סרגיוס הראשון מקונסטנטינופול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סרגיוס הראשון כיהן כפטריארך של קונסטנטינופול בין השנים 610–638 לספירה, בעקבות כך גם נקרא סרגיוס הראשון מקונסטנטינופול. ככל הנראה נולד בסוריה בשנת 580.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו היה כומר זוטר בבית חולים בנמל פיראוס שבקונסטנטינופול. הוא ראה בתאודור מסייקון פטרון שלו. תאודור מסייקון שנודע כקדוש שעושה ניסים רפואיים תאם את תפקידו של סרגיוס בבית החולים בפיראוס וייתכן ונתן לו השראה בתפקידו. בשנת 610, התמנה להיות הפטריארך של קונסטנטינופול. באותה תקופה הפטריארך של קונסטנטינופול היה איש הדת החזק ביותר באימפריה הרומית המזרחית (ביזנטית), במיוחד משום קרבתו לקיסר האימפריה.

זמן קצר לאחר מכן, עקב נפילתו המפתיעה מהשלטון של הקיסר פוקאס, הכתיר סרגיוס את הרקליוס לשליט האימפריה הרומית. משך שליטתם המקבילה של הראקליוס באימפריה ושל סרגיוס בכנסייה מאופיין בשיתוף פעולה מלא בין השניים. סרגיוס היה תומך נלהב של הרקליוס ולהפך. ביציאתו לקרבות בגבולות האימפריה כנגד הפרסים, השאיר הרקליוס את סרגיוס כאחראי על קונסטנטינופול. האהדה של הרקליוס לסרגיוס התקיימה, למרות שסרגיוס ניסה למנוע את נישואיו של הראקליוס לאחיניתו מרטינה, והתנגדותו להעברת הבירה של האימפריה מקונסטנטינופול לקרתגו. סירובו לנישואים נובע מכך שמהלך כזה נגד את כל המוסכמות הנוצריות-דתיות באותן שנים.[2] בסופו של דבר הפטריארך סרגיוס הסכים לנישואים ואף ערך את הטקס בעצמו. הסיבה לסירובו של סרגיוס למעבר לקרתגו, ככל הנראה נבעה מחשש שלו לאיבוד חלק מכוחו והשפעתו באימפריה.[3] בסופו של דבר בירת האימפריה לא עברה לקרתגו, לא בתקופת סרגיוס ולא בשום שלב אחר. בירת האימפריה נשארה קונסטנטינופול עד סופה וכיבושה על ידי הטורקים ב-1453. סרגיוס הראשון היה מעורב בצורה נרחבת בכלכלה ובמצב הפיננסי של הכנסייה. שליטתו באוצר של הכנסייה היה כה חזק ומשמעותי שהוא איפשר להראקליוס להשתמש בו לצורך לחימה כנגד הפלישות הפרסית לאימפריה.

כחלק מהלחימה הנמשכת בפרסים יצא הראקליוס לתקוף את עורף האימפריה הפרסית. בעקבות כך, הוא השאיר את סרגיוס כאחראי על האימפריה עד חזרתו מהקרבות. במקביל ליציאתו, בשנת 626, הפרסים ובני-בריתם האווארים החלו לצור על העיר קונסטנטינופול. תחת פיקודו של סרגיוס על העיר, המצור הפרסי כשל, והעיר לא נפלה לידי הפרסים. במהלך המצור עודד סרגיוס את הנצורים לשיר מזמורים לכבוד הבתולה מריה - אמו של ישו - דבר שנסך אמונה ואומץ בלב האזרחים. זו גם אחת הסיבות שניתנה להצלחה שבעמידה שכנגד המצור. הסברה הזו, שבזכות אמונה באל צד אחד זכה לניצחון או לחלופין, חוסר אמונה הוביל להפסד, היה מאוד רווח באותם ימים ברחבי האימפריה. לאחר המצור וחזרתו של הראקליוס מנצח הביתה נערכו חגיגיות וטקסים דתיים בניהולו של סרגיוס. בחגיגות הוצג הצלב של ירושלים שהראקליוס החזיר לאחר שהפרסים בזזו אותו בפלישתם לירושלים. ככל הנראה הצלב היה משוחזר אך זה לא מנע מכל העיר לחגוג. יש חשיבות גדולה מאוד למורשתו המדינית של סרגיוס במיוחד בהשתלבות הכנסייה בהובלת האימפריה והחברה הכללית.[4] לאחר התפטרותו ופטירתו של הראקליוס המוסד האימפריאלי הקטין את שליטתו בחיי האזרחים והשאיר את זה לידי המערכת הדתית. היו מקרים שבהם בישופים אפילו החזיקו בתפקידים אזרחיים.

סרגיוס מת בקונסטנטינופול בדצמבר 638 לספירה.

תפיסתו התאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך תקופת חייו וכהונתו של סרגיוס היו ויכוחים רבים לגבי הטבע של ישו ואיזה ישות הוא היה.[5] האם הוא יותר אנושי או יותר אלוהי. כתוצאה מכך סרגיוס קידם את הרעיון התאולוגי המרכזי שלו (אותו פיתח יחד עם קירוס – לימים הפטריארך של אלכסנדריה וטיאודור מפארן) בו נקבע כי לישו הייתה אנרגיה אחת – מונואנרגיזם (Monoenergism). את העיקרון הזה הוא קבע בשנת 633. העיקרון בא כדי להילחם ברעיון כי לישו היו מספר טבעים. בעקבות קרבתו לקיסר הראקליוס הצליח סרגיוס לקדם את רעיון המונואנרגיזם ברחבי האימפריה. חשוב לזכור כי חוסר הנחות והבעיות התאולוגיות שהיו בכנסייה באותו זמן היו בעיות שהגיעו מתוכה ומקרב מאמיניה. ממה שידוע, לעליית האסלאם באזור הסהר הפורה וחצי האי ערב לא הייתה השפעה באותו שלב על תפיסות תאולוגיות נוצריות.

לפיתוח הרעיון של המונואנרגיזם היו הרבה קבוצות שהתנגדו ובראשן הכלקאדונים. נוסף על-כך קשה מאוד לדעת עד כמה התפיסה התאולוגית - הזו של סרגיוס - את ישו, הייתה רווחת בקרב העם. הדרך היחידה להעריך את הצלחתה של השיטה התאולוגית שפיתח סרגיוס, היא משך הזמן שהיא הייתה דעת הקיסר. כאמור, השיטה הזו החזיקה שנתיים בלבד לאחר מותו ב-638, כלומר עד 640. שתי הסיבות המרכזיות לכך הן שממשיך דרכו לא תמך בשיטה הזו וחברו הטוב הקיסר הראקליוס שתמך בשיטה פרש מכס הקיסרות. הערכות לגבי סיבת פרישתו של הראקליוס מכס הקיסרות מתמקדות בעיקר בכך שבעיקר מאס בלחימה ולא כתוצאה ממשבר דתי. לאחר שהצליח למוטט את האימפריה הפרסית המוסלמים יצאו למסעות כיבוש והראקליוס לא רצה להיות זה שנלחם בהם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J. Haldon, State, Army and Society in Byzantium, pg. 174-176
  2. ^ Gernit J. Reinink & Bernard H. Stolte, (610-641) The Reign of Heraclius (עמ' 18, 29), ‏2002
  3. ^ J. Herrin, Byzantium, the Surprising Life of a Medieval Empire, עמ' 84-85
  4. ^ A. Cameron, Changing Cultures in Early Byzantium, עמ' XII - 21
  5. ^ Alexander P. Kazhdan, The Oxford Dictionary of Byzantium, 1991, כרך 3, עמ' XII - 21