סקסטיוס ניגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סקסטיוס ניגר (Sextius Niger; המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה) היה סופר רומאי שכתב על פרמקולוגיה בזמן שלטונו של אוגוסטוס קיסר או מעט מאוחר יותר. ייתכן והוא זהה לבנו של הפילוסוף קווינטוס סקסטיוס (אנ'), שהמשיך את האסכולה הפילוסופית שלו (אנ').

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוסקורידס (בתמונה) השתמש בסקסטיוס ניגר כמקור לחיבור הפרמקולוגי שלו.

מתוך דבריהם של פדניוס דיוסקורידס ופליניוס הזקן, המזכירים את חיבורו, ניתן לקבוע את זמן כתיבתו לתקופה שאחרי שיובה השני (אנ'), מלך מאוריטניה, כתב את מאמרו על החלבלוב, שדיוסקורידס ופליניוס הכירו מניגר, ולפני שפליניוס עצמו כתב את חיבורו, תולדות הטבע. כלומר: בין סוף המאה ה-1 לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. קייליוס אורליאנוס (אנ')‏ (acut. 3, 16, 134) מאפשר לנו לצמצם עוד יותר את התאריך האפשרי, בכך שציין אותו כחברו של טוליוס באסוס (Tullius Bassus), המצוטט על ידי סקריבוניוס לארגוס (121); מאחר שסקריבוניוס כתב בין תחילת שנות ה-40 לאמצעם, זה מצמצם את תקופתו ללפני שנת 40.

חיבורו הפרמקולוגי נכתב ביוונית ועל פי ארוטיאנוס שמו היה περὶ ὕλης ("על חומר", "על חומרים [רפואיים]"). דיוסקורידס מכנה אותו תלמידו של אסקלפיאדס איש ביתיניה ומדבר באופן פוגע עליו ועל אחרים מאותה אסכולה על חוסר תשומת לב בחקירת התרופות שהם ממליצים עליהן. הוא מציין דוגמאות לאמירות של ניגר שלטענתו לא נבדקו, ובהן שאלווי מופק בארץ יהודה.[1][2] למרות הזלזול הזה, נראה ברור שניגר היה מקור עיקרי עבור דיוסקורידס כפי שהיה גם עבור פליניוס. ספרים רבים של פליניוס כוללים רצפים ארוכים בעלי דמיון רב לדיוסקורידס; ולגבי כל הספרים הללו פליניוס מציין את ניגר כאחד ממקורותיו. בניגוד לדיוסקורידס, פליניוס כותב על ניגר בהערכה רבה ומכנה אותו "סופר רפואי שקדן מאד" ("diligentissimus medicinae"), וגם קלאודיוס גלנוס העריך אותו מאד. חיבורו עסק בהשפעות התרופתיות על צמחים ובעלי חיים; את הקשר שלו לאמונות עממיות ניתן לראות בהערותיו על בעלי זנב: "סקסטיוס אומר שתשוקה מינית מוגברת על ידי אכילתם, אם הם נשמרים בדבש לאחר שהוסרו מהם האיברים הפנימיים, הראש והרגליים, אולם הוא מכחיש שניתן לכבות איתם אש".

רבים סבורים שסקסטיוס ניגר היה גם פילוסוף, בנו של קווינטוס סקסטיוס ויורשו כראש אסכולה לפילוסופיה שפרחה לזמן קצר סביב זמנו של אוגוסטוס, אולם גוועה עד לזמנו של סנקה. לאסכולה היה דמיון מסוים לסטואיזם, והיא המליצה על צמחונות; למרות שסקסטיוס האב כתב ביוונית, לפילוסופיה היה אופי רומאי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LVIII. Sextius Niger, p. 374
  2. ^ Dioscorides, De Materia Medica, I, Praefatio, 3