סרבנות גט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סרבנות גט הוא מצב שבו אדם נשוי מסרב לסיים את נישואיו על ידי גט כפי שקובעת ההלכה, למרות שהנישואים אינם מתממשים בפועל, ובכך הבעל מונע מאשתו או מונעת האישה מבעלה להינשא לאחר. הסיבה העיקרית לסרבנות גט בימינו היא רצון של הסרבן להשיג תנאים מסוימים בהסכם הגירושין, מקרים אלו מכונים לעתים סחטנות גט.

רקע לבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה מחייבת שגירושין יתבצעו על ידי מתן גט מהבעל לאישה. על פי ההלכה הגט חייב להינתן על ידי הבעל מרצונו ואם הבעל נותן את הגט שלא מרצונו הגט עלול להחשב גט מעושה שהוא פסול. ניתן על פי התורה לתת לאישה גט בעל כורחה, אלא שהדבר נאסר בחרם דרבנו גרשום וחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 קבע מעשה זה כעברה פלילית מסוג פשע ("התיר האיש קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין - האיש אשם בפשע ודינו מאסר עד חמש שנים.")

על פי ההלכה ועל פי חוקי מדינת ישראל מסורבי הגט נותרים נשואים, ועל כן אינם יכולים להתחתן בשנית. לפי ההלכה, אישה נשואה, ובכלל זה מסורבת גט, המקיימת יחסי אישות עם בן זוג אחר, מוקעת יחד עם בן זוגה כנואפים, והם נאסרים לינשא זו לזה אף לאחר סיום הנישואים הנוכחיים.

בנוסף, צאצאים הנולדים כתוצאה מיחסים אלו יחשבו לממזרים ואפשרות הנישואים שלהם תוגבל. הבעל יכול להשתמש בהגדרת האישה כנואפת כדי לנסות להשיג הישגים בבית הדין, הישגים הקשורים לממון ולשמורת הילדים. לעומת זאת, הגבר יכול לקיים יחסי אישות עם אחרת בלי שהדבר יחשב לניאוף הלכתי.

מאידך, גבר נשוי ובכלל זה מסורב גט, מחויב במזונותיה של אשתו כל עוד הם נשואים, אפילו אם נפרדו. האישה עשויה לנצל את חובות הבעל כלפיה בדין ההלכתי והאזרחי כאמצעי לחץ עליו. חוב המזונות משמש במקרים רבים תמריץ לבעל, להיכנס למשא ומתן עם האישה לצורך נתינת הגט.

הסיבות לסרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבה נפוצה לסרבנות גט היא "סחטנות גט", אשר בהם גברים ונשים אינם מסרבים קטגורית לתת גט או לקבלו, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעתים קשים, לכך, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכוש בסכסוכי גירושין, או את מצבם בסכסוכים על ענייני משמורת וילדים. תביעת שלום בית משמשת לעתים כאמצעי לכוף את המשך הנישואין על הצד האחר או כטקטיקה במסגרת ניסיונות להשיג עמדות יותר טובות בהסכם הגירושין[1].

סיבות נוספות לסרבנות גט הן נקמנות או קנאה כלפי בן הזוג, או התנגדות עקרונית למתן גט הלכתי, למשל במקרה של אדם שהמיר את דתו.

על פי נתוני בתי הדין הרבניים מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה.

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרן של מסורבות הגט שנוי במחלוקת, עקב הבדלים בהגדרות של מי היא מסורבת גט. הנהלת בתי הדין הרבניים מגדירה מסורבת גט כמי שלא קיבלה גט שנתיים מפתיחת התיק בבית הדין הרבני בגלל סירוב בן הזוג, ומספר מסורבות הגט על פי הגדרה זאת עמד על 180 בתחילת 2009[2]. בדו"ח של מערכת בתי הדין הרבניים נאמר שבסוף שנת 2006 עמד מספר התיקים הפתוחים מעל שנתיים שלא נסגרו בגט על 942 ומדגימה של 346 תיקים מתוכם הוערך שמספר מסורבי הגט עומד על כ-190 גברים ו-180 נשים[3]. בשנת 2005 עמד מספר הנשים שלא קיבלו גט למרות שתיק בבית הדין נפתח לפני יותר משנה, על 963[4].

סרבנות גט היא רק אחת הסיבות לאי סגירת תיק תוך שנתיים. בדיקת בתי הדין לגבי סוף שנת 2006 הסיקה את הפילוג הבא לגבי הסיבות לאי סיום הליכי גירושין בגט:

  1. סרבנות האישה (20% מכלל המקרים)
  2. סרבנות הבעל (19% מכלל המקרים)
  3. זניחת התביעה (18% מכלל המקרים)
  4. סכסוכי ממון (13% מכלל המקרים)
  5. אי הופעת בני הזוג לסידור הגט (11% מכלל המקרים)
  6. הליכי שלום בית (5% מכלל המקרים)

פרופ' רות הלפרין-קדרי הגדירה מסורבת גט ככל מי שלפי הצהרתה בשלב כלשהו במהלך חייה בעלה סירב לתת לה גט, או התנה את נתינתו בתנאי החורג מויתור שלו על משמורת הילדים, תשלום מזונות עבורם וחלוקת רכוש שוויונית, או שהיא נמנעה מפתיחת הליכי גירושין מתוך חשש שתהפוך למסורבת גט. סקר שיזמה העלה שמספר הנשים בישראל העונות להגדרה זו בשנת 2005 הוא כ-75,000, אולם מאחר שהערכה זו גובשה ב"דרך המעטה", העלתה אותה למאה אלף. הערכה זו אומצה בידי יושבת ראש הועדה לקידום מעמד האישה, אתי לבני[5].

עד סביבות שנת 2005 הגדירה הנהלת בתי הדין מסורבת גט כמי שלא קיבלה גט שלושה חודשים לאחר החלטה על חיוב או כפיית גט או הטלת סנקציות על סרבן גט. על פי הגדרה זאת הוצג מספר המסורבות בסוף שנת 2004 כ-238 ובאוגוסט 2005 כ-135. כנגד הגדרה זאת הופנתה ביקורת של ארגוני נשים בטענה שיש נשים רבות הסובלות מסחבת של הבעל המסרב לתת גט ובתי הדין אינם נותנים החלטה של חיוב גט. מבקר המדינה הצטרף לביקורת והציע להוסיף להגדרת מסורבות הגט גם נשים שניתן בעניינן המלצה או הצעה לתת גט[6]. הרבנית מרים גולדפישר מאמונה ציינה שעל פי הגדרה מורחבת כזאת יש להוסיף עוד כמה מאות נשים למספר מסורבות הגט[7].

אולם נציגות אחרות של ארגוני נשים נוהגות לנקוב במספרים של אלפי מסורבות גט. למשל, אלה גרא, מנכ"ל שדולת הנשים, נקבה במספר 5,000 מסורבות גט[8] ובכנס של ארגוני נשים שאורגן על ידי פרופ' הלפרין-קדרי הועלתה הערכה שיש מעל 10,000 מסורבות גט בישראל[9]. כנגד מספרים אלו טען מנהל בתי הדין הרבניים הרב אלי בן דהן שאין בינם ובין המציאות כלום, וחבר הכנסת אברהם רביץ טען שמדובר בהגזמות של ארגוני הנשים להדגיש את חשיבות קיומן, אך מזיקות לפתרון הבעיה של מסורבות הגט האמיתיות[10].

סנקציות כנגד סרבני גט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל היסודי של "מכים אותו עד שאומר רוצה אני" הינו הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן גט שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטגוריה של "גט מעֻשֶׂה", ולהיפסל משום כך.

הרב שלמה דיכובסקי והרב ציון בוארון כתבו באחד מפסקי דינם: "במשך מאות בשנים, אם לא למעלה מכך, היו בתי הדין הרבניים ברוב תפוצות הגולה מוגבלים מאד ביכולתם לפעול נגד סרבני גט שניתן נגדם פסק דין לגירושין, יהיה זה בגדר המלצה, מצווה, חובה או כפיה לגרש. חוסר האונים הזה הביא בצדו לצמצום מסוים של השיח ההלכתי בכל הקשור לדרכים העומדות בפני בתי הדין להביא לאכיפת פסקי דין לגירושין על פי ההלכה."[11]

בימי המנדט הבריטי הסכימו השלטונות לכפות צווים כספיים של בתי הדין הרבניים, אך לא את שאר הצווים, למרות שבאופן תאורטי היה בסמכותם של בתי הדין לתת את הצווים. במדינת ישראל ניתנה בידי בית הדין הרבני האפשרות לכפות מתן גט על ידי עונש מאסר. בשנת 1995 חוקק חוק המרחיב את מגוון הסנקציות שניתן בידי בית הדין להפעיל כנגד סרבני גט.

הסנקציות:

  • מזונות עונשיים: הסנקציה המרכזית, והקלה ביותר להפעלה כנגד סרבני גט גברים היא קביעת מזונות אישה גבוהים (מזונות עונשיים) אותם יצטרך לשלם לאשתו, שמצידה תוכל להשתמש בחובה זו כקלף מיקוח לקבלת הגט. אין סנקציה דומה כנגד סרבניות גט.
  • ביטול זכאות למזונות: גבר יכול לנסות להתגונן מהצורך לשלם מזונות אישה, ובכך לעקר אולי את הסיבה לסרבנותה, באמצעות בקשה לבית הדין הרבני להכריז על אשתו שהיא מורדת, כלומר, מסרבת לגור עמו, מסרבת לקיים עמו יחסי אישות, או שאינה ממלאה את תפקידה בכלכלת הבית. אלא, שדי לאישה להביא "אמתלה קלה כנוצה" (משמע מתן צידוק מינימלי לעזיבתה), כדי שבית הדין ידחה את הבקשה להכריז עליה כמורדת[12].
  • הרחקות דרבנו תם: שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הכוללות נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירת בניו בקבר ישראל, ושאר איסורים. רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. שכן, בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבנו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו.[13] הרחקות דרבנו תם לא הופעלו כדבר שבשגרה, ועל כך כתב המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אלא במקרים מתאימים.[דרושה הבהרה] עתירה שהוגשה לבג"ץ, בדרישה למנוע הטלתן של הרחקות דרבנו תם נדחתה ברוב קולות.[14] הרחקות דרבנו תם אינן מופעלות כנגד סרבניות גט.
  • ביטול קבלת קצבאות מביטוח לאומי: הביטוח הלאומי רשאי בנסיבות מסוימות בהם[15] "במקרי עגינות קשים אשר בהם דרכי הכפיה הרגילים המצויים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אינם אפקטיביים", למנוע מסרבן הגט קצבאות אותן הוא רשאי לקבל מהביטוח הלאומי.

סנקציות אזרחיות ומאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שההלכה מתירה אכיפת גט, במקרים מסוימים, אף באמצעים אלימים ("מכים אותו"), החוק הישראלי[16] מתיר לבית הדין הרבני להפעיל שורת סנקציות אזרחיות מוגדרות כנגד סרבני גט, הכוללות מניעת רישיון נהיגה וחשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, איסור על קבלה החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד.

ביוני 2011 הורה בית הדין הרבני בירושלים באופן תקדימי להאריך את מעצרו של סרבן גט לתקופה בלתי מוגבלת, בעקבות המשך סירובו לתת גט לאשתו גם לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של עשר שנים.[17] במרץ 2016 הטיל בית הדין הרבני עונש מאסר על אביו של סרבן גט, לאחר שקבע שהאב עומד מאחורי הסרבנות של בנו.[18]

הפעלת אמצעי כפייה על סרבניות גט נדירה יותר, אך ידועים מקרים שבהם הטיל בית הדין הרבני סנקציות ואף הטיל עונש מאסר על סרבנית הגט[19] (המאסר לא יצא לפועל[20]). סמכות המאסר של סרבניות גט נקבעה בחוק מאוחר יותר מסמכות המאסר של סרבנים גברים, והיא מותנית באישור נשיא בית הדין הגדול לאחר שאיפשר לצדדים לטעון בפניו[20].

התנאים להטלת סנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי סף להפעלת סנקציות נגד סרבן הגט, הינו פסיקה של בית הדין הרבני ברמת "כופין" לתת גט לאישה. פסק דין ברמה של "'המלצה" או "מצווה" לא יספיק לצורך הפעלת הסנקציות[21].

ברוב המקרים בעלים נענים לסנקציות ומוסרים לאישה גט, אף לפני הפעלתם. אולם היו גם מקרים בהם גברים התמידו במשך שנים בסירובם לתת גט. ידוע המקרה של יחיא בן יחיא אברהם, אשר רק מותו לאחר שלושים ושלוש שנות מאסר בגין סרבנות גט שחרר את אשתו מעגינותה[22].

אל מול בעיית הסרבנות, עלו טענות שונות לגבי הסיבות לאי היענות הבעלים לסנקציות. בית הדין הרבני הגדול, בפסק דין מיום 17.9.2008[23] מתאר את הקשיים שהציב המחוקק על אכיפת פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ומנסה לבור בין אלו את הדרך המשפטית הראויה לשם אכיפת פסק דין לגט, תוך הרחבת סמכויות אלו אף מעבר לאלו שניתנו לבתי הדין במפורש בחוק. בין השאר, ממליץ פסק דין זה על סנקציות קשות על סרבן גט - כולל המלצה לאיסור שינה על מזרן, כליאה יחד עם אסירים ביטחוניים, כליאה בבידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הסרבן יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה, איסור רכישת מצרכים בקנטינת בית הסוהר, מניעת הזכות לקבל אוכל כשר למהדרין, ועוד. פסק דין זה אף ממליץ למחוקק כי יתיר לבתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט אף ליותר מעשר שנים.

הוויכוח סביב הפעלת הסנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי בית הדין הרבני מהסס יתר על המידה טרם הפעלת סנקציות. כך למשל אומר הרב יובל שרלו:

"העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. ... בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה."[24]

טענה דומה מושמעת גם בכתב העת המדעי "זעקת דלות" בהוצאת מכון שכטר ללימודי היהדות, המוסיף וטוען כי יש הרכבים המסרבים באורח שיטתי להפעיל אמצעי כפיה אזרחיים והלכתיים (הרחקות דרבנו תם). בגיליונות אחדים של כתב העת מופיע ניתוח הלכתי מדוקדק של מקרים של פסיקה של בתי הדין הרבנים, וטענה כנגדם כי בתי הדין הרבניים אינם משתמשים בכלים הלכתיים כמו "קידושי טעות", ו"קידושי אונס" העומדים לרשותם כדי להתיר עגונות. עוד נטען בכתב העת כי בתי הדין הרבניים מפרים כללים דיוניים הלכתיים כגון העיקרון של כיבוד סמכות ופסיקה של בתי דין אחרים, והפיכה של פסיקה קודמת של בית הדין הרבני, באופן שמעגן נשים. הרב אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני, טוען כנגד הניתוח ההלכתי כי הוא מסתמך על התלמוד והרמב"ם בלבד תוך התעלמות מהפסיקה המאוחרת.

מאידך, יש הטוענים כי המאבק למען העגונות מנוצל ככלי "לניגוח התורה"[25]. הטענות מכוונות הן כלפי גורמים מקרב בתי המשפט לענייני משפחה והן כלפי גורמים מהאקדמיה שרוצים לנצל את נושא סרבנות כדי להתנגח בבתי הדין הרבניים, ולנסות לעקר את שליטתו של הדין האישי היהודי השולט בישראל[26]. עוד נמתחה ביקורת על בית המשפט העליון על כך שהוא מגביל את סמכויותיו של בית הדין הרבני, ובכך מקשה עליו להתיר עגונות[27].

ביקורת נוספת נמתחה על כך שהמאבק למען העגונות ומסורבות הגט מנוצל לשם פגיעה מכוונת בגברים מסורבי גט. בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, אמר הרב שלמה דיכובסקי כי: "אני חייב לציין, שהחוק הנ"ל (החוק לכפיית פסקי דין של גירושין) הוא חוק מפלה במכוון. ישבתי בשעתו בוועדת הכנסת למעמד האישה, וחברות הכנסת הנכבדות הצהירו במפורש על רצונן להכניס בחוק סעיף שבו "אפליה מתקנת" לטעמן, לטובת הנשים. אני מתקשה מאוד להבין את פשר האפליה "הלא מתקנת" הזו. מה בצע להכביד על גבר מסוים שגורלו המר הביא אותו בברית הנישואין עם אשה סרבנית גט, כדי ללמד לקח גברים אחרים המתעמרים בנשותיהן? במה יתוקן מעמד האישה, אם נאמלל גבר שזכה בתביעת הגירושין כנגד אשתו, כדי ללמד לקח גברים אחרים סרבני גט?"[28]

עוד נאמר כי המאבק למען העגונות ולמען מסורבות הגט, מנוצל באורח ציני לשם הצדקת חוקים המפלים מגדרית נגד גברים[29]. ואכן, פסק דין של השופטת נילי מיימון, שעליו נמתחה ביקורת ציבורית[30], שעסק במקרה בו 3 ילדים היו במשמורת האב וילד אחד במשמורת האם, והטיל תשלום מזונות בסך 1,600 ש"ח על האב עבור הילד שאצל האם, ואילו על האם הטיל מזונות בסך 500 ש"ח בלבד עבור כל 3 הילדים שאצל האב. את אי-השוויון ההלכתי בין גברים לנשים הצדיק פסק הדין באומרו: "כמו כוח המיקוח של האיש בענייני רכוש העולה על זה של האישה, כתוצאה מכך שהאישה אינה יכולה להתגרש ללא הסכמת האיש ושיתוף פעולה מצידו. האישה, בניגוד לאיש, גם אינה יכולה לקבל היתר נישואין כאשר בעלה מסרב להתגרש ממנה או במקרים בהם הוא חסר דעה".

סמכות לכפות גט אינה נתונה לבתי דין רבניים בחו"ל, שבשונה מבישראל, אינם זוכים לחיזוק על ידי חוקי המדינה שבה הם פועלים. כתחליף לכך, בחו"ל נפוצים מאוד הסכמי קדם-נישואין או עשיית קידושין 'על תנאי' במטרה להתמודד עם מקרים של סרבנות[31].

במערכת אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מערכת המשפט אינה דנה לפי דין תורה, נוצרים מצבים בהם מערכת המשפט קובעת שזוג עבר גירושין, בעוד מבחינת התורה הזוג נחשב לנשוי. מערכות משפט שונות דנו בתביעות של נשים גרושות בדין האזרחי, אך מסורבות גט, לכפות על בעליהן לתת להן גט. היו שופטים שסירבו לכפות את מתן הגט על הבעל, מכיוון שמדובר בטקס דתי, בעוד אחרות כפו את מתן הגט בגלל הנזק הנגרם לאשה[32].

התרת נישואין נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיים מנגנון הלכתי המתיר לאישה נשואה לשאת בעל נוסף, והיתר למסורבת גט להינשא יכול להיעשות רק באמצעות קביעה הלכתית כי קידושיה היו בטלים מלכתחילה. לעומת זאת, גברים מסורבי גט היו רשאים בעבר לשאת אשה נוספת, אך על פי חרם דרבנו גרשום התקף לאשכנזים, והתחייבות בכתובה של בני עדות המזרח, כמו גם חוקי מדינת ישראל ומרבית המדינות, הם מנועים עתה מלעשות כן.

עם זאת, עגינותו של גבר מסורב הגט ניתנת להתרה על ידי פסק דין של בית דין רבני המתיר את החרם, והזוכה להסכמה של מאה רבנים משלוש מדינות. היתר כזה לנישואין ניתן רק בתנאי שהעגון ישליש גט לאשתו בבית הדין ויפקיד לה את כתובתה (אם היא זכאית לכך). אם הפסק מאושר גם על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרי הוא גובר על איסור הביגמיה, שבסעיף 176 לחוק העונשין.

פסק דין המתיר לאיש לשאת אשה שנייה, והשגת הסכמת מאה רבנים לפסק, צריכים לגבור על מכשולים הלכתיים משלושה סוגים [2]:

  1. קיימת מחלוקת הלכתית בין הסוברים כי חרם דרבנו גרשום נועד רק להגן מפני מצבים שבהם גבר רוצה לגרש אישה החפצה בו, ובין הגורסים כי החרם תקף גם למקרים שבו האישה מסרבת לקבל את הגט מטעמי נקמנות גרידא. על פי האחרונים, לא ניתן להתיר את החרם כלל.
  2. גם לדעת מי שסבור כי את החרם ניתן להתיר במקרים בהם האישה רוצה להחזיק בבעלה כבן ערובה, נדרשת זהירות מופלגת בטרם יעשה כן. החשש מפריצת גדרות החרם מביא למסקנה כי יש להגביל היתרים כאלו למקרים נדירים ביותר ("מילתא דלא שכיחא"), של פירוד בו ניכר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין בני הזוג (למשל בפרידה של עשר שנים ויותר).
  3. אף אם מתברר כי אין סיכוי לחידוש הקשר בין הבעל והאישה, נדרש לקבוע כי מאיסת הבעל באשתו נובעת מסיבה ממשית ("אמתלה מבוררת"). מנגד, כאשר עולה חשש כי אחת מהסיבות לרצונו של הגבר להתיר את הקשר היא היכנסותו בזוגיות חדשה, או אף שאיפה ליצירת זוגיות כזו, נפסק כי אין להתיר את החרם, שכן תוצאת התרה כזו עלולה להיות פריצת גדר שעל פיה בעלים הנותנים עיניהם באחרות יעשו דין לעצמם ביודעם שבית דין רבני יתיר להם לאחר אריכות זמן להינשא מחדש.

מכשול לא הלכתי אך משפטי הוא החלטת בית המשפט העליון [33] על פיה אמנם הסמכות שניתנה לבתי הדין הרבניים להתיר נישואין קיימת גם במקרים של סרבנות גט, אלא שעל הרבנים הראשיים להשגיח כי הזדקקות למוסד היתר הנישואין לא תסכל את המטרה של חיזוק היסודות המונוגמיים שבחברה שעמדה מאחורי איסור הביגמיה ושהיתר זה יינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל ותוך דאגה לבל יגרם עוול לאישה[34].

מכשול טכני אחר הוא קביעת הרב הראשי לישראל, ישראל לאו משנת 2002 כי "גבר הנשוי לסרבנית גט, לא יוכל לשאת אשה חדשה, לפני שעל אשתו יופעלו דרכי כפיה לקבל ממנו גט" [3]. על כך נוסף החוק לקיום פסקי דין של גירושין, שבסעיף 1 ד קובע כי "הוצא צו הגבלה כנגד אשה... לא תידון בקשת הבעל ליתן לו היתר נישואין עד תום שלוש שנים מיום הוצאת צו ההגבלה", כלומר "בעל אינו יכול לפעול בשני המסלולים בעת ובעונה אחת. הוא אינו יכול לדרוש הפעלת צוי אכיפה כנגד אשתו סרבנית הגט, ולחלופין היתר נישואין. עליו לבחור באפשרות אחת בלבד, ובחירה זו תקפה לשלוש שנים, מבלי אפשרות לחזרה. בדרך כלל, נאלצים רוב הבעלים להעדיף את האפשרות ה"קלה" יותר של בקשת "היתר נישואין", על פני האפשרות הכבדה יותר של הפעלת צווי אכיפה.[35]"

היתר לשאת אישה שנייה אינו פוטר את הבעל מלשאת במזונות אשתו, שכן ההיתר אינו מבטל את הנישואין הראשונים[36]. ועל כן הוא מועיל פחות למסורב גט הסובל מהחובה לזון את אשתו על אף שקשר הנישואין מתקיים ביניהם בעל כורחו, מאשר למסורב גט המתקשה ליצור קשר זוגי חדש עקב קשר נישואין מעגן. כמו כן, לא תמיד היתר כזה מספק מסורב גט[37], שכן מעמדו כנשוי עשוי להרתיע בנות זוג פוטנציאליות. בתי המשפט למשפחה בישראל קבעו כי ההיתר לשאת אישה שנייה אמנם מסיר את המניעה להינשא, אך אינו מסיר את יתר הנזקים, ובהם פגיעה בחופש הבחירה והזכות להשתחרר מקשר כפוי (תמ"ש 21162/07, תמ"ש 18561/07).

היתר לשאת אישה שנייה עשוי להפוך את משוואת הכוחות, ולהפוך סרבנית גט לעגונה. היתר לשאת אישה שנייה ניתן על כן לאחר השלשת גט והפקדת הכתובה של המבקש. נמתחה ביקורת ציבורית על שימוש לא זהיר בהיתר[38].

על פי ההערכה, בימינו היתר כזה ניתן במקרים כ 4-5 פעמים בשנה[39].

פתרונות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעים נוספים המשמשים להתמודדות עם סרבנות גט:

  • חתימה על הסכם טרום נישואין, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין[40]. יחד עם זאת יש הטוענים כי מזונות עונשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החפשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט[41]. כתחליף, הציעו המתנגדים את ההסכם לכתובה הדדית, שגם הוא הסכם קדם נישואין הבא לפתור את תופעת סרבנות גט[42], אך מתנה זאת בקבלת מרות בית הדין וכן תנאים נוספים המבטיחים את כשרותו של הגט[43].
  • הפקדת גט על-תנאי שייכנס לתוקף רק במקרים מוגדרים מראש. פתרון זה אינו נפוץ בארץ, אולם הוא נפוץ בקרב קהילות קונסרבטיביות בחו"ל.
  • הכרזה על הנישואים כבטלים מעיקרם, כך שממילא מתבטל הצורך בגט.

ברוב מדינות המערב, שבהן נהוגים נישואים אזרחיים, בתי המשפט מוסמכים לסיים נישואים גם בהיעדר שיתוף פעולה של שני בני הזוג. עם זאת, אם אישה יהודייה ומעוניינת להינשא בנישואים הלכתיים, היא תיתקל בכל הבעיות הכרוכות בעגינות, ובתי המשפט לא יציעו לה סעד.

יש הטוענים כי המאמצים הציבוריים לפתרון בעיית מסורבי הגט (להבדיל ממסורבות גט) מועטים מידי[דרוש מקור].

תביעת נזיקין כנגד סרבני גט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2001 נתקבל לראשונה העיקרון שניתן לתבוע סרבן גט על הנזק שבאי מתן גט, כאשר השופט בן ציון גרינברגר סירב לדחות תביעה כזאת על הסף[44]. פסק דין ראשון המחייב סרבן גט בתשלום על נזקים שגרם ניתן על ידי השופט מנחם הכהן בדצמבר 2004. גובה הפיצוי היה 425,000 שקלים. השופט נימק את הפיצוי בכך ש"אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות", כך פסק השופט מנחם הכהן, וציין כי "אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזיקיים".[45]. יוזמי המהלך הקימו בשנת 2004 את עמותת "מרכז צדק לנשים", ומאז ניתנו כמה וכמה פסקי דין בנושא[46].

היו שטענו כנגד פסקי דין אלו שאין להם בסיס בדיני הנזיקין של מדינת ישראל[48]. בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק דין שנתן במרץ 2008 קבע שלא ניתן לתת גט לאישה שקיבלה פסק דין נזיקי מבית משפט לענייני משפחה שכן גט כזה יהיה גט מעושה[49]. כתב בית הדין: "ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כורחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק-הדין בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל עלולה ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האישה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עישוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר שהובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות."

בשנת 2008 קבע בית המשפט שהפיצויים ישולמו במקרים מסוימים גם עבור התקופה שקדמה לחיוב בית הדין את הבעל לתת גט. בית המשפט הזהיר את האישה שפסק דין על נזקים שבסירוב לתת גט עלול למנוע ממנה לקבל גט, אך לא נמנע מלדון בתביעה עקב כך[50].

במאי 2010 קבע השופט איתי כץ פיצויים לגבר שאשתו סירבה לקבל ממנו גט[51].

העילות הנזיקיות המשמשות לתביעת סרבני הגט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשלנות: חובת הזהירות בין בני זוג כבר הוכרה על ידי בתי-המשפט לענייני משפחה ככוללת חובה לנהוג בבן-הזוג בכבוד, בהגינות, באנושיות וברגישות, לא לצער אותו ולא להתעלל בו נפשית ובאופן שלא יאפשר לו ניהול של אורח חיים תקין וסביר[52]. סרבנות הגט הוכרה בתנאים מסוימים כהפרת אותה חובת זהירות מתוך שהיא מפרה את החובות הללו, שכן רשלנות חלה, על-פי הפסיקה הישראלית, אף על מעשים מכוונים.

הפרת חובה חקוקה: עוולת הפרת חובה חקוקה רלוונטית בייחוד באשר להפרת החובה הפלילית שבסעיף 287 לחוק העונשין, "הפרת הוראה חוקית", אם מדובר במקרה שבו חויב הבעל לתת גט על ידי בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין וסירב לעשות כן. שאלת הפרת הוראה חוקית פלילית זו נמצאת במחלוקת בין שופטי בית המשפט לענייני משפחה, מסיבות שונות, בין היתר עקב אופייה הפלילי ושאלת מטרת חקיקתה[53]. בחלק מפסקי-דין הייתה מוכנות לקבל גם הפרת חובה חקוקה של סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אם כי הדבר לא נעשה לאחר דיון מעמיק במהלך זה[54].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוניק זיסקינד גולדברג ודיאנה וילה, זעקת דלות - פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו, הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות, 2006.
  • יד לאשה: האשה והגירושין על פי ההלכה: פתרון הלכתי לבעיית העגונה, מאת הרב שלמה ריסקין; עריכה: אבי שרף; תרגום לעברית: מיכל לוין -- אפרת: אור תורה סטון, 2004 תשס"ד
  • Aviad Hacohen, The Tears of the Oppressed - An Examination of the Agunah Problem: Background and Halakhic Sources, Jersey City : Ktav, 2004. ISBN 0881258679

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי קדם-נישואין
פסקי דין
ארגוני סיוע לעגונות ומסורבות גט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני דון-יחייא, מה פתאום שלום-בית, אני רוצה להתגרש, באתר ynet, 19.6.2007
  2. ^ קובי נחשוני, לראשונה בישראל: מעל 10,000 מתגרשים בשנה, באתר ynet, 25 בינואר 2009
  3. ^ נטע סלע, סקר בתי הדין: יותר סרבניות גט מאשר סרבנים, באתר ynet, 26 ביוני 2007
  4. ^ דברי עו"ד שמעון יעקבי מהנהלת בתי הדין הרבניים בפרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 22 במרץ 2005, אתר הכנסת
  5. ^ פרוטוקול מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 22 במרץ 2005, אתר הכנסת
  6. ^ אורלי לוטן, ‏מסורבות גט בישראל - מתוקן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 בנובמבר 2005
  7. ^ דברי הרבנית מרים גולדפישר בפרוטוקול מס' 38 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 16 ביולי 2003
  8. ^ עמירם ברקת, לראשונה: רבנים שלחו סרבנית גט למאסר, אתר וואלה, 5 באפריל 2004
  9. ^ מסורבת גט - סיפור אישי, אתר get what2do
  10. ^ פרוטוקול מס' 38 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה, 16 ביולי 2003
  11. ^ מס' תיק:8455-64-1, בית דין הרבני הגדול
  12. ^ סקירת דיני המזונות בדין העברי בפסק דין של בית משפט לענייני משפחה.
  13. ^ דוגמה: קובי נחשוני, שיימינג ברשות בית הדין: זה הד"ר לפיזיקה שמעגן את אשתו, באתר ynet, 19 בפברואר 2016
  14. ^ בג"ץ 5185/13 פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ניתן ב-28 בפברואר 2017
    לילך דניאל, ‏בג"ץ נתן אור ירוק ל"שיימינג" ואימץ נוהג מימי הביניים, באתר "תקדין", 5 במרץ 2017
  15. ^ בג"ץ 104/06 "מרכז צדק לנשים" נ' הנהלת בתי הדין הרבניים, ניתן ב-19 בספטמבר 2010).
  16. ^ [1]
  17. ^ עוז רוזנברג, תקדים: סרבן הגט יישאר בכלא ללא הגבלת זמן, באתר nrg
  18. ^ קובי נחשוני
  19. ^ עמירם ברקת, לראשונה: רבנים שלחו סרבנית גט למאסר בשם "השוויון בין המינים", באתר הארץ, 5 באפריל 2004
  20. ^ 20.0 20.1 יעקב חשין, "סוגיות בנושא גירושין" - האם קיים הבדל בין הוצאת צו הגבלה לגבר לבין הוצאת צו הגבלה לאשה?"
  21. ^ תמ"ש (י-ם) 19270/03 ק.ס. נ' ק.פ. (פורסם בנבו, 21.12.2004). 
  22. ^ דיינה הר אבן, עגונות
  23. ^ פס"ד של בית הדין הרבני הגדול הקובע סנקציות קשות לאסיר סרבן גט, ומרחיב את סמכויות בתי הדין מעבר לאלו המפורשות בחוק
  24. ^ הדין הרבניים מאת יובל שרלו, אתר כיפה
  25. ^ משה גפני, מצוקת המסורבות ככלי לניגוח התורה, בשבע, גיליון 238, 19/04/07
  26. ^ רות הלפרין-קדרי, להסיר את שלט ה"אין כניסה" מעל לבתי הדין הרבניים, באתר כלכליסט, 7 במרץ 2014
  27. ^ אליעזר מלמד, בית המשפט החילוני אינו דואג לעגונות, באתר "ישיבה"
  28. ^ פסק בית הדין הגדול מתאריך 24.3.2003
  29. ^ ליאור לב, הרהורים על שוויון ביום העגונה
  30. ^ יאיר תיבון, סדום 2006, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 24 באוגוסט 2006
  31. ^ רחל לבמור מנעי עיניך מדמעה – הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט 24 (2009)
  32. ^ ראו מקרה לדוגמה ב-אלג'יר, חבצלת, 27 במאי 1908
  33. ^ ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד כה(1)7 –
  34. ^ מתן היתר לריבוי נישואין (עמ' 12), ‏1 במאי 1975
  35. ^ פסק בית הדין הגדול מתאריך 24.3.2003
  36. ^ הרב י. ד. הגר, ‏היתר נישואין במחלת נפש, באתר "דעת"
  37. ^ רבקה לוביץ', שחררו את מסורב הגט, באתר ynet, 15 בינואר 2008
  38. ^ רבקה לוביץ, יופקעו הנישואין, באתר nrg‏, 2 בפברואר 2006
  39. ^ השקר של ארגוני הנשים נחשף
  40. ^ נוסח הסכם לכבוד הדדי של מועצת רבני ישראל הצעיר בישראל
  41. ^ על הסכמי קדם נישואים מאת הרב דוד בן זזון, אתר "קול שמחה"
  42. ^ נוסח ההסכם לכתובה הדדית, באתר SRUGIM
  43. ^ הרב דוב ליאור מאשר לראשונה הסכם קדם נישואים, באתר סרוגים
  44. ^ תמ"ש (ירושלים) 3950/00
  45. ^ 19270/03
  46. ^ תביעות נזיקין, אתר צדק משפטי
  47. ^ לדיון בסוגיות המשפטיות ראו יחיאל קפלן ורונן פרי, על אחריותם בנזיקין של סרבני גט, עיוני משפט
  48. ^ [47]
  49. ^ תיק 7041-21-1
  50. ^ תמ"ש 6743/02
  51. ^ תמ"ש (ירושלים) 18561/07
  52. ^ תמ"ש (י-ם) 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א (פורסם בנבו, 9.3.2008).
  53. ^ שופטים פסקו כי חלה כאן הפרת חובה חקוקה (ראו למשל השופט צבי ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 19480/05). לדיון ולתמיכה בגישה שלפיה יש להכיר בעוולת הפרת חובה חקוקה במקרה זה ראו "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב 285, 290, 292, 297-294 (2007).
  54. ^ ראו למשל תמ"ש (י-ם) 6743/02 כ. נ' כ. (פורסם בנבו, 21.7.08), תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י. (פורסם בנבו, 14.12.2008) ותמ"ש (י-ם) 18561/07 ש.ד. נ' ר.ד. (פורסם בנבו, 26.5.2010).