סקרלט פימפרנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סקרלט פימפרנל - הרומן הראשון בסדרת הרומנים ההיסטוריים מאת הברונית אמה אורצי שגיבורו מתכנה "סקרלט פימפרנל", שמו הלועזי של הפרח מרגנית השדה.

הברונית אמה אורצי

הרקע ההיסטורי הוא שלטון הטרור שבא בעקבות המהפכה הצרפתית: סקרלט פימפרנל מציל אצילים צרפתים מהגיליוטינה לאחר שנידונו למוות על ידי רובספייר. הרומן סקרלט פימפרנל פורסם לראשונה בשנת 1905. הרומן נכתב לאחר שמחזה שכתבה אורצי באותו שם בשנת 1903 נהנה מבקורות חיוביות בלונדון, שם הוצג זמן רב לאחר העלאתו הראשונה על הבמה בנוטינגהם.

כריכת הספר "סקרלט פימפרנל", מהד' 1908
פרח מרגנית שדה

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרלט פימפרנל הוא כינויו של אזרח אנגלי בזמן שלטון הטרור בצרפת שאחרי המהפכה, אשר יחד עם חבורת ג'נטלמנים אחרים, מציל אצילים לפני שהם מוצאים להורג בידי הממשלה הכוחנית. הגיבור נודע בסמלו – הפרח הפשוט מרגנית השדה. הוא מצליח בתכניתו בעזרת שימוש מחוכם בתחפושות ובחשאיות המוחלטת של פעילות הקבוצה. זהותו של הגיבור אינה ידועה לציבור, למעט חבריו לקבוצה. מרגריט בלקני, אשתו הצרפתייה של ידוען אנגלי, סר פרסי בלקני, מתבקשת על ידי שליח צרפתי לעזור לזהות ולאתר את סקרלט פימפרנל. אם תסרב, חיי אחיה יהיו בסכנה. מרגריט מסייעת לשליח ומגלה לבסוף כי סקרלט פימפרנל הוא אדם היקר לליבה. היא מפליגה לצרפת כדי לעצור את השליח עם המידע.

המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה המקורי של אורצי, סקרלט פימפרנל, הופק ועובד לבמה בידי ג'וליה נילסן ופרד טרי. הוא עלה לראשונה על הבמה ב-15.10.1903 בתאטרון המלכותי של נוטינגהם, אך לא זכה להצלחה מרובה. פרד טרי שכתב את המערכה האחרונה והעביר את המחזה לווסט אנד בלונדון, שם הוא עלה לבמת התאטרון החדש ב-5.1.1905. המחזה קבל בקורות נלהבות מצד הקהל, אך המבקרים טענו כי הוא מיושן. למרות הבקורות השליליות, המחזה התפרסם ונעשה פופולרי. המחזה הוצג יותר מ-4000 פעמים על במות אנגליה ונחשב לאחד המחזות הפופולריים ביותר בממלכה.[1] הרומן סקרלט פימפרנל ראה אור שנתיים לאחר העלאת המחזה לראשונה, והיה הצלחה מיידית באנגליה ומחוצה לה.[2] ההצלחה הזאת עודדה את אורצי לכתוב מספר ספרי המשך לסקרלט פימפרנל במהלך 35 השנים הבאות. לספר נעשו גם מספר עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה וכמחזמר.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1905 - סקרלט פימפרנל (בשנת 1903 התפרסם לראשונה המחזה בעל אותו השם)
  • 1906 - I Will Repay
  • 1908 - The Elusive Pimpernel
  • 1903 - Eldorado
  • 1917 - Lord Tony's Wife
  • 1922 - The Triumph of the Scarlet Pimpernel
  • 1927 - Sir Percy Hits Back
  • 1932 - A Child of the Revolution
  • 1933 - The Way of the Scarlet Pimpernel
  • 1936 - Sir Percy Leads the Band
  • 1940 - Mam'zelle Guillotine

אסופות וסיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1919 - The League of the Scarlet Pimpernel
  • 1929 - Adventures of the Scarlet Pimpernel

ספרים שאינם קשורים ישירות לסקרלט פימפרנל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1913 - The Laughing Cavalier. מספר על אחד מאבותיו של סקרלט פימפרנל
  • 1920 - The First Sir Percy. מספר על אחד מאבותיו של סקרלט פימפרנל
  • 1924 - Pimpernel and Rosemary. מספר על אחד מצאצאיו של סקרלט פימפרנל

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סקרלט פימפרנל, תרגם יצחק לבנון, תל-אביב: לוין-אפשטין — מודן, 1975
  • סקרלט פימפרנל, תרגמה רותי שמעוני, איורים: ריצ'רד קנדי, תל-אביב: זמורה-ביתן, 1984
  • הרפתקאותיו של סקרלט פימפרנל, תרגמה חוה ארליך, תל אביב: זמורה-ביתן, 1988. תרגום של אסופת הסיפורים הקצרים שראתה אור בשנת 1929.

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבודים לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר הראשון וספרים נוספים שכתבה אורצי שימשו בסיס לעיבודים קולנועיים רבים, אחד המפורסמים שבהם הוא הסרט סקרלט פימפרנל בבימויו של הרולד יאנג משנת 1934. לשחזור התקופה, השתמש הרולד יאנג בשחקנים שתאמו לתיאורי הדמויות בספר. עיקר השחזור בסרט עוסק בליהוק השחקנים. את הסרט יצרו שלושה במאי קולנוע שונים בגלל בעיות תקציב והפקה. הראשון, רולנד בראון, ניסה לפרש באופן חופשי את עלילת הספר. השני, ג'פרי ריצ'רדס, ניסה לעקוב ולשחזר תהליכים היסטוריים באופן מדויק. השלישי, הרולד יאנג, השתמש בעבודותיהם של קודמיו וערך את הסרט באדיקות בצמוד לעלילה המקורית. בסרט שחזורים היסטוריים רבים, משחק איכותי (לזלי הווארד) וליהוק ברמה גבוהה. הבמאי, ג'פרי ריצ'רדס, הכניס את עיקר השחזורים ההיסטוריים לסרט. תפאורת הסרט דלה, רובה מורכבת מחדרים קבועים ומחלל קבוע. עיקר השחזורים נעשה בתלבושות האצילים ובתסרוקותיהם. שני הבמאים הראשונים לא צויינו בשמותיהם, וקרדיט ניתן רק לבמאי השלישי, הרולד יאנג.[דרוש מקור]

  • 1917 - סקרלט פימפרנל. סרט אילם. במאי: ריצ'רד סטנטון
  • 1917 - הקבלייר הצוחק. סרט אילם. בימוי: א"וו ברמבל, אליוט סטאנרד
  • 1919 - פימפרנל החמקמק. סרט אילם. במאי: מוריס אלווי
  • 1934 - סקרלט פימפרנל. במאי: הרולד יאנג.
  • 1937 - סקרלט פימפרנל חוזר. במאי: הנס שוורץ
  • 1941 - פימפרנל "סמית". במאי: לסלי הווארד.
  • 1950 - פימפרנל החמקמק. בימוי: מייקל פוואל, אמריק פרסבורגר. בארצות הברית הסרט הופץ תחת השם "פימפרנל הלוחם".
  • 1966 - אל תאבד את הראש. במאי: ג'רלד תומאס. מוכר גם בשם "המשך כך, פימפרנל".

עיבודים לטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיבודים לבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1997 - עיבוד הפקה מחודשים של "סקרלט פימפרנל" כמחזמר על במות ברודוויי.[3]
  • 2008 - עיבוד לבמה על ידי קבוצת התאטרון הנשית מיפן Takarazuka Revue באוסאקה.[4]

השפעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראול ולנברג (1912–נעלם ב-1945), חסיד אומות העולם, הושפע ישירות מהסרט "פימפרנל סמית" בנסיונו להציל את יהודי הונגריה.[5][6]
  • יו או'פלהרטי (1898–1963), כומר אירי קתולי, זכה לכינוי "סקרלט פימפרנל של הוותיקן". במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להציל אלפי חיילים של בנות הברית ואזרחים יהודים.[7]
  • גוסטב הראלד אדלשטאם (1913–1989), דיפלומט שוודי שזכה לכינוי "פימפרנל השחור" בזכות סיועו לסוכני מנהלת המבצעים המיוחדים בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים של המאה העשרים הוא סייע לאזרחים ודיפלומטים רבים להימלט מאימת משטרו של פינושה.
  • נלסון מנדלה ( 1918–2013) זכה לכינוי "פימפרנל השחור" בזכות מאבקו לשחרור דרום אפריקה ממשטר האפרטהייד.[8][9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kabatchnik, Amnon, Blood on the Stage: Milestone Plays of Crime, Mystery, and Detection: an Annotated Repertoire, 1900–1925, Scarecrow Press, 2008, p. 28.
  2. ^ Dugan, Sally, "Introduction", Baroness Orczy's The Scarlet Pimpernel: A Publishing History, Ashgate Publishing, 2012.
  3. ^ האתר הרשמי של המחזמר.
  4. ^ האתר הרשמי של קבוצת התאטרון.
  5. ^ T. Schult‏, A Hero's Many Faces: Raoul Wallenberg in Contemporary Monuments, Springer, 2009, p. 55.
  6. ^ Sally Dugan, Baroness Orczy's The Scarlet Pimpernel: A Publishing History, Routledge, 2016, p. 196.
  7. ^ Gallagher, J.P., The Scarlet and the Black: The True Story of Monsignor Hugh O'Flaherty, Hero of the Vatican Underground. San Francisco: Ignatius Press, 2009.
  8. ^ "פימפרנל השחור", מגזין טיים, אוגוסט 1962.
  9. ^ "נלסון מנדלה נפטר בגיל 95", ניו יורק טיימס, 5.12.2016.