סרי נוסייבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרי נוסייבה
Sari Nusseibeh at 2012 Leipzig Book Fair.JPG
לידה 12 בפברואר 1949 (בן 73)
דמשק, סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרשות הפלסטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מעסיק אוניברסיטת ביר זית, אוניברסיטת אל-קודס עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד נשיא (19952014) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס זיגפריד אונסלד (2010)
  • פרס קטלוניה הבינלאומי (2004)
  • עיטור ארבע החירויות - חירות הפולחן עריכת הנתון בוויקינתונים
sari.alquds.edu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סרי נוסייבהערבית: سري نسيبة; נולד ב-12 בפברואר 1949) הוא פרופסור לפילוסופיה ונשיא אוניברסיטת אל-קודס במזרח ירושלים. עד דצמבר 2002 הוא היה נציג של הרשות הפלסטינית בירושלים. ב-2008, בסקר אינטרנטי פתוח, נבחר נוסייבה במקום ה-24 ברשימת 100 האינטלקטואלים המשפיעים בעולם של המגזין הבריטי "Prospect" ושל המגזין האמריקאי "Foreign Policy".[1] נוסייבה גר עם משפחתו בבית חנינא.[2]

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת נוסייבה היא משפחה מוסלמית ירושלמית מכובדת היושבת בירושלים מאז המאה ה-7. אחד מאבות המשפחה הקדומים הוא עובאדה א-סאמת - אחיה של נוסייבה בנת כעב, אישה לוחמת מבנו אלחאזרג' ואחת מארבעת הנשים המנהיגות של ארבע עשרה השבטים של האסלאם המוקדם. עובדאה, שהיה בן לווייתו של עומר בן אל-ח'טאב, היה המוסלמי הראשון שמונה כשופט עליון של ירושלים אחרי כיבושה ב-638 לספירה. משפחת נוסייבה אחראית מזה 150 שנים על מפתחות כנסיית הקבר. סבו של נוסייבה נישא לשלוש נשים ממשפחות פלסטיניות נכבדות. משפחת השיהבי, שנודעים בלמדנותם, משפחת הדרווישים משבטו של חוסייני ולמשפחת נשאשיבי. בכך סבו של נוסייבה חיבר ארבע משפחות ירושלמיות ותיקות, ששתיים מהן היו יריבות מרות.

אביו, אנוואר נוסייבה, היה מדינאי מכובד שבלט בדיפלומטיה הפלסטינית, ואחרי שנת 1948 גם בדיפלומטיה הפלסטינית-ירדנית. אמו של נוסייבה, נוזה אל חוסיין, נולדה ברמלה והייתה ביתו של המנהיג הפוליטי יעקוב אל חוסיין. נוזה אל חוסיין גדלה במשפחה של אריסטוקרטים עשירים עם אדמות בוואדי חנין (כיום העיר נס ציונה). אמו של נוסייבה עזבה את ארץ ישראל ב-1948 כדי להימנע ממלחמת העצמאות, ואביו איבד את רגלו באותה מלחמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסייבה נולד בדמשק, סוריה. משפחתו עברה לקהיר כמה שנים מאוחר יותר, ושם השתתף אביו בגיבוש ממשלת כל פלסטין בגלות.

ב-1951 חזרה המשפחה מקהיר לירושלים. בשנת 1965 עברו זמנית ללונדון כאשר מונה האב כשגריר ירדן בבריטניה. לאחר מלחמת ששת הימים חזר נוסייבה לישראל ובסיועו של אביו התקבל כמתנדב בקיבוץ הזורע, תקופה שעזרה לנוסייבה להכיר את ישראל ואת הישראלים.

בסתיו 1967, למד נוסייבה פילוסופיה בקולג' כרייסט צ'רץ' באוניברסיטת אוקספורד, שם התיידד עם אבישי מרגלית ועם אחמד חלידי, הסטודנט הפלסטיני הנוסף היחיד בזמנו. חלידי הוא בנו של המלומד המכובד וליד ח'אלדי. בתקופה זו החלו מחאות הסטודנטים של 1968. באותו הזמן, הציג אחמד בפני נוסייבה את המורכבויות של הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים. בכל קיץ באותה התקופה נוסייבה היה חוזר לירושלים, ובשנת 1968 החל ללמוד עברית ועבד בקיבוץ הזורע. שנה לאחר מכן, פעל נוסייבה כדי להרגיע את הרוחות לאחר שפונדמנטליסט נוצרי אוסטרלי ניסה להצית את מסגד אל אקצה.

באוקספורד, פגש נוסייבה את לוסי אוסטין, ביתו של הפילוסוף הבריטי ג'. ל. אוסטין. לוסי התאסלמה לקראת נישואיהם. הם הושאו בסוף שנת 1973 על ידי המופתי של ירושלים, סאיח סעד א-דין ג'אלאל אל-אלאמי. נולדו להם ארבעה ילדים: שלושה בנים; ג'אמאל, אבסל ובוראק, ובת אחת; נוזה. כשלמד באוקספורד, התעניין נוסייבה בפילוסופיה של הלשון ובלודוויג ויטגנשטיין. לאחר שסיים את התואר באוקספורד, הוא למד שנה במכון ורבורג בלונדון, לאחר ששמע הרצאה של אבואחמד סברה שמשכה אותו ללימודי האסלאם המוקדם, למידת המועתזילה ולמידת הגותו של אל-ע'זאלי.

לאחר תקופה קצרה שבה עבד באבו דאבי, שם התפרנס מתיווך בעסקאות נפט, החל נוסייבה לעשות דוקטורט בפילוסופיה אסלאמית באוניברסיטת הארוורד. את כתיבת הדוקטורט התחיל בסתיו 1974, ובשנת 1978 הוא קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. הוא חזר לגדה המערבית בשנת 1978 כדי ללמד באוניברסיטת ביר זית שם נשאר כפרופסור לפילוסופיה עד לסגירת האוניברסיטה בין 1988 ל-1990 בזמן האינתיפדה הראשונה. באותו הזמן, הוא לימד קורסים בפילוסופיה איסלאמית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות ה-80 המוקדמות עזר להקים את ארגון המורים בביר זית, והיה נשיא הארגון במשך שלושה סמסטרים. נוסייבה הוא גם מייסד שותף של איחוד העובדים במגזר החינוך של כל הגדה המערבית.

אקטיביזם פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרי נוסייבה נחשב לפלסטיני לאומי מתון. ב-1985 כתב מאמר בו קרא לישראל לספח את השטחים כפתרון ביניים עד להקמת מדינה פלסטינית עצמאית חילונית ודמוקרטית[3].

ביולי 1987, שימש נוסייבה כמתווך בין פייסל חוסייני, בכיר באש"ף, לבין משה עמירב, חבר מפלגת הליכוד בסדרה של מפגשים שמטרתם הייתה כינון של פתרון שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני תחת ממשלת הימין שבהנהגת יצחק שמיר. הוא ופייסל חוסייני היו הראשונים מבכירי האליטה פלסטין שנפגשו עם בכיר מפלגת הימין בממשלה. ממשלת שמיר ניסתה לכונן את הפתרון בשיתופיות עם אש"ף ופת"ח.

לאחר שנים של עבודה למען ביסוס מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ב-2011 החל נוסייבה להתייחס לפתרון שתי המדינות כ"פנטזיה". בספרו "What's a Palestinian State Worth?‎", הוא ביקש לכונן "ניסוי מחשבתי" בו מדינת ישראל תספח את כל הטריטוריות הפלסטיניות לכדי מדינה יחידה, בה הערבים יהיו "אזרחים סוג ב'" עם "זכויות אזרחיות אך לא פוליטיות". את המדינה "יהודים ינהלו וערבים יוכלו לחיות בה". ההצעה הספציפית הזאת בוטלה כיוון שנאמרה "בחוסר כנות". באותם זמנים, נוסייבה דיבר רבות על פתרון כזה או אחר של המדינה היחידה לשני עמים, דוגמת מדינה דו-לאומית.

האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסייבה היה מנהיג פלסטיני חשוב בזמן האינתיפאדה, ככותב הצהרת העקרונות הפלסטינית ובעבודתו לחיזוק פת"ח בגדה המערבית. נוסייבה גם עזר לנסח את הכרזת העצמאות פלסטינית, וייצר 200 ועדות פוליטיות ו-28 וועדות טכניות לכינון תשתיות התחלתיות למדינה פלסטינית.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ירי טילי סקאד לכיוון תל אביב, נוסייבה החל לעבוד עם תנועת "שלום עכשיו". הוא נעצר בידי ישראל והושם תחת מעצר מנהלי ב-29 בינואר 1991, בעקבות האשמה על היותו סוכן עיראקי. עובדי ציבור בריטים ואמריקאים חקרו את העניין והממשל האמריקאי הוציא בקשה להעמידו לדין או שיכירו במעצרו כמעצר פוליטי. אמנסטי אינטרנשיונל הכיר בו כאסיר מצפון. פלסטינים ראו במעצרו אזהרה פוליטית, שישראל אינה מתכוונת להתדיין עם אף מנהיג פלסטיני, לא משנה כמה מתון הוא. לדוגמה, סאיב עריקאת מאוניברסיטת א-נג'אח אמר: "זהו מסר אלינו הפלסטינים המתונים. המסר הוא: 'אתם יכולים לשכוח ממשא ומתן אחרי המלחמה כי אנחנו הולכים לדאוג שלא יהיה אף אחד לשאת ולתת איתו'". הוא שוחרר ללא אישום אחרי סיום מלחמת המפרץ, לאחר 90 ימים של מאסר בכלא רמלה.

יוזמות לשלום ופעילות משנת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסייבה לא היה פעיל פוליטית ברוב תקופת הסכמי אוסלו אבל מונה כנציג אש"ף בירושלים ב-2001. במשך תקופה זו, נוסייבה החל לעמוד על הרעיון שפלסטינים יוותרו על זכות השיבה בתמורה למדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. מספר ארגונים פלסטיניים גינו את תפיסותיו בעניין.

נוסייבה ביקר את המיליטריזציה של האינתיפאדה בינואר 2002 וקרא להתנכרות לפיגועי התאבדות ולהקמת פלסטין כמדינה מפורזת: "מדינה פלסטינית צריכה להיות מפורזת - לא משום שזה מה שישראל מבקשת, אלא בגלל שזה לטובתנו האישית". מספר גורמים ישראליים, ביניהם עוזי לנדאו, דחו את הצעתו בטענה שהיא טריק.

ב-2002 הוציאו סרי נוסייבה וראש השב"כ לשעבר, עמי אילון, לאור את "המפקד הלאומי", יוזמה אזרחית ישראלית-פלסטינית שמטרתה לקדם את התהליך להשגת שלום בין מדינת ישראל ללאום הפלסטיני, ובנוסף גם טיוטה להסכם שלום שקראה למדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות ישראל ב-67' ולפשרה על זכות השיבה של הפלסטינים. "המפקד הלאומי" הושק רשמית ב-25 ביוני 2005.

ב-2002, מינה יאסר ערפאת את נוסייבה כנציג אש"ף במזרח ירושלים, תפקיד שקיבל לאחר מותו הפתאומי של פייסל חוסייני.

ב-2008, אמר נוסייבה שהמסע לקראת פתרון שתי המדינות לא מתקדם. הוא קרא לפלסטינים להתחיל דיון על פתרון מדינה אחת.

שיוך קבוצתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסייבה הוא הראש והמייסד של קבוצת הייעוץ הפלסטינית, מייסד שותף וחבר בכמה מוסדות פלסטיניים, ביניהם "החברים הירושלמים של החברה החולה", "איחוד העובדים במגזר החינוך בגדה המערבית", "המועצה הערבית ליחסי חוץ", "הועדה להתעמתות עם אגרוף הברזל", ו"מועצת ערבי ירושלים". כמו כן, הוא חבר בוועדה המייעצת של המרכז הבינלאומי לאתיקה, צדק וחיים ציבוריים באוניברסיטת ברנדייס.

ספרו שתורגם לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרי נוסייבה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ prospect, Intellectuals—the results (באנגלית)
  2. ^ Nusseibeh, Sari., Once upon a country: a Palestinian life, London: Halban, 2007
  3. ^ מיכל סלע, נוסייבה: כן לספח, כותרת ראשית, 13 בנובמבר 1985