סרווש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סרווש
Szarvas
HUN Szarvas Címer.svg
סמל סרווש
Flag of Szarvas.svg
דגל סרווש
Szarvas ótemplom.JPG
מדינה הונגריההונגריה  הונגריה
חבל דרום המישור הגדול
מחוז בקש
נפה נפת סרווש
ראש העיר מיהאי בבק
שטח 162 קילומטר רבוע
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 15,565 (נכון ל־1 בינואר 2018)
קואורדינטות 46°51′N 20°36′E / 46.85°N 20.6°E / 46.85; 20.6 
אזור זמן CET
http://www.szarvas.hu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סרווש (הונגרית: Szarvas; גרמנית Sarwasch; סלובקית: Sarvaš) היא עיירה במחוז בקש (Békés) בדרום מזרח הונגריה. העיירה שוכנת על גדות נהר הקרש (אנ'), 170 ק"מ מהעיר בודפשט, באזור מישורי הנמצא כ-85 מטר מעל פני הים.

מידע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח העיירה היה כ-260,000 דונם ומתוכם 98.4% הוגדר כשטח חקלאי. החקלאות הייתה חקלאות בעל, שכללה גידולים של דגנים, תירס וצמחי מרפא. בנוסף, גידלו תושבי העיירה בעלי חיים כמו חזירים לבשר וסוסים המיועדים לכוח עבודה. תושבי העיירה שלא עסקו בחקלאות, היו בעלי מלאכה והעניקו שירותי אדמיניסטרציה וחינוך. שאר שטח העיירה - 1.6% הוגדר כשטח מגורים. במחצית הראשונה של המאה ה-20 מנתה העיירה כ-26,000 תושבים.

עקב תנאי המקום, לא הייתה השתתפות פעילה של היהודים בחיי התרבות בעיירה. בשנת 1850 התגוררו בעיירה 238 נפשות יהודיות, שהיוו כ-11% מכלל התושבים.

מוסדות מיוחדים בעיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת: המועצה המקומית השתתפה בבניית בית כנסת לאזרחים היהודים. השתתפות המועצה המקומית התבטאה במתן תרומת 5000 לבנים ובמתן הנחה גדולה ברכישת הרעפים לגג. משנת 1850 ועד תקופת השואה, שימש בית הכנסת את חברי הקהילה הניאולוגית.

בשנת 1870, התפצלה הקהילה היהודית לשתי קהילות נפרדות: אורתודוקסית- יהודים חרדים שומרי מצוות וניאולוגית- בעלת תפיסת עולם חילונית, הדוגלת בתיקונים בדת. לכל אחת מהקהילות היה בית כנסת, רב, חברה קדישא ומוסדות חינוך.[1][2]

•בשנת 1863 נפתח בית ספר יסודי. הכיתות בבית הספר היו נפרדות - לבנים ולבנות. בשנת 1864 למדו בבית הספר 48 תלמידים יהודים.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי הקהילה היו ראש הקהילה (החל את תפקידו בשנת 1860), ושני סגניו. באספה הכללית ישב ראש מנהל האדמיניסטרציה של המועצה המקומית. סידור זה היה בתוקף עד 1867. בשנה זו נחקק בהונגריה חוק "האמנציפציה", הקובע, כי יהודי הונגריה שווים בזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לשאר אזרחי הארץ.[2] אז בוטלה הקהילה. במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה הקודמת, החלו לחלחל להונגריה עקרונות הנאציזם. ב-1938, ראש ממשלת הונגריה, מיקלוש הורטי, הכריז כי בהונגריה קיימת בעיה יהודית וממשלתו תפתור את הבעיה היהודית. הואיל וכך, ובמטרה לפתור את הבעיה, הוא הגיש לפרלמנט הצעת חוק - "החוק היהודי הראשון" והוסיף לזה גם את "חוק היהודים השני", שהיה דומה לחוקי נירנברג. עם החלת ״החוק היהודי הראשון״ החלו הגזירות נגד היהודים, כמו למשל, שלילת הרישיונות להפעלת בתי מרזח שבבעלותם. אולם, פרנסתם של המוזגים בעיירה לא נפגעה, הואיל ושמונה מהם היו גם בעלי מכולת. המוזג התשיעי, הקים מפעל לייצור סבון והעסיק נערות יהודיות מהקהילה, שהתקשו למצוא עבודה. לאחר זמן קצר, נפגעו גם מכולות היהודים. נאסר על היהודים למכור סוגי סחורה מסוימים. הואיל וכך, נאלצו הלקוחות לקנות את הסחורה החסרה במכולות שבעליהן היו תושבים גויים.

בשנת 1938, ניתנה הוראה במסגרת ״החוק היהודי הראשון״, אשר כללה איסור על שחיטת כשרה של בהמות.[2] מטרת החוק הייתה למעשה, "למנוע צער בעלי חיים".

ב-1942 נחקק חוק, שהגביל את חירויותיהם האזרחיות והאפשרויות שלהם בתחומי הכלכלה.[3] חוק זה גרם להכבדה על המצב הכלכלי המעורער של הקהילה היהודית.

באותה שנה- שנת 1942, גורשו יהודי הונגריה וכל התושבים האחרים, שלא הצליחו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית. בין המגורשים, היו שתי משפחות מסרווש. המגורשים הוסעו לאזור קמניץ-פודולסקי (כיום בשטח אוקראינה), שם שהו חודשים אחדים ולבסוף נרצחו.

היהודים שלא גורשו המשיכו לנסות לחיות כרגיל. רוב היהודים אמנם לא נפגעו כל כך מהגזירות, אך הן גרמו להם להתלכד והנוער היהודי התארגן בחוג דתי. בפעולות התנועה, למד הנוער היהודי על התרבות והמורשת היהודית, שירים עבריים שתורגמו להונגרית ושירים ביידיש.

אחת הגזירות שהוטלה על היהודים היא מסירת מכשירי הרדיו שלהם, אך מספר חודשים אחר כך, הצליחו להשיג מכשירים חדשים והאזינו לשידורי הרדיו בסתר.

שירות העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית קיץ 1940 פתחה הונגריה בגיוס יהודים לשירות העבודה. יהודי העיירה שירתו ביחידות משלהם. הם לא קיבלו מדים פרט לכומתה ובהמשך גם סרט שרוול צהוב. קצינים יהודים ממלחמת העולם הראשונה, נאלצו להוריד את הדרגות מהמדים הישנים שלהם. מספר ימים אחר כך, קיבלו "נשק" (כלי עבודה) ונשלחו לעבוד במסגרת הצבא ההונגרי. הוטלו עליהם, בעיקר עבודות שונות שהיו דרושות לצבא, כגון סלילת דרכים ותיקונן, חפירת תעלות הגנה, ותעלות אנטי-טנקים ועוד.[3] שיטה זו הפכה לאחת הדרכים הגרועות ביותר בהשמדת יהודים.

בסתיו 1940 שוחררו רוב המגויסים, אולם בהמשך, גויסו שוב לפלוגות עבודה בצווי גיוס אישיים. בתחילה עבדו בגבולות הונגריה, אך, כאשר הצטרפה הונגריה למלחמה נגד ברית המועצות, נשלחו פלוגות אלה לעבודה באוקראינה ונאסר עליהם ליצור קשר עם משפחתם. נוסף לכך, הם היו קורבן להתעללות, הם הורעבו, וחלקם עונו למוות, אחרים מתו מקור, מחלות, תאונות עבודה וכו׳.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 במרץ 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה והחלו בביצוע "הפתרון הסופי". מספר יהודים, תושבי סרווש נעצרו בתחנת הרכבת והובלו למחנה מעצר. הם הוחזקו במעצר אדמיניסטרטיבי כחמישה שבועות וב–28 לאפריל הוסעו בטרנספורט "ההונגרי" הראשון לאושוויץ. ב-29 במרץ 1944, פורסמו ההוראות הממשלתיות הרשמיות הראשונות נגד היהודים, שבהן הוטל על היהודים לענוד את "הכוכב הצהוב" - מגן דוד עשוי אריג צהוב שקוטרו 10 ס"מ. העיתונות הארצית והעיתונות המקומית בסרווש, הפכה לכלי שנאה והסתה נגד היהודים כמו למשל גינוי התושבים ממוצא הגזע הארי שהמשיכו לשמור על קשר עם התושבים היהודים. יתרה מכך, נאסרה כניסתם של יהודי סרווש למלון המקומי. הוראה נוספת שהוטלה על היהודים הייתה הגשת דוח על בתיהם וחנויותיהם, מאוחר יותר הוחמרה התקנה והם נצטוו לסגור את החנויות. ב-26 באפריל 1944 פורסמה הודעה מטעם הממשלה על העברת היהודים לגטו. כשבועיים לאחר מכן, ב-6 במאי 1944 התקיימה ישיבה בלשכה הממונה על מחוז בקש, והוחלט להקים גטו באחד המחוזות. סיום הישיבה היה בהחלטה, כי יש, לסיים לכלוא את היהודים ב-12 במאי 1944. ב-15 במאי 1944, הועברו יהודי סרווש לגטו. מספר היהודים שהועברו מסרווש היה כ–700 איש. הגטו הורכב משני בניינים ומספר בתים. הגטו היה צפוף מאוד והמשפחות התאגדו יחד. ברוב המשפחות היו חסרים האבות והבנים הבוגרים, הואיל והם גויסו ל"פלוגות העבודה". אחד מאנשי הקהילה, שלום כהן, הצליח להתקשר עם בעל אחוזה גוי והציע לו פועלים מהגטו. כך, יצאו לעבודה נשים ונערות, ומעט גברים מחוץ לחומות הגטו. הגטו בסרווש היה קיים כחודש, וב-16 ביוני 1944 הועברו תושבי הגטו שבסרווש לבית החרושת לסוכר בסולנוק. בסולנוק נהגו כלפי היהודים באכזריות רבה שגרמה לכך כי, רבים מהם החליטו לשים קץ לחייהם. כך למשל, בני זוג יהודי מסרווש, אשר השקו את בתם ברעל והתאבדו גם הם על ידי שתיית הרעל. אך הילדה הצליחה לשרוד ולחיות, אולם גורשה לאוסטריה עם סביה. בשלב זה, הגיעו התושבים היהודים למסקנה כי הם לא יישארו שם, אולם הם לא ידעו לאן יועברו בהמשך. מנהיגי הקהילות קיבלו הוראה להכין רשימות לטרנספורטים. ההוראות היו מבלבלות, אך באופן כללי, דובר על שתי רשימות: רשימה אחת הייתה מיועדת לאנשים בעלי מעמד בקהילה או בעלי עבר צבאי (גם משפחות המגויסים לפלוגות העבודה נכללו ברשימה זו). הרשימה השנייה, כללה את שאר תושבי הקהילה. המשלוחים אל הלא נודע, התחילו אחרי שבוע שבהם שהו היהודים בסולנוק, ביניהם היה גם חלק ניכר מיהודי סרווש. כ-2,630 נשים וילדים נדחסו לקרונות בקר תוך שהם נדחפים על ידי אנשי ה-SS. הרכבת יצאה בליל 25 ביוני 1944 ואחרי יום הגיעה למערב אוסטריה, שם היו מתקני עבודה לגויים. המתקנים הופעלו על ידי אוקראינים, שהתנהגו בגסות והתעללו ביהודים שהגיעו. משלוח נוסף של יהודים, הגיע לאחר מכן מגטו דברצן.

ממחנה שטרהוף נלקח חלק גדול מיהודי סרווש, כמו גם יהודים אחרים שהגיעו למחנה ממקומות נוספים, לעבודות כפייה. בחורף הוחזרו כל היהודים למחנה שטרהוף, ומשם נלקחו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. מספר קבוצות נשארו במחנה העבודה עד הגעת הצבא האדום, ואז חזרו באופן עצמאי לסרווש. במקומות שמהם לא גורשו היהודים, עבדו מספר משפחות יהודיות מקהילת סרווש, אך יחידה נאצית גילתה אותם והחיילים הגרמנים טבחו בהם. נשאר רק ניצול אחד.

היהודים שהגיעו לברגן בלזן סבלו מרעב ורבים מהם מתו. בין המתים, היה גם רב הקהילה של סרווש. על אף הדיכוי לא פסקה הפעילות הרוחנית: התפילה במניין, עריכת טקס בר מצווה משותף לכל הבנים. בינתיים התקרבה החזית לאזור ברגן- בלזן והגרמנים החליטו לפנות את המחנה, לרכז את היהודים ולשלוח אותם למחנה השמדה. רכבת הפינוי הראשונה יצאה ב-7 באפריל 1945, אך נעצרה בשל הפצצות בעלות הברית, והשומרים הגרמנים ברחו. לאחר מכן, הגיעו האמריקאים והיהודים ברכבת שהיו על הרכבת הועברו למחנה החלמה ומשם בחודש אוגוסט שנת 1945, חזרו לסרווש. רכבת הפינוי השנייה, שהיה בה מספר רב מיהודי סרווש נפגעה אף היא מההפצצות בעלות הברית, אך הרכבת המשיכה למחנה טרזיינשטש, שם סבלו שלושה שבועות עד השחרור. רכבת נוספת עם יהודי סרווש נשלחה לאושוויץ ואיש מתושבי העיירה לא שרד ממשלוח זה. עד סוף חודש אוגוסט 1945, חזרו רוב היהודים שניצלו לסרווש. שם גילו כי קרוביהם לא שרדו. פליטים רבים מהם החליטו להגר לארץ ישראל, נפתחו באזור מספר מוקדים של בני עקיבא, וכבר במחזור הראשון השתתפו ילדים מסרווש.

לאחר המלחמה, שופצו בתי היהודים וכן שופץ ונוקה בית הכנסת.

דמויות חשובות מהעיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מראשית התיישבותם במקום, למדו ילדי היהודים ב"חדר". בשנת 1848 היה מלמד ששמו היה מוריץ שלזינגר, בן 29 שהגיע מעיירה אחרת ללמד ב״חדר״. הוא הגיע מהאזור המזרחי ביותר ולימד בנוסח אשכנזי של שושלת "החתם סופר". לפי הרשימה שהה 4 שנים בעיר.
  • ברוך גלזר (כיום ברוך צדיק) אשר בניגוד לדעת רוב היהודים, טען כבר בסוף שנות ה – 20 שליהודים אין עתיד בחו"ל. בשנת 1930 הצטרף להכשרה חקלאית ובשנת 1931 היה החלוץ הראשון, אשר עלה מסרווש וממייסדי קיבוץ "גבעת חיים".
  • איתמר יעוז קסט, נולד ב-1934 בסרווש שבהונגריה. הוא משורר ומתרגם עברי, ניצול השואה. החל לפרסם את שיריו ב-1956. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון.[4]
  • הרב חיים מייזליש, אב"ד סרווש.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרווש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "סארוואש", בית התפוצות (בעברית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 בראהאם רונדולף וקצבורג נתנאל, ״תולדות יהודי הונגריה״, תקציר מתוך "תולדות השואה - הונגריה", ״דעת״, אתר לימודי יהדות ורוח (בעברית)
  3. ^ 3.0 3.1 ״היהודים בהונגריה״, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם (בעברית)
  4. ^ עריכה: חבר ספרנים, איתמר יעוז-קסט (1934), לקסיקון הספרות העברית, The Ohio State University, ‏23 אפריל 2019 (בעברית)
  5. ^ חיים מייזליש, MyHeritage