עבדאללה בן משה חיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חכם עבדאללה בן משה חיים (לעיתים בקצרה: עבדאל; בגדאד, תקכ"ה (בערך) - כ"ט או ל' בחשוון תרכ"ה[1], 29 בנובמבר 1864), היה רב וראש ישיבה, עסקן ציבורי ויהלומן. בסוף ימיו היה מרבני ופרנסי ירושלים. הוא היה דודו של חכם יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה היה בנו השני של חכם משה חיים, ראש רבני בגדאד (נפטר ח' בסיוון תקצ"ז, 11 ביוני 1837), הבן השלישי היה חכם אליהו חיים, רבה של בגדאד ואביו של חכם יוסף חיים מבגדאד, ה"בן איש חי". עבדאללה נולד וחי בבגדאד. במקביל ללימודיו עסק במסחר יהלומים, וקנה לו שם של אדם אמין, עד שנפוצו אגדות אודות יושרו[2].

בעקבות סכסוך עם נשיא הקהילה היהודית בעירו, עקר לדמשק, וב־1840 היה מעורב בשתדלנות היהודית סביב עלילת דמשק.

ב־1841 עלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים. הוא ניצל את קשריו העסקיים בבגדאד ובהודו, ושימש כגזבר הצדקה של פילנתרופים יהודים כמו יחזקאל יהודה מכלכותא, שהעביר דרכו את כל כספי תרומותיו ליישוב היהודי בארץ ישראל. הנוסע הירושלמי יעקב ספיר מונה אותו בתחילת ספרו "אבן ספיר" עם "הרבנים הגדולים וזקני העדה יקירי ירושלים"[3].

ב־1844 יסד בירושלים את ישיבת "כנסת יחזקאל", שבראשה עמד עד יום פטירתו.

הוא נפטר בסוף חודש חשוון תרכ"ה (חורף 1865), בגיל מאה שנים. בצוואתו ביקש כי יקברו אותו בין פשוטי העם, ולא יספידוהו, אך אנשי ירושלים לא שעו לבקשתו, וליוו אותו למנוחות בכבוד רב. נקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

הוא הניח אחריו שלושה בנים וארבע בנות. אחד מבניו היה פקיד חברון, החכם יוסף שלום, שעמד בחיי אביו במוקד מחלוקת גדולה ביישוב היהודי בחברון[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו נכתב בטעות שנפטר בתרכ"ו. אך בעיתונות דווח עליה כבר בתרכ"ה. על מצבתו ובפנקס הקבורה נכתב שנפטר בכט בחשון, אך לפי עיתונות התקופה, הוא נפטר בא' דראש חודש כסלו, כלומר בל' בחשוון.
  2. ^ אחת מהן מופיעה בערכו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו.
  3. ^ יעקב ספיר, ‏אבן ספיר, חלק א, דף א עמוד ב, באתר HebrewBooks.
  4. ^ ראו על כך בהרחבה בקונטרס המסקר את המחלוקת: יהודה פאפו, ‏שבר פושעים, ירושלים, תרכ"ב, באתר אוצר החכמה; ואצל יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלים, ירושלים: תרפ"ד-1924, עמ' 42 ואילך. וראו בקטע מעיתון הלבנון המובא להלן "קישורים חיצוניים", רמיזה באשר לפרשה זו, והשפעתה על אביו.