרץ 2011 (באנגלית)
  51. ^ קרוליין קסטר, Trump chooses Scott Brown to be ambassador to New Zealand, באתר CBS‏, 20 באפריל 2017 (באנגלית)
  52. ^ פרטי ההצבעה ותוצאותיה, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
  53. ^ ג'ארד ניקול, New US ambassador Scott Brown arrives in NZ, starts ticking off bucket list, באתר Stuff.co.nz‏, 25 ביוני 2017 (באנגלית)
  54. ^ טרייסי ווטקינס, US ambassador to New Zealand Scott Brown faced complaints over 'cultural misunderstanding', באתר Stuff.co.nz‏, 26 באוקטובר 2017 (באנגלית)
  55. ^ ג'ושע מילר, Scott Brown's pay is $155,000 per year. The benefits are priceless, באתר בוסטון גלוב, 18 בנובמבר 2017 (באנגלית)
  56. ^ Scott Brown: more complaints surface over behaviour of US ambassador to New Zealand, באתר הגרדיאן, 26 באוקטובר 2017 (באנגלית)
  57. ^ סקפטיות במערב: אין נכונות לוויתורים אמיתיים, באתר ynet, 3 בספטמבר 2010
  58. ^ סקוט בראון, Want Middle East Peace? Deny Iran Nukes, באתר וול סטריט ג'ורנל, 3 בספטמבר 2010 (באנגלית)
  59. ^ שירה שונברג, Sen. Scott Brown says Israel has a right to defend itself from Iran, באתר MassLive.com‏, 15 באוגוסט 2015 (באנגלית)
  60. ^ AP‏, Mass. Sen. Scott Brown travels to Jordan and Israel, באתר MassLive.com‏, 10 באוגוסט 2010 (באנגלית)
  61. ^ תגובה למשט: "כיבוש" הקונסוליה בבוסטון. צפו, באתר ynet, 5 בנובמבר 2011
  62. ^ מאט רוצ'יליו, Senator Scott Brown denounces protest at Israeli consulate in Boston, באתר בוסטון גלוב, 7 בנובמבר 2011 (באנגלית)
  63. ^ לוריאל ג'. סוויט וג'ון זרמבה, BROWN INTENSIFIES SUPPORT FOR ISRAEL, באתר Boston Herald‏, 23 בנובמבר 2012