סרנאט
 | |||||||||
| נוף של סרנאט, ממקדש מולגנדהה קוטי ויהארה העתיק לכיוון סטופת דמק | |||||||||
| מדינה |
 הודו | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה | אוטר פרדש | ||||||||
| מחוז | ואראנסי (אנג') | ||||||||
| שפה רשמית | בוג'פורי (אנג') | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 11,000[1] (2019) | ||||||||
| קואורדינטות | 25°22′41″N 83°01′30″E / 25.378°N 83.0251°E | ||||||||
| אזור זמן | UTC +5:30 | ||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
סַרְנָאט (בהינדי: सारनाथ, מוכרת גם בשם "פארק הצבאים", סרנגנאט, פארק הצבאים איסיפטנה, רישיפטנה, מיגדאיה או מריגדאווה[2]) היא עיר צפונית-מזרחית לוואראנסי, באוטר פרדש, הודו. כאן נשא הבודהה את דרשתו הראשונה לאחר שהגיע להארה בבוד גאיה. כותרת האריה של אשוקה, שהוצבה על עמוד בסרנאט בשנת 250 לפנה"ס על ידי הקיסר הבודהיסטי הראשון אשוקה, מנציחה אירוע זה. כותרת זו משמשת גם כסמל הלאומי של הודו.
סרנאט היא אחד משמונת אתרי העלייה לרגל החשובים ביותר לבודהיסטים, והיא הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, לאחר שנוספה לרשימה בשנת 2026.[3]
בסרנאט התכנסה לראשונה הסנגהה של גאוטמה הבודהה, כאשר מסר את דרשתו הראשונה לחמשת תלמידיו המקוריים קאונדיניה (אנג'), אסג'י (אנג'), בהאדיה, ואפה ומאהאנאמה,[4] אירוע הידוע כ"הנעת גלגל הדהרמה" הראשונה.[5] כפי שמצוין בסוטרת לליטוויסטארה (אנג'), גאוטמה הבודהה בחר ב"פארק הצבאים שליד גבעת החכמים שנפלו, מחוץ לוואראנסי" עבור דרשתו הראשונה לאחר שהגיע להארה. דרשה זו נקראת סוטרת דהאמאצ'קאפאוואטנה (אנג'). הדרשה התקיימה בסביבות 528 לפנה"ס כאשר הבודהה היה כנראה בן 35.
הבודהאוומסה (אנג') ההגיוגרפית מציינת שבודהה קודם בשם קסאפה בודהה (אנג') נולד בסרנאט. בדומה לממשיכו גאוטמה, הוא הצטרף לסנגהה של גברים ונשים במקום זה כדי למסור את דרשתו הראשונה.
מספר מקורות מציינים כי השם סרנאט נגזר מ"סרנגנאט", שמתורגם כ"אדון הצבאים". על פי סיפור היסטורי אחד, במהלך מסע ציד של המלך המקומי, צבי זכר הציע להקריב את עצמו כדי להציל את חייה של נקבת צבי שהמלך התכוון להרוג. המלך, שהתרשם ממעשהו, הכריז כי הפארק שלו ישמש מעתה ואילך כמקלט לצבאים.
על פי סוטרה 16[6] מתוך המהאפאריניבאנה סוטרה (אנג') שבתוך הדיגהה ניקאיה (אנג'), הבודהה ציין את סרנאט כאחד מארבעת אתרי העלייה לרגל הבודהיסטים שעל מאמיניו לבקר בהם ולהביט בהם בתחושות של יראת כבוד. שלושת האתרים הנוספים שצוינו על ידי הבודהה הם לומביני, מקום הולדתו; בוד גאיה, המקום שבו הגיע להארה; וקושינאגר (אנג'), המקום שבו הגיע לפארינירוואנה.[7][8]
סרנאט ממוקמת 8 קילומטרים צפונית-מזרחית לוואראנסי בסמוך למפגש הנהרות הגנגס וורונה (אנג').
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם סרנאט נגזר מהמילה בסנסקריט: "סארנגנאטה" (Sāranganātha), או בפאלי "סארנגנאט" (Sārangnāth),[2] שמתורגמת כ"אדון הצבאים".[9] שם זה מתייחס לאגדה בודהיסטית עתיקה, שבה סידהארתה בודהיסטווה התגלם בעבר כצבי. הוא הציע את חייו בתמורה לחייה של נקבת צבי שמלך התכוון להרוג. המלך התרגש כל כך מהקרבתו העצמית של הצבי עד שהקים מקלט לצבאים.[10] המונח ל"פארק צבאים" הוא מריגה-דאווה (Mriga-dāva) בסנסקריט, או מיגה-דאיה (Miga-dāya) בפאלי.[11]
איסיפטנה הוא שם נוסף המשמש להתייחסות לסרנאט בפאלי, שפת הקאנון הפאלי. שם זה מקביל לרישיפטנה בסנסקריט. המונחים איסי (פאלי) ורישי (סנסקריט) מתייחסים לאדם מואר ומוכשר. איסיפטנה ורישיפטנה מתורגמים לכן כ"המקום שבו ירדו אנשים קדושים", או "גבעת החכמים שנפלו".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאה ה-5 לפנה"ס – המאה ה-6 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבודהיזם שגשג בסרנאט במהלך העיור השני (אנג'), מסביבות 600 עד 200 לפנה"ס, החל מתקופת המהאג'נאפאדות ועד לזמנן של אימפריית נאנדה (אנג') ואימפריית מאוריה, בין היתר בזכות חסותם של מלכים וסוחרים עשירים שמרכזם היה בוואראנסי.[12] עד המאה ה-3 לספירה, סרנאט הפכה למרכז חשוב עבור הסמטיה (אנג'), אחת מהאסכולות הבודהיסטית המוקדמות, כמו גם לאמנות ולאדריכלות.
נוכחותן של דמויות הרוקה (אנג') וטארה (אנג') בסרנאט מצביעה על כך שגם האסכולה המאוחרת של הווג'ריאנה פעלה במקום. גם דמויות הינדואיות של שיווה וברהמה היו נוכחות, ואילו מקדש של ג'ייניזם היה ממוקם קרוב מאוד לסטופת דמק.[13]
עד לתקופת אימפריית גופטה (מהמאה ה-4 עד המאה ה-6), הבודהיזם התפשט אל מעבר להודו באמצעות דרך המשי. פאשיין היה נזיר בודהיסטי מסין של תקופת שושלת ג'ין שסייר רבות ברחבי צפון הודו בין השנים 400 ל-411 לספירה. בתיאורו את סרנאט, הוא ציין שראה ארבעה מגדלים גדולים ושתי ויהארות (מנזרים) ובהם נזירים מתגוררים.[14]
המאה ה-6 – המאה ה-8 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבודהיזם המשיך לצמוח במהלך תקופת אימפריית גופטה המאוחרת (אנג'). כאשר שוואנדזאנג ביקר בסרנאט בסביבות 640 לספירה, הוא דיווח שראה מאות מקדשים קטנים וסטופות הקדשה, וויהארה שגובהה כ-61 מטרים שהכילה פסל גדול של הבודהה.[15] שוואנדזאנג גם כתב כי "ישנם כאן כ-1500 כוהנים שלומדים את "המרכבה הקטנה" (היניאנה) לפי אסכולת הסמטיה (אנג')".[16] שוואנדזאנג מזכיר עמוד שהוקם על ידי אשוקה (אנג') בקרבת סטופה שסימנה את המיקום שבו בודהה החל בהנעת הדהרמהצ'אקרה (גלגל החוק).[17]
המאה ה-8 – המאה ה-12 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך תקופת אימפריית פאלה (אנג') (מהמאה ה-8 עד המאה ה-11), השליטים בנו מהאוויהארות (אנג') חדשות כגון אודנטפורי (אנג'), סומאפורה, ג'גדאלה (אנג') וויקרמשילה (אנג') והעניקו את חסותם לוויהארות קיימות כגון נלנדה וסרנאט. צליינים ונזירים בודהיסטים מכל רחבי אסיה נסעו לסרנאט כדי לעשות מדיטציה וללמוד. שליטי אימפריית פאלה היו השושלת הבודהיסטית הגדולה האחרונה ששלטה בתת-היבשת ההודית. הם הוחלפו בסופו של דבר על ידי שושלת גהדבאלה (אנג'), שבירתה שכנה בוואראנסי.
אף על פי שמלכי שושלת גהדבאלה היו הינדואים, הם תמכו בבודהיזם. כתובות שנחשפו בסרנאט בתחילת המאה ה-20 מצביעות על כך שחלק מהמנזרים שם נהנו מחסות מלכותית משליטי גהדבאלה. לדוגמה, בכתובת מאמצע המאה ה-12 של המלכה קומאראדווי (בת זוגו של המלך גובינדצ'נדרה (אנג') ובת לשושלת פיטהיפאטי (אנג') בבוד גאיה), לזכותה נזקפת הקמתם או שחזורם של מגורי הנזירים.[18]
נטען רבות כי המבנה אליו מתייחסת כתובת קומאראדווי הוא הדהרמצ'אקרה ג'ינה ויהאר, אך העדויות לכך אינן חד-משמעיות. בכל מקרה, זה כנראה אחד המבנים האחרונים שנבנו בסרנאט לפני חורבנה ב-1194.[19] הכתובת, שנחפרה בסרנאט במרץ 1908,[18] שמורה כיום במוזיאון הארכאולוגי של סרנאט (אנג').[20]
סוף המאה ה-12: חורבן סרנאט
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחד עם סרנאט, המהאוויהארות הבודהיסטיות החשובות ביותר בהודו היו ויקרמשילה, אודנטפורי ונלנדה, כולן שכנו בביהר של ימינו. כל ארבעת מרכזי הלמידה הללו המשיכו לשגשג במהלך המאה ה-12, כנראה בשל ההגנה, התמיכה והסובלנות שהפגינו שליטי פאלה וגהדבאלה. הכתובת של קומאראדווי מציינת שהמלך גובינדצ'נדרה הגן על ואראנסי מפני פלישות הע'זנווים, שהכתובת מכנה "טורושקאס".[א][18] עד אותה עת, ומלבד צפון הודו, הבודהיזם היה בשקיעה ברחבי תת-היבשת ההודית.
כיבושים מוסלמיים בתת-היבשת ההודית (אנג') בסוף המאה ה-12 הביאו לביזה וחורבן מסיביים לצפון הודו. הבולטים שבהם היו מסעות הכיבוש בהודו של מוחמד מע'ור (אנג'), שליט השושלת הע'ורית (אנג') מע'זני, הממוקמת באפגניסטן של ימינו. קוטב א-דין אייבק (אנג') – מפקד צבאו של מוחמד ע'ורי – הוביל את אנשיו מע'זני לוואראנסי ולסרנאט בשנת 1194 לספירה.[21] ג'איאצ'אנדרה (אנג') (בערך 1170–1194 לספירה) היה המלך השולט משושלת גהדבאלה באותה תקופה והוא נהרג במהלך קרב צ'נדאוור (אנג'). ואראנסי וסרנאט נבזזו.
לפי הדיווחים, קוטב א-דין אייבק גרר משם אוצרות שדרשו כ-1400 גמלים כדי לשאתם.[22] לדברי ההיסטוריון הפרסי מהמאה ה-13 חסן ניזאמי (אנג'), "כמעט 1,000 מקדשים נהרסו ומסגדים הוקמו על יסודותיהם; הראיס (הראג'ות) והצ'יפים של הינד הגיעו כדי להציע את נאמנותם [לע'ורים]".
בעוד שקוטב א-דין אייבק הרס את סרנאט, היו אלה חייליו של מוחמד בח'תיאר ח'לג'י (אנג') — גנרל עבד נוסף של מוחמד מע'ור — שהמשיכו לתקוף, לבזוז ולשרוף אתרים בודהיסטיים, כנראה בהסכמתם של הבראהמינים המקומיים. כוחותיו של ח'לג'י החריבו את ויקרמשילה ב-1193, את אודנטפורי ב-1197, ואת נלנדה בשנת 1200.[23] בודהיסטים ששרדו נמלטו לנפאל, לסיקים, לטיבט, ולדרום הודו. עד סוף המאה ה-12, כמעט שנעלמו מתת-היבשת ההודית מרכזים מנזריים בודהיסטיים וספריותיהם העצומות של סוטרות, הוראות מדיטציה ופרשנויות לכתובים.[24]
עם זאת, על פי כמה חוקרים, הערכות מחודשות של ממצאים ארכאולוגיים בנוסף לרשומות היסטוריות חולקות על תפיסה זו של פלישות מוסלמיות כגורם העיקרי לשקיעת הבודהיזם בהודו או לחורבנם של אתרים בודהיסטיים כגון סרנאט – וטוענות במקום זאת, "שעוינות בראהמינית כלפי הבודהיסטים היא שהובילה להרס של סרנאט ואתרים אחרים".[22] לפי הארכאולוג האיטלקי ג'ובאני ורארדי (אנג'): "בניגוד למה שנהוג להאמין, המנזרים הגדולים של הודו הגנגטית, מסרנאט ועד ויקרמשילה, מאודנטפורי ועד נלנדה, לא נהרסו על ידי המוסלמים, אלא הופקעו והוסבו על ידי הבראהמינים, כשרק לעיתים רחוקות הייתה התערבות של הכוחות המוסלמיים". לפי ורארדי, בראהמינים "אורתודוקסים" – שכוחם והשפעתם גברו במהלך שושלות גהדבאלה וסנה (אנג'), השושלות ההינדואיות-תחייתיות היריבות של צפון/מזרח הודו — "השלימו עם השלטון המוסלמי תמורת הכחדת הבודהיזם ודיכוי השכבות החברתיות שהתמרדו". הארכאולוגית פדריקה בארבה כותבת ששליטי שושלת גהדבאלה בנו מקדשים הינדואים גדולים באתרים בודהיסטיים מסורתיים כמו סרנאט, תוך שהם גם המירו מקדשים בודהיסטיים לבראהמיניים: עדויות מצביעות על כך שהבודהיסטים גורשו מסרנאט, והיא הייתה בתהליך של הפיכה למתחם מקדש שיווה גדול עוד לפני הגעתם של הפולשים המוסלמים.[25][22]
המאה ה-18: גילוי מחודש וביזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בודהיסטים מעטים נותרו בצפון הודו ובמישורי הגנגס לאחר הרדיפות והגירוש בסוף המאה ה-12 על ידי הע'ורים והכוחות הבראהמיניים. עם זאת, בודהיסטים מטיבט, בורמה ודרום-מזרח אסיה המשיכו לעלות לרגל לדרום אסיה מהמאה ה-13 ועד המאה ה-17, אך היעד הנפוץ ביותר שלהם היה בוד גאיה ולא סרנאט.[26] עם זאת, סרנאט המשיכה להיות מקום עלייה לרגל עבור בני דת הג'ייניזם. כתב יד ג'ייני מהמאה ה-17 שנכתב בשנת 1612 לספירה (התירתאקאלפה, מאת ג'ינפראבה סורי) מתאר מקדש ג'ייני בוואראנסי כממוקם קרוב ל"מקדש בודהיסטווה מפורסם" במקום הנקרא "דהרמקסה". מילה סנסקריטית זו מתורגמת כ"הרהור על החוק", ומתייחסת בבירור לסטופת דמק.[27]
לקראת סוף המאה ה-18 חל גידול בתנועת המבקרים להודו מאירופה. בשנת 1778, היה ויליאם הודג'ס כנראה צייר הנופים הבריטי הראשון שביקר בה.[28] הוא רשם תצפיות מדוקדקות על האמנות והאדריכלות שבהן נתקל. ב-1794 פרסם ספר מאויר על מסעותיו בהודו. בספרו הוא תיאר מסגדים מוסלמיים ואדריכלות, מקדשים הינדואים ועמודים בהשראת הסדרים הקלאסיים.[29] הודג'ס תיאור גם בקצרה את סטופת דמק, אף על פי שטעה לחשוב שזהו מקדש הינדואי הרוס.[30]
באזכור המודרני הבלתי-מעורער הראשון לשרידים בסרנאט, תיאר ג'ונתן דאנקן (אנג') (חבר בחברה האסייתית (אנג') ולימים מושל בומביי (אנג')) את גילויה של קופסת שרידי קדושים משיש ירוק סגורה בתוך תיבת אבן חול, בחדר שרידי קדושים בסטופת לבנים באותו מיקום. קופסת שרידי הקדושים התגלתה בינואר 1794, במהלך פירוקה של הסטופה (המכונה על ידי אלכסנדר קנינגהם (אנג') כסטופה "K" או "סטופת ג'גאט סינג",[31] וזוהתה מאוחר יותר כסטופת דהרמראג'יקה)[32] על ידי עובדיו של הזמינדר (אנג')[ב] ג'גאט סינג (הדיוואן (אנג')[ג] של מהראג'ה צ'איט סינג (אנג'), הראג'ה של בנארס (אנג')).[33] דאנקן פרסם את תצפיותיו בשנת 1799.[34][35]
קופסת שרידי הקדושים הכילה מעט עצמות וכמה פנינים, שנזרקו לאחר מכן אל הנהר גנגס.[36] קופסת השרידים עצמה נעלמה גם היא, אף על פי שקופסת אבן החול החיצונית הוחזרה לחדר השרידים, שם נתגלתה מחדש על ידי קנינגהם בשנת 1835.[33] לבני הסטופה נגררו משם ושימשו לבניית השוק בג'גאטגאנג', ואראנסי.[37] ג'גאט סינג וצוותו גם הסירו חלק גדול מהחיפוי של סטופת דמק, והסירו מספר פסלי בודהה שאותם החזיק בביתו שבג'גאטגאנג'.[33]
המאה ה-19: ביזה נוספת וחפירות ארכאולוגיות מוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המודרני הבא של סרנאט היה על ידי פרנסיס ביוקנן-המילטון (אנג'), שביקר באתר בסביבות שנת 1813. הוא שרטט אז מפה גולמית של האתר—אותו כינה בודהה קאשי.[22] קולין מקנזי (אנג') היה קצין בחברת הודו המזרחית הבריטית שלימים מונה למודד הכללי הראשון של הודו (אנג').[ד] בעת שביקר בסרנאט בשנת 1815, הוא היה הראשון שתיאר חיפוש מוקדש בהריסות.[33] לאורך תחילת המאה ה-19 חקרו וחפרו בסרנאט ארכאולוגים חובבים, תוך שהם לוקחים עתיקות, ואמנים אחדים ציירו סקיצות של האתר (במיוחד של סטופת דמק).[22]
בשנים 1835–1836 ביצע אלכסנדר קנינגהם (אנג'), מהנדס בצבא הבריטי בן 21 עם קבוצת ההנדסה של בנגל (אנג'), את החפירות הארכאולוגיות השיטתיות הראשונות בסרנאט.[38] הוא למד היטב את הכתבים של פאשיין ושוואנדזאנג, שני נזירים בודהיסטים סיניים שסיירו רבות בצפון הודו בתחילת המאה ה-5 ותחילת המאה ה-7, בהתאמה. בהתבסס על כתביהם וכתביו של דאנקן, הוא ביצע מדידות וחפירות זהירות בסרנאט בשנים 1835–1836. במהלך חפירות אלו גילה קנינגהם ולקח פסלים רבים ממנזר "L" ומקדש "M", וכן את קופסת אבן החול שדווחה על ידי דאנקן מסטופת דהרמראג'יקה. הוא הציג פריטים אלו בפני החברה האסייתית של בנגל (אנג'), וכיום הם נמצאים במוזיאון ההודי בקולקטה (אנג').[33] עד שנת 1836 זיהה קנינגהם באופן סופי את סרנאט כמיקומה של הדרשה הראשונה של בודהה (אנג').[35][22] בשנת 1861, הפך קנינגהם למייסד והמנהל הכללי הראשון של הסקר הארכאולוגי של הודו.
בשנים 1851–1852, ביצע מארקהם קיטו (1808–1853) חפירות נוספות בסרנאט. קיטו ציין את נוכחותן של ארבע סטופות בסרנאט וחפר מבנה שהוא תיאר כבית חולים, אשר ממוקם בערך באמצע הדרך בין סטופת דמק לסטופת ג'גאט סינג.[22] הוא גם שחזר פסל בודהה יושב מביתו של ג'גאט סינג ותעתק את הכתובת שעליו.[22] בכתביו, שיער קיטו שסרנאט נהרסה כתוצאה משריפה גדולה.[22]
אי שם באמצע המאה ה-19 ספגה סרנאט נזקים נוספים, כאשר 48 פסלים וכמות עצומה של לבנים ואבנים הוסרו מהאתר ההיסטורי כדי לשמש בבניית שני גשרים מעל הנהר ורונה (אנג').[37] מקרה ביזה אחרון התרחש בסביבות 1898, כאשר לבנים ואבנים רבות הוסרו מסרנאט ושימשו כזבורית עבור מסילת רכבת צרה שהייתה בבנייה באותה תקופה.[33]
המאה ה-20: חפירות נרחבות ושחזור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פ. א. ארטל (אנג') ניהל חפירות נרחבות בשנים 1904–1905. צוותו התמקד באזור שליד סטופה "J" (סטופת דמק), סטופה "K" ("סטופת ג'גאט סינג", הידועה כעת סטופת דהרמראג'יקה), מנזר "L", מקדש "M", בית חולים "N", מנזר "O", ועמוד אשוקה (אנג'). במרץ 1905 חשף הצוות חלקים מהבסיס והפיר של העמוד עם האדיקט של הקרע[ה] מהצוויים של אשוקה (אנג'), כותרת האריה ושרידים מהפסל של גלגל הדהרמה.[33] פריטים אלו, המתוארכים לסביבות 241-233 לפנה"ס,[39] הם השרידים העתיקים והחשובים ביותר שהתגלו בסרנאט.[11] ג'. פ. פוגל (אנג') תרגם את הכתובת – שנכתבה בכתב הבראהמי של האימפריה המאורית – ותיארך אותה זמנית לשנת 249 לפנה"ס.[40]
כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי סוטרת מהאפאריניבאנה (אנג') (סוטרה (אנג') 16 בדיגהה ניקאיה (אנג')), הבודהה הזכיר את סרנאט כאחד מארבעת מקומות העלייה לרגל (אנג') שעל חסידיו לבקר בהם ולהביט בהם ביראת כבוד (אנג').[7][8] במהלך שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו (אנג'), אתרים עתיקים כמו סרנאט היו נתונים למחקר ארכאולוגי נרחב. פעולות שחזור חלקיות התרחשו עשרות שנים מאוחר יותר.
כתוצאה מכך, סרנאט החזירה לעצמה את מעמדה הקודם כמקום עלייה לרגל, הן עבור בודהיסטים והן עבור בני דת הג'ייניזם.
האתרים בעלי החשיבות הרבה ביותר לעולי הרגל הבודהיסטים כוללים:
- סטופת דמק נחשבת כמי שמציינת את מיקום הדרשה הראשונה של הבודהה. חוקרים מאמינים כי שם הסטופה עשוי להיות שילוב של המילים "דהרמה צ'אקרה", שמשמעותן הנעת גלגל הדהרמה.[41] סטופת שרידי קדושים נבנתה באתר לאחר מותו של הבודהה, וכנראה שונתה מאוחר יותר על ידי אשוקה, אשר תועד משנה את הסטופה בשנת 249 לפנה"ס[41] בעת שאסף וחילק מחדש את שרידי הבודהה. חדריה הפנימיים הכילו קופסאות שרידי קדושים. מדובר במבנה מרשים שגובהו 39 מטרים וקוטרו 28 מטרים.
- סטופת הדהרמראג'יקה היא אחת הסטופות הבודדות מהתקופה שקדמה שלטונו של אשוקה שנותרו בסרנאט, אף על פי שרק היסודות נותרו. היא עברה ביזה נרחבת וחפירות ארכאולוגיות משלהי המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-20.[33]
- עמוד אשוקה (אנג') שהוקם כאן נשבר במהלך הפלישות של המאה ה-12 אך רבים מהחלקים נותרו במיקום המקורי. בראש העמוד עמדה במקור כותרת האריות של אשוקה, שבתורה שימשה כבסיס לגלגל דהרמה מאבן חול עם 32 חישורים. הכותרת והגלגל מוצגים במוזיאון הארכאולוגי של סרנאט (אנג'), והם מסמלים את המדינה המודרנית של הודו. שניהם מופיעים על סמל בית המשפט העליון של הודו,[42] וגלגל הדהרמה שולב בדגל הודו.[43]
- חורבותיה של מולגנדהה קוטי ויהארה העתיקה מסמנות את המקום שבו הבודהה בילה את עונת הגשמים הראשונה שלו. זה היה המקדש הראשי שמאוחר יותר צוין בנוכחות עמוד אשוקה בחזיתו. פסל אבן החול של "הבודהה מטיף את דרשתו הראשונה" (אנג') מהמאה ה-5 לספירה נמצא בסביבתו.[44] מולגנדהה קוטי ויהארה הנוכחית, משנות ה-30 של המאה ה-20, מכילה כמה שרידי עצמות קטנים של הבודהה.
- דהרמצ'אקרה ג'ינה ויהאר, מנזר מאסיבי ואזור מגורים לנזירים שכנראה הוקם או שופץ באמצע המאה ה-12 לבקשת קומאראדווי, אשתו של גובינדצ'נדרה (בערך 1114–1155 לספירה).[45]
- שרידי סטופת צ'אוקהנדי, הממוקמת 800 מטרים מחוץ לפארק הצבאים, מנציחה את המקום שבו התאחד מחדש הבודהה עם חמשת תלמידיו הראשונים קאונדיניה, אסג'י, בהאדיה, ואפה ומאהאנאמה. היא מעוטרת במגדל לבנים מתומן שהוקם כהנצחה לקיסר הומאיון על ידי בנו אכבר ב-1588 לספירה.[33]
- המוזיאון הארכאולוגי של סרנאט (אנג') מכיל את כותרת האריות המפורסמת של אשוקה, ששרדה נפילה של 13 מטרים לקרקע מראש העמוד, והפכה לסמל הלאומי של הודו ומופיעה על דגל הודו. המוזיאון כולל גם את פסל אבן החול המקורי מהמאה ה-5 לספירה של "הבודהה מטיף את דרשתו הראשונה" (אנג'), כמו גם את הכתובת של קומאראדווי.[20]
אתר מורשת עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1998 הוגשה מועמדותה של סרנאט להכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, בעלי ערך אוניברסלי יוצא מן הכלל למורשת תרבותית. המועמדות כללה שתי קבוצות של מונומנטים: קבוצה "A" מיוצגת על ידי סטופת צ'אוקהנדי, בעוד שכל שאר המונומנטים (כגון מקדשים, סטופות, מנזרים ועמוד אשוקה) נכללו כחלק מקבוצה "B".[46]
סרנאט צורפה לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו ביולי 2026 כחלק מהאתר סדרתי "האתר הבודהיסטי העתיק של סרנאט" (Ancient Buddhist Site of Sarnath) הכולל את שתי הקבוצות. כאשר סטופת צ'אוקהנדי המשתרעת על 2.02 הקטאר ואזור חיץ בשטח של 72.2 הקטאר קיבלה את מספר הסידורי 001–927, ואתר "השרידים הארכאולוגיים של סרנאט" המשתרע על שטח בן 6.03 הקטאר, ללא אזור חיץ קיבל את המספר הסידורי 002–927.
בהסבר להחלטה על ההכרזה על אתר המורשת נכתב כך:
הנכס הסדרתי כולל את השרידים האדריכליים והארכאולוגיים של סרנאט, האתר הקדוש שבו כנראה נשא הבודהה את דרשתו הראשונה במאה ה-6 לפנה"ס ופגש את תלמידיו הראשונים. סרנאט, שזוהתה על ידי הבודהה עצמו כאחד מארבעת אתרי העלייה לרגל הבודהיסטים המרכזיים, התפתחה לאורך מאות שנים בזכות חסות מלכותית, נזירית וחילונית, מה שהוביל לבנייתן של סטופות, מקדשים וויהארות רבים. לאחר ששגשגה כמרכז בודהיסטי חשוב, שקעה סרנאט במאה ה-12 לספירה ונפלה לתהום הנשייה עד לגילויה מחדש במאה ה-18. כיום, כשהיא משומרת כשני אזורים ארכאולוגיים, היא נותרה יעד תיירותי חשוב וכן אתר עלייה לרגל מחודש עבור בודהיסטים מרחבי העולם.
— אתר אונסק"ו[47]
מקומות תפילה מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף להריסות הארכאולוגיות, ישנם בסרנאט מספר אתרי עלייה לרגל ומקומות תפילה נוספים, ובהם:
- מקדש מולגנדהה קוטי ויהארה המודרני נבנה על ידי אגודת מהא בודהי (אנג'); הוא נפתח לציבור בשנת 1931. הפילנתרופית והתורמת העשירה מהוואי, מרי רובינסון פוסטר (אנג'), סיפקה חלק ניכר מהתמיכה הכלכלית לפרויקט זה, ואילו אנאגאריקה דהרמפאלה (אנג') פיקח על בנייתו. דהרמפאלה היה נזיר בודהיסטי מסרי לנקה שהיה לו תפקיד מפתח בהתחדשות הבודהיזם בהודו (אנג') לאחר שכמעט נכחד במדינה זו במשך שבע מאות שנים.[48] המקדש מכיל העתק מוזהב של פסל "הבודהה מטיף את דרשתו הראשונה" (אנג') מהמאה ה-5 לספירה. קירותיו הפנימיים מעוטרים בהרחבה בציורי פרסקו מאת האמן היפני קוסטסו נוסו (1885–1973), המתארים אירועים חשובים בחייו של הבודהה.[49]
- מוזיאון אנאגאריקה דהרמפאלה ומשרדי אגודת מהא בודהי, הממוקמים ברחוב דהרמפאלה, ממש דרומית למולגנדהה קוטי ויהארה המודרנית.
- פסל בודהה עומד, בגובה 24.3 מטרים, בהשראת פסלי בודהה בבאמיאן,[50] ממוקם בשטחי המקדש והמנזר התאילנדיים בסרנאט.[51] הבנייה החלה ב-1997, והפסל נחשף ב-2011.[52]
- מספר מדינות ואזורים שבהם הבודהיזם הוא דת מרכזית (כגון קמבודיה, סין, יפן, קוריאה, מיאנמר, סרי לנקה, תאילנד, טיבט ווייטנאם) הקימו מקדשים ומנזרים בסרנאט בסגנון אופייני לתרבויותיהם השונות, כך שהמבקרים יכולים לקבל תובנות על בודהיזם מנקודות מבט של תרבויות שונות רבות.[53]
- עץ בודהי (אנג') שניטע על ידי אנאגאריקה דהרמפאלה, שגדל מתוך חוטר של העץ שבבוד גאיה.
- המרכז הבודהיסטי פדמאסמבהאווה: מנזר אורגיין סאמיה צ'וקהור לינג, מנזר הנזירות אורגיין סאמיה צ'וקהור לינג, וסטופת קהנצ'ן פלדן שרב רינפוצ'ה (אנג').
- מכון וג'רה וידיה ללימודי בודהיזם גבוהים.
- גן החוכמה הרוחנית, הממוקם בשטח סטופת צ'אוקהנדי.
כאתר עלייה לרגל ג'ייני
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
סינגפור (Singhpur) או גם סימאפורי (Simhapuri), כפר הממוקם כ-1.7 קילומטרים צפונית-מערבית לסרנאט,[33] נחשב למקום הולדתו של שריאנסנאתה (אנג'), הטירתנקרה (אנג')[ו] ה-11 של הג'ייניזם. זהו גם המקום שבו התרחשו ארבעה מתוך חמשת האירועים משמחי החיים (פאנץ' קליאנקה (אנג')) של שריאנסנאתה. על פי הקוסמולוגיה הג'יינית (אנג'), אירוע החיים החמישי הוא השגת המוקשה (אנג').[ז] שריאנסנאתה היה בין עשרים הטירתנקרות הג'יינים שהשיגו מוקשה באתר שיקהארג'י (אנג').
סרנאט היא טירתה (אנג') (אתר עלייה לרגל ג'ייני) חשובה כבר מאות שנים.[54] כתב יד ג'ייני מהמאה ה-17 מתאר מקדש ג'ייני בוואראנסי הממוקם קרוב ל"מקדש בודהיסטווה מפורסם" במקום שנקרא "דהרמקסה". מילה סנסקריטית זו מתורגמת ל"הרהור על החוק", וברור שמתייחסת לסטופת דמק. המבנה הנוכחי (אנג') הוקם בשנת 1824.[33] מקדש זה, הממוקם כ-70 מטרים דרומית-מערבית לסטופת דמק, מוקדש לשריאנסנאתה.[54] האל הראשי של המקדש הוא פסל כחול של שריאנסנאתה, בגובה 75 סנטימטרים, בתנוחת לוטוס.
אטרקציות תיירותיות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אטרקציות תיירותיות נוספות שאינן קשורות לבודהיזם ולרוחניות בסרנאט כוללות את פארק הצבאים ותעלת הדגים של סרנאט, ומרכז הרבייה והשיקום של צבים.
| שנה | בינלאומיים | מקומיים | סך הכל |
|---|---|---|---|
| 2013 | 362,113 | 838,566 | 1,200,679 |
| 2014 | 374,268 | 899,457 | 1,273,725 |
| 2015 | 388,102 | 924,552 | 1,312,654 |
| 2016 | 409,242 | 957,320 | 1,366,562 |
| 2017 | 430,682 | 1,024,589 | 1,455,271 |
| 2018 | 435,752 | 1,070,035 | 1,505,787 |
| 2019 | 336,136 | 1,132,615 | 1,468,751 |
בספרות האנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשירה האיורי משנת 1832 Sarnat, a Boodh Monument[55] (סרנאט, מונומנט בודהיסטי), לתמונה מאת סמואל פרוט, השוותה לטיטיה אליזבת לנדון (אנג') את ארבע הדתות הגדולות בעולם, והזכירה את רדיפתם וגירושם של הבודהיסטים מהודו לאחר מכן.[56]
סרנאט היא אחד המיקומים ברומן קים משנת 1901 מאת רודיארד קיפלינג. הלמה טשו מתגורר במקדש במקום (אנג') כאשר אינו בעלייה לרגל.[57]
העיר חסרת השם הוא סיפור קצר בדיוני שפורסם בשנת 1921 על ידי ה. פ. לאבקרפט. כאשר מספר הסיפור רואה את הריסות העיר חסרת השם, הוא "חשב על סרנאט האבודה, שעמדה בארץ מנאר כשהאנושות הייתה צעירה, ועל איב (Ib), שנחצבה מאבן אפורה עוד בטרם הייתה האנושות קיימת."[58] לאבקרפט תיאר קודם לכן את העיר הבדיונית סרנאט בסיפורו משנת 1920 The Doom That Came to Sarnath (האבדון שבא לסרנאט (אנג')).[59]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית חפירות בסרנאט, עם אתרים מתויגים בטרמינולוגיה אנגלית עכשווית
מראה סרנאט במהלך החפירות הארכאולוגיות, 1907. זווית הצילום מחורבות המולגנדהה קוטי ויהארה העתיקה לכיוון סטופת דמק; ניתן לראות את המקדש הג'ייני (אנג') בצד ימין של התצלום.
פסל בודהה בתוך סטופת הקדשה בסרנאט
כותרת האריות של עמוד אשוקה, הפסל "הבודהה מטיף את דרשתו הראשונה", ועמוד אשוקה, יחד עם עתיקות נוספות כפי שנראו עם חשיפתם בסרנאט ב-15 במרץ 1905 (תצלום מאת פ. א. ארטל).
כותרת האריות של אשוקה והסמל הלאומי של הודו, הנמצאת כעת במוזיאון הארכאולוגי של סרנאט, כפי שנראתה ב-2011
סטופת דהרמראג'יקה, מהתקופה קדמה לשלטון אשוקה, כפי שנראתה ב-2007
שברי עמוד אשוקה בסרנאט, כפי שנראו ב-2016, מוגנים מאחורי זכוכית
כתובת בראהמי על עמוד אשוקה הראשי בסרנאט
הצד השני של אותה כותרת, שנחפרה בסרנאט ומתארת פיל
"באלה בודהיסטווה" (אנג'), פסל חשוב לתיארוך אמנות הודית, שהתגלה בסרנאט. הפסל הוקדש "בשנה השלישית לקנישקה" (בערך 129 לספירה).[62]
החזית החיצונית של מקדש סרי דיגאמבר ג'יין בסרנאט
הפנים של מקדש סרי דיגאמבר ג'יין בסרנאט
מקדש ומנזר של הקהילה הטיבטית בסרנאט
פסל ישוב של הבודהה, עם פסל בודהה עומד ברקע, בשטח המקדש והמנזר התאילנדיים בסרנאט
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ טורושקא היא מילה ל"שכירי חרב טורקים מוסלמים".
- ↑ זמינדר היה תואר של בעל אחוזות אריסטוקרטי או שליט מקומי בתת-היבשת ההודית, אשר היה אחראי על גביית מסים מהאיכרים באדמותיו עבור השלטון המרכזי (כגון האימפריה המוגולית או השלטון הבריטי).
- ↑ דיוואן היה תואר של פקיד ממשל בכיר בתת-היבשת ההודית, ששימש לרוב כראש השרים, שר האוצר או המנהל הראשי האחראי על גביית המיסים וההכנסות במדינות הנסיכותיות או תחת האימפריה המוגולית.
- ↑ המודד הכללי (Surveyor General) הוא ראש סוכנות המדידות והמיפוי הלאומית. בהודו, נושא משרה זו היה אחראי מטעם השלטון על כלל הסקרים הטופוגרפיים, שרטוט המפות המדויקות של תת-היבשת, חקר גאוגרפי וקביעת הגבולות הרשמיים.
- ↑ האדיקט של הקרע (Schism Edict) הוא צו שפורסם על ידי הקיסר ההודי אשוקה במאה ה-3 לפנה"ס. הצו מזהיר נזירים ונזירות בודהיסטים מפני יצירת פילוג בתוך קהילת הנזירים (הסנגהה), וקובע כי מי שיגרום לקרע יגורש וייאלץ ללבוש בגדים לבנים (בגדי הדיוטות).
- ↑ בג'ייניזם, טירתנקרה (מילולית: "יוצר המעבר") הוא מורה רוחני ומושיע אשר הגיע להארה, השתחרר ממעגל הלידות והמוות ומתווה את הדרך הרוחנית עבור אחרים. לפי האמונה, בכל מחזור עידנים מופיעים 24 טירתנקרות.
- ↑ בג'ייניזם, מוקשה היא מצב של שחרור מוחלט של הנשמה ממעגל הלידות והמוות ומכל חלקיקי הקארמה שדבקו בה. זהו היעד הרוחני העליון בדת זו, שעם השגתו הנשמה זוכה בגאולה נצחית והופכת ל"סידהה" – נשמה משוחררת, טהורה ומושלמת המצויה באושר אינסופי.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Still on UNESCO's "Tentative List of World Heritage"? Heritage, Tourism, and Stunted Growth in Sarnath (Varanasi), India". Heritage. 2023-06-23.
- 1 2 About Sarnath
- ↑ SINGH, By RAJESH KUMAR (2026-07-25). "The ancient Buddhist site of Sarnath that has been added to the World Heritage list, in photos". New Haven Register (באנגלית).
- ↑ BuddhaNet (2008). "The First Five Monks". Life of the Buddha. Tullera, NSW, Australia: Buddha Dharma Education Association Inc. ארכיון מ-7 במרץ 2023.
- ↑ Sarnath—first turning of the Wheel of Dharma
- ↑ Sujato, Bhante. "DN 16 - Mahāparinibbānasutta". suttacentral.net. SuttaCentral Development Trust.
- 1 2 "Maha-parinibbana Sutta: The Great Discourse on the Total Unbinding (excerpt)". Access to Insight. תורגם ע"י Bhikkhu, Thanissaro. Barre, Massachusetts: Barre Center for Buddhist Studies. 1998. ארכיון מ-17 בדצמבר 2022.
- 1 2 "Maha-parinibbana Sutta: Last Days of the Buddha (Part Five)". Access to Insight. תורגם ע"י Vajira, Sister; Story, Francis. Barre, Massachusetts: Barre Center for Buddhist Studies. 1998. ארכיון מ-25 ביוני 2020.
- ↑ Schumann, 2004, p. 67
- ↑ BuddhaNet (2008). "Buddha Tales, Volume 1". King Banyan Deer. Tullera, NSW, Australia: Buddha Dharma Education Association Inc. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2023.
- 1 2 Sahni, 1914, p. 1
- ↑ Nagarkar, Sneha. "Ancient Indian Economy Part VI – The Second Urbanization in India: A Historical Perspective". Indica Today. Indica Academy.
- ↑ Masingka, Shubham. "Digambar Jain Temple". The Times of India.
- ↑ of India, Archaeological Survey. "Sarnath - Turning the Wheel of Law". Google Arts and Culture. Google.
- ↑ Oertel, 1908, pp. 60–61
- ↑ Li, 1914, pp. 98–100
- ↑ Asher, 2020, p. 9
- 1 2 3 Konow, 1908, pp. 320, 327–8
- ↑ Asher, 2020, pp. 6–8
- 1 2 Archaeological Survey of India (2013). "Accession Number: 33 (Kumaradevi inscription)". Archaeological Museum Sarnath. Sarnath, Varanasi, Uttar Pradesh: Archaeological Survey of India - Sarnath Circle. ארכיון מ-7 במרץ 2023.
- ↑ Habib, 1981, p. 116
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Asher, 2020, p. 11
- ↑ Meston, 1915, p. 169
- ↑ "Disappearance of Buddhism in India". Original Buddhas (באנגלית).
- ↑ Barba, Federica (2011). "Appendix 2, Sarnath: A Reassessment of the Archaeological Evidence with Particular Reference to the Final Phase of the Site". In Verardi, Giovanni (ed.). Hardships and Downfall of Buddhism in India. Manohar Publishers & Distributors. ISBN 978-81-7304-928-6.
- ↑ Asher, 2020, pp. 21–22
- ↑ Oertel, 1908, p. 60
- ↑ Pran Nevile (3 במאי 2009). "India's past on canvas". The Tribune. Chandigarh. ארכיון מ-2 בינואר 2023.
- ↑ Hodges, 1794, pp. 59–77
- ↑ Hodges, 1794, p. 62
- ↑ Oertel, 1908, p. 65
- ↑ Archaeological Survey of India (2014). "Dhamek Stupa". Our Monuments. Sarnath, Varanasi, Uttar Pradesh: Archaeological Survey of India - Sarnath Circle. ארכיון מ-17 בדצמבר 2022.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Oertel, 1908, pp. 61–62
- ↑ Duncan, 1799, pp. 131–133
- 1 2 Cunningham, 1871, pp. 118–119
- ↑ Sahni, 1917, pp. 17–20
- 1 2 Sherring, 1868, p. 26
- ↑ Asher, 2020, p. 23
- ↑ Phuoc, 2010, p. 38
- ↑ Vogel, 1906, pp. 166–167
- 1 2 "Dhamek Stupa in Sarnath"
- ↑ Wagner, 2021, p. 406
- ↑ Sadan, 2016, p. 177
- ↑ Sahni, 1914, pp. 70–71
- ↑ Konow, 1908, pp. 320, 327–8
- ↑ UNESCO World Heritage Centre (2023). "Ancient Buddhist Site, Sarnath, Varanasi, Uttar Pradesh". Tentative Lists. Paris: UNESCO World Heritage Centre. אורכב מ-המקור ב-26 בנובמבר 2021.
- ↑ Ancient Buddhist Site of Sarnath
- ↑ Nakamura, 2001, pp. 267–8
- ↑ Nosu, 1939, p. 27
- ↑ Tricycle, 2009
- ↑ Shubham Mansingka (11 בינואר 2017). "Thai Temple & Monastery". The Times of India. ארכיון מ-1 בינואר 2023.
- ↑ "Sarnath gets country's tallest statue of Buddha". The Times of India. 16 במרץ 2011. ארכיון מ-2 בינואר 2023.
- ↑ Katherine Tanko (30 באפריל 1999). "Centuries of Pilgrimage:Buddhists Still Flock to Sarnath". The New York Times. ארכיון מ-1 בינואר 2023.
- 1 2 Shubham Mansingka (11 בינואר 2017). "Digambar Jain Temple". The Times of India. ארכיון מ-1 בינואר 2023.
- ↑ SARNAT, A BOODH MONUMENT
- ↑ Landon, 1832, pp. 16–17
- ↑ Kipling, 1902, p. 266
- ↑ Lovecraft, 2011, p. 93
- ↑ Lovecraft, 2011, pp. 41–44
- ↑ Smith, 1911, pp. 374–5
- ↑ Smith, 1911, pp. 101–2
- ↑ Mani, 2012, pp. 60–61
