סרט טלפון לבן
סרט טלפון לבן (באיטלקית: Telefoni Bianchi) הוא סרט קולנוע המשתייך לזרם קולנועי של סרטים שנוצרו באיטליה שנמשך בין השנים 1936–1943 ושיאו בשנים 1937–1941. בשל משכו הקצר יחסית לזרמים קולנועיים אחרים, בין ארבע לחמש שנים בלבד, ומאחר והשפעתו הייתה חולפת, רבים לא רואים בסרטים אלו כזרם מגובש אלא כטרנד קולנועי חולף.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרטי "טלפון לבן" התמקדו בחיי הבורגנות האיטלקית תוך חיקוי הסרטים שנעשו באותה התקופה בארצות הברית, ובעיקר סרטיו של פרנק קפרה. תחת תמיכתו הרחבה של בניטו מוסוליני והמשטר הפשיסטי, שהאמינו בכוחו של הקולנוע לעצב את הקהל, סרטי טלפון לבן היו לרוב שמרניים מבחינה חברתית: מציגים חברה בעלת היררכיה מעמדית נוקשה ומפארים את ערכי המשפחה וכיבוד רשויות השלטון. עלילת מרבית סרטי הטלפון הלבן הייתה כשל טלנובלה ילדותית שבה התככים נרקמים ונפתרים בשיחות טלפון בין הדמויות האליטיסטיות.
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותה תקופה הטלפונים השחורים שהיו נפוצים עד אז יצאו מהאופנה. אחת הדרכים להעביר לצופה את מעמדן האקונומי הגבוה של הדמויות בסרט היה באמצעות הטלפון הלבן בסגנון אר דקו, שהיה סמל סטטוס באותה התקופה. ולכן כמעט בכל סצנה שהתרחשה בחדר סגור, הופיע הטלפון הלבן ברקע. המוטיב החוזר במרבית הסרטים בז'אנר הוא זה שהעניק להם את שמם הלעגני מעט. פרט לטלפון הלבן, מוטיבים רבים נוספים נלקחו מהסרטים האמריקאים, כמו למשל שמלות בסגנון שירלי טמפל.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה תחת הפשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שהסתיימה בשנת 1936 הפכה את איטליה ל"מעצמה" בעיני עצמה. הניצחון על אתיופיה רומם את המורל האיטלקי, וכן נתן זריקת מרץ לכלכלה עם פתיחת השוק החדש. פועלים רבים שעד אז הסתובבו מובטלים נשלחו לקולוניה החדשה או מצאו את פרנסתם בייצוא אליה. המעמד הבינוני התרחב ושוב חזר לפקוד את אולמות הבידור - בתי קולנוע, אולמות קונצרטים ותיאטראות.
הקולנוע האיטלקי משגשג[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם הקולנוע האיטלקי זכה למספר זריקות מרץ. פסטיבל הסרטים של ונציה שהחל בתחילת שנות ה-30 היווה קרש קפיצה לסרטים איטלקיים רבים שזכו בו. ב-28 באפריל 1937 חנך מוסוליני את צ'ינצ'יטה, עיר הסרטים האיטלקית שזכתה לכינוי ה"הוליווד על הטיבר", שפרשה ליוצרים האיטלקיים תפאורה וסביבת עבודה נוחים ומתקדמים לצילום סרטיהם, בתנאי שהם הולכים בתלם המשטר הפשיסטי כמובן. ב-18 בינואר 1939 חוקק חוק אלפיירי המעניק הטבות כלכליות משמעותיות לסרטים בעלי "אופי לאומי".
התפתחות הזרם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרקע הפוליטי החיובי יחד עם ההשקעה האיטלקית המשמעותית בקולנוע הביאו לגל יצירה של סרטים איטלקיים. הקהל ביקש לראות את האסקפיזם והאתנחתא הקומית שבסרטי טלפון לבן, וליוצרי הקולנוע היו את כל האמצעים לספק את צורכיהם. הטלפון הלבן ייצג בעיניהם את איטליה החדשה, את המעצמה המודרנית המשגשגת.
דעיכת הטלפון הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף שנת 1941, נוכח ההרס והחורבן שזרעו מלחמת העולם השנייה והמשטר הפשיסטי, הקולנוע האיטלקי החל לחפש כיוונים אחרים. התקציבים הלכו ופחתו, התסריטים החלו לחזור על עצמם, ויותר מכל - באווירה הקשה של המלחמה לא היה עוד מקום לסרטי טלפון לבן קלילים. היוצרים פנו לעסוק בשאלות מהותיות הנוגעות לחייהם של מרבית האיטלקים - בני מעמד הפועלים, חיים רציניים, מסובכים ומלאי דילמות מוסריות יום-יומיות שנוצרות מרצונו של הפועל לשרוד.
סרטי הטלפון הלבן הלכו והתמעטו עד להתמוטטות המשטר הפשיסטי ב-8 בספטמבר 1943, אז עלה והחליף אותם הנאו-ריאליזם האיטלקי שפרץ לקולנוע במלוא כוחו בשלהי המלחמה. הנאו-ריאליזם היה הפוך כמעט לחלוטין ממה שייצגו סרטי טלפון לבן: התמקדות במעמד הפועלים ולא בבורגנות, עיסוק בבעיות מציאותיות כמו עוני, אבטלה וסבל על פני עיסוק ברומנים מופרכים. הסגנון הריאליסטי גם הוא הפוך לחלוטין, ובעוד שאת מרבית סרטי הטלפון הלבן צילמו בעיר הסרטים המלאכותית צ'ינצ'יטה בהשתתפות שחקנים מיומנים, הסרטים הנאו-ריאליסטים צולמו על רקע ההריסות שהותירה המלחמה בהשתתפות שחקנים לא-מקצועיים.
