עבדות בתנ"ך
העבדות בתנ"ך מתוארת בטקסטים רבים ומשקפת מנהג נפוץ בעת העתיקה. עבדות היא מונח המציין בעלות על אדם אחר שנחשב לרכוש. זכויותיו של האדם המשועבד מועטות ומוגבלות, אין הוא אחראי על גופו ורכושו, ואין הוא חופשי לקבוע את התנהלותו ואת סדר היום שלו.
טקסטים מקראיים מתייחסים למוסד העבדות כמנהג מקובל, מתארים את מעמדם המשפטי של העבדים, וכן תפקידים כלכליים של עבדות, סוגי עבדות ועבדות חוב, המשקפים בצורה יסודית את מוסד העבדות בארץ ישראל בעת העתיקה.[1] ההתייחסות לעבדים היא הן בברית הישנה והן בברית החדשה.
שלושת האבות המתוארים בתנ"ך, נחשבו במעמד גבוה, וכפועל יוצא מכך היו בעלי עבדים. חברות מזרח תיכוניות רבות השתמשו בשפחה כפילגש לצורך רבייה.[2] אזכורים אחרים של עבדות במקרא איפשרו לאדם עני לשעבד את עצמו כעבד עברי, וכן למכור את בתו כאמה עברייה, אמנם תחת מספר סייגים (שמות כ"א 7–11). הכתוב במקרא מתייחס לעבדים בשני המגדרים, אולם בעלי העבדים היו תמיד גברים.
הפפירוסים של יב, אוסף של מסמכים ותעודות שנכתבו בקהילה היהודית ששכנה באי יב (אלפנטין) שבמצרים במאה ה-5 לפנה"ס, מתארים אף הם, בין השאר, את קיומו של מוסד העבדות והתנהלותו בתקופת בית ראשון ובית שני.
בעלי העבדים, במיוחד אלה שהיו להם עבדים בכמויות גדולות, במספרים גדולים, נדרשו להיות עשירים. הן מכיוון שקניית עבד תמיד הייתה דבר יקר, והן עקב סוגיית המיסים. האדונים נאלצו לשלם מיסים עבור עבדים, הן יהודים והן לא-יהודים, מאחר שאותם עבדים נחשבו לחלק מהתא המשפחתי. עבדים נתפסו כחלק חשוב מהמוניטין של המשפחה, במיוחד בתקופה ההלניסטית והרומית, ואל אישה במעמד גבוה התלוו עבדים או שפחות, ששימשו עבורה בני לוויה, דבר שנתפש כהגנה על כבוד האישה.[3] ככל שהזמן התקדם, עבדות הבית התבלטה יותר, ועבדי הבית, שעבדו בדרך כלל כעוזר לאשת הפטריארך, אפשרו לבתים גדולים יותר להתנהל בצורה חלקה ויעילה יותר.[3]
עד מחצית המאה ה-19 נהגה עבדות בארצות הברית במדינות הדרום. מצדדי העבדות נהגו להשתמש בתנ"ך כמקור אלוהי המצדיק את קיום העבדות.[4][5] מצד שני, גם תומכי התנועה לביטול העבדות נעזרו בטקסטים מקראיים כדי לטעון לקושי המוסרי בהחזקת עבדים. אמנם, לכאורה, עמדותיהם היו חלשות יותר.[6][7]
עבדות בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבדות חוב ועבדות עד[עריכת קוד מקור | עריכה]
העבדות הייתה נפוצה בעולם העתיק וגם בעם העברי בתקופת המקרא. המקור הבסיסי לעבדות הייתה עבדות חוב (אנ'): כאשר בעל החוב הוא תושב מקומי ואין בידו לשלם את החוב או לכלכל את עצמו ואת משפחתו, היו הוא וילדיו עוברים לבית המלווה כעבדי חוב, העובדים ללא תמורה עד לכיוסי החוב, או עד להשלמת המועד המוסכם ביניהם. לעיתים היה ממשיך לעבוד באותו שדה, אלא שתמורת עבודתו נמסרה לבעל החוב. במקרים אחרים, לפי דרישת בעל החוב, יכול היה להתגורר במקום אחר על מנת לעבוד שם. סטטוס של עבדות חוב היה מקובל במסופוטמיה בעת העתיקה. בהיעדר אכיפה ברורה, היו מקרים בהם נותר עבד החוב כעבד גם שנים לאחר פריעת חובו. החוק המסופוטמי (חוקי חמורבי סעיפים 113–119, חוקי אשור סעיף A48) הכיר בזכותו של המלווה לקחת את הלווה לביצוע עבודות כפייה. המקרא, בספר ויקרא מתייחס באופן דומה לעבדות חוב, בשם עבד עברי, סטטוס שהיה שמור לפי המקרא לתושבים עבריים.[8] הן במקרא, והן בתרבות המסופוטמית בעולם העתיק, נהגו קודי מוסר שאסרו להתעלל בעבד החוב. עבודתו אמנם הייתה שייכת לבעליו, אך הוא עצמו לא היה "רכוש בעליו", והייתה לו שליטה על גופו ונפשו. לא כך היה הדבר בנוגע ל"עבדי עד".
מלבד "עבדי החוב", הייתה עבדות נוספת, שניתן לכנותה "עבדות עד": גברים ונשים שנשבו בקרב ונלקחו לעבדות, וצאצאיהם, לעד. עבדים אלה נחשבו כרכוש בעליהם, ללא כל זכויות אדם, וניתן היה לרכשם או למכרם בכסף בשווקים. במקרא, מכונה עבדות זאת בשם עבד כנעני. בניגוד לתרבות המסופוטמית, המקרא מורה להתייחס בהגינות גם לעבדים אלה, אף אם אינו פוסל או מגנה את עצם מוסד העבדות.
עבודת העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיעדר תיעוש ומיכון, מרבית הכלכלה בעת העתיקה הסתמכה על עבודתם של עבדים, שביצעו ביצעו משימות רבות ומגוונות. מעבר לרשום בתנ"ך, יש תיעוד רב בנושא גם בכתובים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה.[3] מלבד הצורך המובן מאליו בעבודה הפיזית להחזקת המשק, אחד מתפקידיהם של עבדים היה לשמש סמלי סטטוס לבני החברה העליונים, במיוחד בכל הנוגע לרכישת נדוניה לבנותיהם. בשכבות הגבוהות, ניתן היה למכור עבדים או להשאילם, כדרך להראות שהמשפחה מסוגלת לספק סכומי כסף נדיבים לבנותיהם כשהן נישאו.
אף על פי שהדבר לא צוין במפורש, ניתן להניח כי עבדי עד - עבדים כנעניים, היו כוח העבודה שבנה את בית המקדש הראשון והשני, ככוח העבודה של המלכים באותה תקופה. בתרבות המסופוטמית בעת העתיקה, כמו גם בתרבות היוונית והרומית בעת העתיקה, היוותה עבודת העבדים השייכים לבני המלוכה, למנהיגים העשירים ולאצילים, המנוע שאיפשר בנייה רחבת היקף כגון זאת, ולא מן הנמנע להניח כי כך היה גם בתרבות העברית המקראית. מלבד סיפוק בניית המקדשים ועבודת אחזקתם השוטפת (הלא טקסית), במשק הבית, עבדים ביצעו גם משימות ביתיות כמו שמירה על משק הבית, גידול חיות משק וגידול כמויות קטנות של יבולים. אדונים ניצלו תכופות את עבדיהם הטובים והייצוגיים, לצורך ביצוע מטלות בפומבי של ייצוג האדון, דבר שהראה על יוקרה וחשיבות.[3] בנוסף להפגנת מותרות, החזקת עבדים הייתה הכרחית כדי להראות רקע משפחתי טוב. עשירים רבים התייחסו לעמיתיהם שהחזיקו רק מעט עבדים, ככאלה שיש לרחם עליהם.[3] עם זאת, היות שהחזקת אדם כעבד, וכלכלתו המלאה, הייתה עסק יקר ביותר, כפי הנראה בתקופת המקרא והתלמוד החזיקו רק העשירים ביותר, ב"עבדי עד" - עבדים כנעניים, ולא כלל הציבור.
היחס לעבדות בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
התַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או "המקרא", הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרות היהודית, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבהם הסתיימה לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת, אלא בתקופה ממושכת, בעת העתיקה, שניתן לכנותה גם "תקופת המקרא".
התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות, הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית. זהו החלק הראשון בביבלייה הנוצרית,[9] המכילה גם את הברית החדשה, שהיא סדרת הספרים בעלת התפוצה הגדולה ביותר בתולדות האנושות והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.
התנ"ך מתאר שלושה מקורות לעבדים:
- שבויי מלחמה, שנשבו בקרב ונלקחו לעבדות במקום להורגם;
- עבדות מלידה, אנשים שנולדו לנשים בעבדות;
- עבדות חוב, אנשים שמכרו את עצמם לעבדות, או נמכרו על ידי הוריהם, עקב מצב כלכלי.
שבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הדרכים לצבור עבדים היא לקחתם בשבי. מצד אחד, הכתובים בתנ"ך מתייחסים לכך כדבר נורמטיבי, וקיימת אף מצווה ספציפית המדברת על אופן לקיחת אשתו יפת התואר של האויב במלחמה לשפחה אישית. עם זאת, בפועל, מעבר למלחמת כיבוש הארץ הרשומה במקרא, בני ישראל המקראיים בדרך כלל לא היו מעורבים במלחמות רחוקות או רחבות היקף, וככל הנראה לכידת שבויים לא הייתה מקור משמעותי לעבדים.[10]
אחד האזכורים המקראיים ללקיחת שבויי מלחמה כעבדים היה במלחמת מדיין (במדבר ל"א), שם מדווח כי כאשר חזרו הלוחמים מהקרב, כעס עליהם משה על שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אשה גדולה מספיק למשכב, וכן את כל הזכרים שבטף (ילדים בנים). לפי הכתוב, בנות מדיין הקטנות וכן מאות אלפי בהמות, חולקו כשלל.[11]
הרולד סי. וושינגטון מבית הספר לתאולוגיה של סנט פול מביא את פרשת אשת יפת תואר (דברים כ"א:10-14) כדוגמה לאופן שבו התנ"ך מסתייג ומביע את דעתו על אלימות מינית שבוצעה על ידי בני ישראל; הם אמנם היו רשאים לקחת נשים כשבויות מלחמה, לשכב עמן ולשאת אותן לנשים, ללא יכולת מצד אותן נשים להתנגד או להביע את עמדתן. אך לפי הוראות התנ"ך, במסגרת תנאים אלה עדיין נדרשו הלוחמים העבריים לנהוג בהן בכבוד יחסי.[12]
MI Rey, מהמכון לתואר שני ללימודי דת באוניברסיטת בוסטון טוענת שהקטע הוא אישור לא רק לעבדות מינית אלא גם מתעד את הנורמה והלגטימיות בנוגע לאונס במלחמה ורצח עם,[13] שכן לכידת הנשים הללו מוצדקת בטענה שאינן עבריות. עוד טוענת ריי כי נשים אלו לא נתפסו כשוות לנשים עבריות, אלא כגביעי מלחמה, ולפיכך לא היו לחוטפיהן נקיפות מצפון לעסוק באלימות מינית.[14] עם זאת, הצו המקראי לא אומר במפורש כי המלחמה המדוברת היא נגד לא-עברים, אלא נגד "אויבים" מונח גנרי, מונח המשמש בהתייחסות לבני ישראל וגם לזרים,[15] כאשר התנ"ך מתאר בהמשך גם מספר מלחמות בין שבטי ישראל השונים.[16]
חז"ל בארו את טעם הלכות אשת יפת תואר בנימוק: ”לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע – מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'). כלומר, כשם שמוטב לאכול בהמה שעומדת למות אך נשחטה כדין, שזהו איסור קל, מלאכול נבלה, שזהו איסור תורה חמור, כך מוטב לאפשר לחייל לבוא על השבויה במסגרת היתר 'אשת יפת תואר', מאשר שינהג בה כשפחת מין או ימכור אותה לעבדות או לבית בושת כפי שהיה מקובל לנהוג בשבויות בקרב העמים המנצחים במלחמות.[17][18] לפי דעה זו הטקסט בספר דברים כ"א יב-י"ג (המבהיר שעל האשה השבויה לגלח את ראשה, לבלות חודש אבלות וכו' לפני הנישואין) נועדו להפחית את רצונו של הגבר החוטף לקחתה לאישה.[19]
עבדים נמלטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר דברים אוסר על בני ישראל למסור עבדים נמלטים לאדוניהם או לשלוט בהם, ומורה כי יש לאפשר לבורחים אלו להתגורר היכן שהם רוצים.[20] אף על פי שקריאה מילולית תצביע על כך שהדבר חל על עבדים מכל הלאומים והמקומות, המשנה ופרשנים רבים רואים את הכלל בתחולה מצומצמת בהרבה, רק על אותם עבדים הנמלטים מחוץ לשטח ישראל לתוכו.[21] נימוק זה שימש את ההנהגה הדתית והשלטונית במדינות תומכות העבדות בדרום ארצות הברית, עד ביטול העבדות, כאשר תמכו בעבדות ובחוקי העבד הנמלט, תוך הסתמכות על התנ"ך כמקור מוסרי.
עבדות מלידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפשר היה גם להיוולד לעבדות. אם עבד ישראלי קיבל אישה (שפחה) מבעליו, אז האישה וכל הילדים שנבעו מהאיחוד יישארו רכוש בעליו, כמפורט בסוגיית עבד עברי שרבו מסר לו שפחה כנענית.[22] אף על פי שלא צוין לאום, הפרשנים התאולוגים מהמאה ה-18 ג'ון גיל (1697–1771) ואדם קלארק הציעו שהדבר מתייחס רק לפילגשים כנעניים.[23][24]
עבדות חוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לשאר המזרח הקדום, מערכות המשפט של בני ישראל חילקו את העבדים לקטגוריות שונות: בקביעה מי צריך להרוויח מהתערבותם, מערכות המשפט ערכו שתי הבחנות חשובות: בין עבדי חוב ומיטלטלין, ובין עבדים מלידה - תינוקות שנולדו לעבדים.
השלטונות התערבו בראש ובראשונה כדי להגן על הקטגוריה הראשונה, עבדי חוב, אזרחים שנקלעו לתקופות קשות ונאלצו למכור את עצמם או את ילדיהם לעבדות עקב חוב או רעב."[25]
עוני, ובאופן כללי יותר חוסר ביטחון כלכלי, אילצו אנשים מסוימים להגיע למצב של עבדות חוב (Debt bondage). במזרח הקדום, נשים וילדים (שאינם בוגרים) היו כמעט ללא זכויות, ולעיתים נמכרו לעבדות על ידי הבעל או האב מסיבות כלכליות. עדות לנקודת מבט זו מצויה כבר בקוד חמורבי, המתיר לחייבים למכור את נשותיהם וילדיהם לעבדות זמנית, הנמשכת לכל היותר שלוש שנים. גם ספר ויקרא מציג זאת, ומאפשר לתושבי חוץ למכור את ילדיהם ומשפחותיהם לבני ישראל, אם כי לא מוטלת הגבלה על משך העבדות.[26] ספר ויקרא מרחיב באופן ניכר על עבדות החוב. ניתן לייחס את ההרחבה התחום זה למיסוי גבוה, הלוואות בריבית גבוהה, ומונופול של מעטים על משאבים.[3]
עבדי חוב היו אחת משתי הקטגוריות של עבדים בחברה היהודית העתיקה. כפי שהשם מרמז, אנשים אלה מכרו את עצמם לעבדות, לרוב באופן זמני, כדי לשלם חובות שצברו.[1] אנשים אלו לא היו במצב זה לצמיתות, עבדו במהלך שעות היום בשדה, ולרוב שוחררו לאחר שש עד שבע שנים, שבהן היוותה עבודתם ללא שכר סוג של החזר החוב.
עבדי עד, לעומת זאת ("עבדים מלאים", שעבדו ללא קבלת שכר) היו פחות נפוצים והיו בדרך כלל שבויי מלחמה שלא שמרו על זכות הגאולה הפרטנית. עבדי שכר עסקו בעבודות במשרה מלאה, במשך כל שעות היממה, לעיתים קרובות בתפקיד ביתי.[1]
עבדות מינית וזוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שתי מילים בלשון המקרא שימשו על מנת לתאר עבדות של נשים: "אָמָה" ו"שִׁפְחָה".[27] בהתבסס על השימושים בטקסטים שונים, נראה שלמילים יש אותן קונוטציות והן משמשות שם נרדף, כלומר של היותן אובייקט מיני, אם כי נראה שהמילים עצמן הן ממוצא אתני או לשוני שונה. מאחר שמעמדן של נשים באותה תקופה היה נמוך ביותר, היה למעשה היחס לנשים שהיו שפחות, דומה לנשים "בנות חורין" נשואות, כאשר התלות בגבר וחובתה לבצע את מטלות הבית ולספק את צרכיו המיניים היו דומים.[27] עם זאת, החברה מתייחסת בכבוד רב יותר לנשים נשואות, הייתה לבעליהם "בעלות מינית" עליהן (רק הבעל רשאי היה לקיים עמן יחסי מין), והן היו רשאיות בתנאים מסוימים להתגרש ולחזור לאביהן; זאת בניגוד לשפחות שלא הייתה להן כל בחירה. לשפחות היו שני תפקידים ספציפיים: שימוש מיני וליווי חברתי.[27] יכולות הרבייה שלהם הוערכו במסגרת תפקידיהם בתוך המשפחה. נישואים עם שפחות נחשבו כדבר לגטימי, אף כי לא תמיד היו מקובלים. למעשה, נישואים לשפחה הפחיתו את ניצולה המיני, כאשר הפכו את הבעלות עליה, כולל הבעלות המינית, לבלעדית על ידי הבעל. זאת בעוד שפחות אחרות היו מותרות לכל גבר בסביבה ממשפחת האדונים, ללא הגבלה. שפחות שנישאו לאדון זכו ליחס של נשים נשואות יותר מאשר לעבדים. עם זאת, ההחלטה אם הילדים המשותפים יהיו בני חורין או עבדים, הייתה נתונה לבעלה, בעליה של אותה שפחה.[27]
עבדות מינית, או מכירתה של אישה לעבדות למטרות מין, הייתה נפוצה בעולם העתיק. לאורך תקופת המקרא, לקיחת נשים מרובות מתועדת פעמים רבות.[28] אב עברי יכול היה למכור את בנותיו הרווקות לשעבוד, כעבדים (שפחות אמות), מתוך ציפייה או הבנה שהאדון שרכש אותן, או בניו, יוכלו בסופו של דבר לשאתן לנשים, דבר שיבטיח את עתידן (כמו בשמות כ"א:7-11). ) הפרשנים היהודים והנוצרים כאחד, מתייחסים לאמה עברייה כמכירת בת, שלא הגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום, וכאשר המכירה היא מתוך עוני.[29]
"וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה -- לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר-לוֹ יְעָדָהּ -- וְהֶפְדָּהּ. לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ-בָהּ. וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה -- כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ. אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף."
— שמות כ"א ז-י"א
היחס אל אמה שנמכרה לעבדות היה רגיש, אך עדיין דינה כדין עבד במקרים מסוימים. גם במקרה בו היא מובטחת לגבר אחר, במקרה שבו לדוגמה, נאנסה לא הוחל עונש מוות על הפוגע בה, מאחר שלא נחשבה אדם חופשי.
"וְאִישׁ כִּי-יִשְׁכַּב אֶת-אִשָּׁה שִׁכְבַת-זֶרַע, וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה, אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן-לָהּ --בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה, לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה."
— ויקרא, י"ט, כ
שיעבוד קבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקרא מבחין בין שני סוג עבדים.
- עבדים כנענים, או נוכריים, "עבדי עד" שנשבו במלחמה, או צאצאיהם שנולדו כעבדים.
- עבדים עבריים, מבני ישראל, שהיו עבדי חוב. אותם עבריים מכרו את עצמם או נמכרו על ידי אביהם לעבדות, עקב מצב כלכלי קשה. עבדים אלה, שנקראים בתנ"ך עבד עברי, היו כפי הנראה רוב העבדים בתקופת המקרא, ועיקר האיסורים והציוויים במקרא מכוונים אליהם. הם זכו לתנאים משופרים, ולשחרור לאחר שבע שנים. למעשה, המקרא מדגיש כי חל איסור להתייחס אליהם ביחס השמור לעבדים, כלומר לעבדים נוכריים.[30]
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ, עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ".
— ויקרא כה, לט-מ
המילים "לא תעבוד בו עבודת עבד" אוסרות במפורש עבדות בעלת אופי רודני ובלתי הומני, שהיא היחס הנורמטיבי אליו היו חשופים עבדים (נוכריים, כנענים). מכאן, שהתייחסות כזאת לעבד כנעני הייתה דבר שבשגרה. לעומת העבד הכנעני, נשללת ההגדרה של עבד עברי כ"רכוש" של האדון: "כתושב וכשכיר יהיה עמך". כלומר העבד אינו יותר מפועל רגיל, פרט לכך שזמן עבודתו מוארך, ושאינו מקבל תשלום. ומצד שני, תמורת עבודתו, אמור בעליו לדאוג לצרכיו.[31]
עבדים עבריים אמורים להשתחרר תוך זמן קצוב: עד שנת השמיטה או בשנה השביעית לשירותם, המוקדם מבין השניים. המקרא מאפשר לעבדים עבריים, לוותר מרצונם על מעמדם כעבדים בשנה השביעית ולהיות עבדים קבועים - ללא תאריך שחרור. עליהם ליזום זאת מרצונם, ואין מדובר בברירת מחדל. החוק מחייב שהעבדים יאשרו את הרצון הזה "לפני אלוהים", ולאחר שעשו זאת, עבדים היו צריכים להכניס מרצע דרך אוזנם לתוך עמוד דלת על ידי אדונם.[32] טקס זה היה נפוץ בכל המזרח הקדום, והיה מקובל אצל עבדי חוב, גם על ידי המסופוטמים, הלידיים והערבים ;[33] בעולם השמי, האוזן סימלה ציות (כפי שהלב מסמל רגש, בעולם המערבי המודרני), ותנוך אוזן מחורר סימן עבדות. גם כאשר ויתרו על זכותם לצאת לחופשי והתחייבו להישאר עבדים לצמיתות, היחס אליהם נותר כאל עבדים עבריים.
המקרא אינו מתייחס באותו אופן ל"עבד כנעני" - שבויי מלחמה גברים שנלקחו לעבדות (פרט לאשת יפת תואר) או לצאצאיהם שהם עבדים מלידה. אותם עבדים אכן נחשבים כרכוש ונעדרי זכויות, כמקובל בעולם העתיק, והמקרא פחות מתייחס לזכויותיהם. עבד כנעני, בין השאר, מחויב לעבור גיור חלקי ליהדות, הכולל ברית מילה, מבלי שעמדתו בעניין נשמעת. חז"ל שפירשו את המקרא אמנם דרשו כי אין להתעמר בעבד הכנעני, אך הדברים אינם מוזכרים בטקסט המקראי.
סחר בעבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדינים הנוגעים לעבדים נוכריים בספר ויקרא מקבלים כמובן מאליו את עובדת הסחר בעבדים (slave trade). במסגרת הוראותיה שלא להתעלל בעבד העברי, מבהיר הטקסט המקראי את ההבדל. המקרא מתייחס לסחר בעבדים כאל חלק ממציאות החיים. עבדים כנעניים, שאינם "עבד עברי", נחשבים סוג של רכוש שניתן למכור, לרכוש ולהעביר בירושה. למעשה, כאשר המקרא קורא להתייחס לעבד העברי בתנאים משופרים, הוא מבהיר במפורש כי הדבר הוא בניגוד לעבדים כנענים או נוכריים.
"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ, לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, יִהְיֶה עִמָּךְ; עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל, יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא, מֵעִמָּךְ--הוּא, וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב, אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו, יָשׁוּב. כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ, מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ. וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ: מֵאֵת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם--מֵהֶם תִּקְנוּ, עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ, וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה--לְעֹלָם, בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ."
— ויקרא כ"ה, פסוק ל"ט - מ"ו
תנאי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עשרת הדיברות מבהירות ששמירת השבת הייתה מצופה לא רק מבני ישראל, אלא גם מעבדיהם.
וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
— שמות כ', פסוק ט
ספר דברים, המאוחר יותר, מורה שיש לאפשר לעבדים לחגוג אף את חג הסוכות.
"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."
— דברים ט"ז, פסוק י"ג - י"ד
ציוויים אלה תרמו לכך שגם בעבדות בארצות הברית, בה לא היו כל זכויות אדם לעבדים, נהגו רוב בעלי העבדים, המאמינים בכתבי הקודש, לאפשר לעבדים את יום המנוחה בימי א'.
ספר ויקרא מורה שבמהלך שנת השבתון, עבדים ואדוניהם צריכים לאכול מזון שהאדמה מניבה, מבלי שיעבדו אותם. מצווה זו לא לעבוד את האדמה מכוונת לבעל הקרקע ואינה מזכירה עבדים, אך פסוקים אחרים מרמזים שלא זורעים תוצרת על ידי איש בשנה זו, ומצווים שהארץ חייבת "לשכב באדמה". לא מוזכר אם עבדים מקבלים מנוחה מעבודה שאינה חקלאית במהלך שנה זו.
בניגוד לספרים האחרים, ספר ויקרא אינו מזכיר את שחרור העבד העברי לאחר שש שנים, אלא פשוט נותן את ההוראה המעורפלת שאין להכריח את העבד העברי לעבוד בקפדנות. "לֹא-תִרְדֶּה בוֹ, בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ, מֵאֱלֹהֶיךָ",[34] " כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה, יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ."[35] הרמב"ם טוען שיש לפרש זאת כאיסור על עבודה לנצח ללא הגבלה, או על מתן עבודות לעבד שאין להן סיבה משמעותית והן חסרות טעם.[36][37]
המקרא מדבר גם על מקרה מיוחד בו אדם החייב כספים לאחרים ואינו יכול להחזירם, מוכר עצמו כעבד לנושה שלו, כ"עבד חוב". ספר ויקרא מציין כי במצב זה אין להכריח את החייב לעשות מלאכת עבדים, אלא יש להתייחס אליו כאל שכיר: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ, לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד".[38][37]
פגיעה ופיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר שמות מספק תיאור ישיר יותר להגנה עם גופו ובריאותו של העבד, כולל אל העבד הנוכרי, ובכך שונה לטובה מהיחס אל עבדים בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה האנושית. הכתוב אינו אוסר על ענישה פיזית של העבד, אך מזהיר מפני פגיעה בלתי הפיכה בו. הטקסט שם מקביל את העיקרון המוסרי של מידה כנגד מידה הבסיסי ( ...עין תחת עין, שן תחת שן... ),[39] גם לעבדיו של האדם, כדי להבהיר שכאשר עבדים נפגעים באופן משמעותי על ידי אדוניהם, עליו לפצות גם אותם על ידי שחרורם. שתי הדוגמאות שמביא הטקסט המקראי הן: פגיעה חמורה בעין או בשן. "וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם-שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ-שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ."[40]
טקסט זה דומה ומשלים טקסט קדום של חוקי חמורבי, המורה שכאשר נגרמת פגיעה של אדם באדם אחר, הנמצא במעמד חברתי נמוך ממנו, יש לתת לו פיצוי כספי, במקום העיקרון של "מידה כנגד מידה". יוסף בן מתתיהו, שחי מאות שנים לאחר תום תקופת המקרא, מציין שעד זמנו היה מקובל לשלם קנס לעבד שנפגע קשות, במקום לאפשר לו להשיב מידה כנגד מידה ולפגוע פיזית באדונו.[41] רמב"ן טוען שהמקרא מחייב במקרה כזה לשחרר את העבד שנפגע[36]
שחרור כתוצאה מפגיעה בשן ובעין הוא היוצא דופן. במקרים אחרים היחס אל העבד הוא כאל רכוש בעליו, ופגיעה בו נחשבת כפגיעה בבעליו. החוק החיתי והחוק הבבלי הקדומים מציינים שניהם שאם עבד נפגע על ידי צד שלישי, מחויב הצד השלישי חייב לפצות כספית את הבעלים, ולא את העבד.[42] הדבר דומה למדי לרשום בספר שמות: אם שור (השייך לצד שלישי) פוגע בעבד, חייב בעל השור לשלם לבעליו של העבד קנס כספי, והשור עצמו יומת. "אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה--כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים, יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר, יִסָּקֵל."[43] כלומר היחס כאן אל העבד הנוכרי הוא כאל רכוש בעליו.
אלימות מצד הבעלים כלפי העבד מותרת, בהיותם רכושו. אמנם, רצח של עבד על ידי בעלים נאסר במפורש בספר שמות. אך הכתוב מסייג זאת. בעוד שהכאת אדם חופשי למוות היא דבר אסור שעונשו מוות[44]; הכאת עבד למוות נאסרת רק אם הוכה קשות במטרה להורגו. במקרה בו העבד שורד יום או יומיים מאז הכאתו, ורק אז מת, בעליו אינו מחויב בדבר, מאחר שהעבד הוא רכושו.
"וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. אַךְ אִם-יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, יַעֲמֹד, לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא."
— שמות כ"א, פסוק כ - כ"א
אברהם בן נתן, מחכמי פרובנס, בן המאה ה-12, וכן הרמב"ם, טוענים שהביטוי "נקום יינקם" מרמז על עונש מוות,[36][37] אך חוקרים אחרים סבורים כי מתואר כאן עונש קל יותר.[45]
שחרור מעבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל לשחרור העבד העברי בשנת השמיטה, הטקסט המקראי קובע כי עבד עברי ישוחרר לא יאוחר משש שנים לאחר תחילת עבודתו.[46] עם זאת, הדבר אינו כולל עבדים נוכרים, שאינם עבריים, ובאופן ספציפי מוציא את בנות ישראל שנמכרו לעבדות על ידי אבותיהן, משחרור אוטומטי כזו בשנה השביעית. האמה העברייה נמכרה כדי שתהיה לבעלים או לאחד מבניו אופציה לשאתה לאישה; ואם לא נעשה כן, יש להתיר לפדותם. גם במקרה בו הנישואין התקיימו, ניתן לשחרר את האמה העברייה לחופשי אם בעלה התרשל בהתחייבויותיו הזוגיות הבסיסיות.[47]
עם זאת, ספר שמות המאוחר יותר, וכן ספר ירמיהו, סותרים אלמנטים של הוראה זו,[48],[36] בהרחבת המחזור האוטומטי בשנה השביעית לשני המינים.[49]
ההבדל בין היחס לעבד העברי ליחס לעבד הנוכרי אינו רק בעצם השחרור הקצוב בתום שש שנים או שנת השמיטה. הטקסט מורה לפצות את העבד העברי עם שחרורו בסחורה ופיצוי כספי נרחבים.
"כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִית, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..."
— דברים ט"ו, פסוקים י"ב עד ט"ז
לפי הנביא ירמיהו, בספרות הנביאים, אחד מחטאיו הגדולים של עם ישראל היה אי התייחסות הולמת לעבדים העבריים ואי שחרורם בתום שש השנים כנדרש.
"וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי, כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ; וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם. וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹר, אִישׁ לְרֵעֵהוּ; וַתִּכְרְתוּ בְרִית, לְפָנַי, בַּבַּיִת, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ."
— ירמיהו ל"ד, פסוק י"ב - י"ז
עבדים עבריים יכולים להשתחרר לפי המקרא אף לפני תום שש השנים או השמיטה, במידה שיקנו את חירותם על ידי תשלום סכום השווה לשכר הכולל של עובד שכיר לאורך כל התקופה שנותרה עד היובל הבא (דבר שעשוי להיות גם עד 49 שנות שכר). בנוסף, גם קרובי דם של העבד הורשו לקנות את חירותו של העבד, והמקרא מברך על כך ורואה זאת כגמילות חסדים חשובה. (גואל).
אידאולוגיה כנגד העבדות, וביטולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעטים פסוקי המקרא המעידים על אידאולוגיה שהתנגדה לעצם קיום העבדות ורואה בכך עוול, ומעט פסוקים אלה נמצאים רק בספרי הנביאים, ולא בספרים אחרים בתנ"ך. אותם נביאים קצפו על אכזריותה של העבדות והטיפו לתנאים אנושים יותר, אך לא לביטולה.[50]
בנוגע לעבדי חוב - עבד עברי, למרות החובה בכתובים לשחררו לאחר שש שנים או בשנת השמיטה, כפי הנראה לא נהגו כך והיו בעלי חוב רבים שלא שחררו את עבדי החוב כנדרש. הנביא נחמיה למשל נזף אף הוא בבני ישראל העשירים של ימיו על כך שהם ממשיכים להחזיק בעבדים ישראלים, ודרש לחדול מכך.[51][52] לפי האנציקלופדיה היהודית, מוסד "העבד העברי" בוטל על ידי הנביאים לאחר חורבן בית המקדש הראשון[53]
לעומת מוסד עבדי החוב - העבד העברי, הרי שמוסד העבדות הכללי ("עבדים נוכריים") המשיך עוד זמן רב לאחר תום תקופת המקרא, במשך רוב חייה של התרבות האנשוית, ועד המאה ה-19.
היחס לעבדות בברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הברית החדשה היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים, ומכילה 27 ספרים. הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו, כתבי איגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס), וספרים נוספים.
גם בתקופה בה נכתבה הברית החדשה, היה מוסד העבדות תופעה חברתית קיימת ולגיטימית, ובהתאם מוזכרת בה העבדות מספר פעמים.
ספרי הבשורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישוע, בספרי הבשורות מתייחס מספר פעמים לעבדות, אמנם כמצב טבעי וקיים, אך מתוך הומאניות, יחס אנושי ורצון לראות את העבד כאדם. לדוגמה, ריפוי עבדו של שר המאה, ריפוי אוזנו של עבד הכוהן הגדול. במשלים שלו התייחס ישוע לעבדות: הבן האובד, משל כיכרי הכסף, משל העבד שלא מחל, ומשל בעל הכרם. ככלל, תורתו של ישוע על עבדות היא כי יש לחוס על העבד ולנהוג עמו באופן הוגן, והחס על העבד יזכה לתמורה משמיים.
באופן פרדוקסלי, תומכי העבדות הנוצריים במהלך השנים, ואף עד המאה ה-19 במדינות הדרום של ארצות הברית, בחרו להתייחס במקרה זה יותר דווקא לציוויי הברית הישנה בתנ"ך, המתייחסים לעבדות כדבר נורמטיבי; ופחות לדבריו של ישוע בברית החדשה, הרואים בעבדות דבר מגונה.
השקפתו של ישוע על העבדות משווה את היחסים בין אלוהים למין האנושי, ליחסים של אדון ועבדיו. שלושה מקרים שבהם ישוע מעביר דעה זו כוללים:
מתי 18:21-35: משל העבד שלא מחל, שבו ישוע משווה את היחסים בין האל לבני האדם, כיחס של אדון לעבדיו.
מתי 20:20-28: רשומות מספר הערות בהן ישוע מכיר בכך שצריך להיות עבד כדי להיות "ראשון" בין הנפטרים הנכנסים לגן עדן.
מתי 24:36-51: משל ישוע על העבד הנאמן, שבו ישוע שוב משווה את היחסים בין אלוהים למין האנושי לזה של אדון ועבדיו. וכן הלאה.
איגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוגיית העבדות מופיעה גם באיגרות, אם כי לעיתים באופן מעט שונה. במכתביו של פאולוס, הוא מניע את העבדים הנוצרים המוקדמים להישאר נאמנים וצייתנים לאדוניהם כפי שהם למשיח. באיגרת אל האפסים 6:5-8 כותב פאולוס, "עבדים, היו צייתנים לאדוניכם האנושיים בפחד וברעד, בכנות הלב, כמו למשיח", כלומר פאולוס מורה לעבדים לציית לאדונם. הצהרות דומות לגבי עבדים צייתנים ניתן למצוא בהאיגרת אל הקולוסים ג':22-24, האיגרת הראשונה אל טימותיוס א' 6:1-2, והאיגרת אל טיטוס ב':9-10. ב-האיגרת אל הקולוסים 4:1 מייעץ פאולוס לחברי הכנסייה, שהם אדוני עבדים, "להתייחס לעבדיכם בצדק ובהגינות, תוך שהם מבינים שגם לכם יש אדון בשמים". בנוסף לעצותיו של פאולוס לאדונים ולעבדים, הוא משתמש בעבדות כמטאפורה. בהאיגרת אל הרומאים 1:1 מכנה פאולוס את עצמו "עבד של ישוע המשיח" ומאוחר יותר באיגרת אל הרומאים 6:18 פאולוס כותב "השתחררתם מהחטא והפכתם לעבדים לצדק".[54][55] גם בהאיגרת אל הגלטים, פאולוס כותב על טבעה של העבדות בתוך מלכות אלוהים. בגלטים ג':28 נאמר: "אין יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן חורין, אין זכר ואין נקבה; כי כולכם אחד במשיח ישוע." וכן הלאה.
האיגרת אל פילימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיגרת לפילימון הפכה לטקסט חשוב ביחס לעבדות; נעשה בו שימוש בעיקר על ידי המתנגדים לה.[56] באיגרת כותב פאולוס לפילמון, שהוא מחזיר אליו את אונסימוס הקדוש, עבד נמלט; עם זאת, פאולוס גם מפציר בפילימון להתייחס לאוניסימוס, שלדבריו הוא רואה כבן, לא כעבד אלא כאח אהוב המאמין במשיח. פילימון מתבקש להתייחס לאוניסימוס כפי שהיה מתייחס אליו. לפי המסורת הקתולית, בהמשך לאותה איגרת, פילימון שחרר את אונסימוס.[57]
ויכוחי המאה התשע עשרה על ביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ייצוג העבדות בתנ"ך, היה נושא לדיונים ממושכים וסוערים במאה ה-19, כבסיס ערכי או היעדרו, בנוגע לעבדות בארצות הברית. שני הצדדים, הן תומכי העבדות והן המתנגדים לה, נוצריים מאמינים ברובם, נעזרו בכתבי הקודש, הן אלה שבברית הישנה (תנ"ך) והן אלה שבברית החדשה, לתיקוף עמדותיהם. טענה שהועלתה שוב ושוב היא שהעבדות המוזכרת בתנ"ך שונה בתכלית מעבדות המיטלטלין הנהוגה בדרום ארצות הברית של אמריקה, ושבמקרים מסוימים המילה "עבד" היא תרגום שגוי. למשל, לעבדים עבריים בתקופת המקרא והתלמוד היו זכויות רבות שלא היו לעבדים באמריקה, כולל הדרישה שעבדים עבריים ישוחררו לאחר שבע שנות עבדות. (בניגוד לעבדים הנוכריים).
מאחר שהנוצרים ראו עצמם כממשיכי דרכם הרוחניים והאמוניים של בני ישראל המקראיים, נשאלה השאלה, האם עבדים שקיבלו עליהם את הנצרות (כלומר רוב מוחלט של העבדים במאה ה-19 בארצות הברית) נחשבים מבחינה רוחנית כעבריים, או כנוכריים, מבחינת היחס אליהם והצורך לשחררם, אל מול הזכות להשאירם כעבדים.
סוגיה נוספת היא בעובדה כי התנ"ך לא מתייחס כלל למוצא או לגזע, ואין קורלציה או מתאם בתנ"ך בין עבדות לבין מוצא אפריקאי. למעשה, הפסוק היחיד המדבר על מוצא ומתייחס לעבדות, מציין את השם "כנען", ולא את השם "חם", שהוא המקור המיוחס לעמי אפריקה, בפסוק "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו."[58]
העבדות במאה ה-19 הייתה שונה גם מהעבדות ברומא עתיקה, שאף אליה נשאו עיניים תומכי העבדות במאה ה-19.
עבדים ביוון וברומי בעת העתיקה, מעבר לכך שלא היו דווקא ממוצא אפריקאי, גם יכלו לפדות את עצמם בכסף, גם אם בכסף רב מאוד, ולצאת ממוסד העבדות. ידוע כי ברומי העתיקה היו עבדים לשעבר שקיבלו אזרחות רומית, וחלקם הגיע בהמשך ימיו לסטטוס חברתי גבוה. זאת בניגוד לעבדות בארצות הברית, בה היו העבדים אך ורק אנשים ממוצא אפריקאי, וכמעט שלא הייתה בה יכולת למוביליות (התניידות) חברתית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Tsai, Daisy Yulin (2014). Human Rights in Deuteronomy: With Special Focus on Slave Laws. BZAW. Vol. 464. De Gruyter. ISBN 978-3-11-036320-3.
- ^ מערכות יחסים כאלה של אדון עם שפחה נחשבו לגיטימיות, והילדים זכו לכל הזכויות בדומה לשאר ילדיו של האדם בעל העבדים. הלגיטימציה של קיום יחסים מיניים עם פילגש התקיים גם לאחר תקופת המקרא, עוד בעולם המוסלמי הפרה-מודרני, ורבים משליטי הח'ליפות העבאסית והאימפריה העות'מאנית נולדו מתוך מערכות יחסים כאלה. גם במדינות הדרום של ארצות הברית, עד המאה ה-19, לפני ההכרזה על ביטול העבדות, היה מקובל הנוהג של קיום יחסים מיניים של עם שפחה, לרוב בכפייה, אלא שבמקרה זה נותרו הילדים המשותפים במעמד של עבדים. (יעקב מילגרום, "ויקרא - ספר הפולחן והמוסר", הוצאת ביאליק, 2014, פרק כה - "התשובה הכוהנית לעוולות החברתיות", עמ' 292-295)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Hezser, Catherine (2005). Jewish Slavery in Antiquity. Oxford. ISBN 9780199280865.
- ^ Stringfellow, A Scriptural defense of slavery, 1856
- ^ Raymund Harris, Scriptural researches on the licitness of the slave, (Liverpool: H. Hodgson, 1788)
- ^ John R. McKivigan, Mitchell Snay, Religion and the Antebellum Debate Over Slavery
- ^ George B. Cheever, D.DGod Against Slavery, p. 140
- ^ ;Mendelsohn I. "Slavery on the ancient Near East", New York 1949' pp.383-391 בתוך: יעקב מילגרום, "ויקרא - ספר הפולחן והמוסר", הוצאת ביאליק, 2014, פרק כה - "התשובה הכוהנית לעוולות החברתיות", עמ' 292-295
- ^ *התנ"ך* לפי הנוצרים
- ^ Anchor Bible Dictionary, David Noel Freedman (main ed.), DoubleDay:1992
- ^ Brown, Ken (Spring 2015). "Vengeance and Vindication in Numbers 31". Journal of Biblical Literature. 134 (1): 65–84. doi:10.15699/jbl.1341.2015.2561.
- ^ Washington, Harold C. (1998). "Lest He Die in the Battle and Another Man Take Her: Violence and the Construction of Gender in the Laws of Deuteronomy 20–22". Gender and Law in the Hebrew Bible and the Ancient Near East: 186–213.
- ^ להרחבה על התחום ראו בוויקיפדיה באנגלית את הערך Genocidal_rape
- ^ Rey, M.I. "Reexamination of the Foreign Female Captive: Deuteronomy 21:10–14 as a Case of Genocidal Rape". Journal of Feminist Studies in Religion. 32 (1): 37–53. doi:10.2979/jfemistudreli.32.1.04.
- ^ 1 Samuel 18:29, 25:22; 1 Kings 21:20; etc.
- ^ Judges 20; 1 Kings 12:21, 15, etc.
- ^ Kiddushin 22a; Rashi Deuteronomy 21:11 ("The Torah only spoke to oppose the evil inclination: if [God] did not permit her, he would take her in violation of the law")
- ^ Israel Zvi Gilat, "'Conquest by War' in Jewish Law: The Beautiful Woman Case", Netanya Academic College School of Law
- ^ Abarbanel, commentary to Deuteronomy 21
- ^ דברים כ"ג פסוק ט"ז
- ^ Keil and Delitzsch OT Commentary on Deuteronomy 23, accessed 28 December 2015
- ^ שמות כ"א, פסוקים א-ד
- ^ "Exodus 21 - John Gill's Exposition of the Bible - Bible Commentary". www.ewordtoday.com. נבדק ב-15 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Adam Clarke's Bible Commentary - Exodus 21". www.godrules.net. נבדק ב-15 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ A History of Ancient Near Eastern Law (2 vols). Raymond Westbrook (ed). Brill:2003
- ^ ויקרא כ"ה מ"ד
- ^ 1 2 3 4 Kriger, Diane (2011). Judaism and Jewish Life : Sex Rewarded, Sex Punished : A Study of the Status 'Female Slave' in Early Jewish Law. Brighton MA: Academic Studies Press.
- ^ David Noel Freedman, Allen C. Myers, Astrid B. Beck, Eerdmans dictionary of the Bible, p. 273
- ^ "Exodus 21:7 Commentary - John Gill's Exposition of the Bible". Bible Study Tools. נבדק ב-15 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ שבויי מלחמה או צאצאיהם עבדים מלידה
- ^ עבדות ביהדות, אתר "לדעת להאמין"
- ^ שמות כ"א ו'
- ^ Benzinger, Immanuel (1903). Encyclopædia Biblica. Vol. 4. columns 4653–4658. New York: MacMillan.
- ^ ויקרא כ"ה פסוק מ"ג
- ^ ויקרא כ"ה פסוק נ"ג - נ"ד
- ^ 1 2 3 4 Jewish Encyclopedia (1901), article on Law, Codification of
- ^ 1 2 3 Maimonides, Mishneh Torah
- ^ ויקרא כ"ה פסוק ל"ט
- ^ שמות כ"א פסוק כ"ד
- ^ שמות כ"א, פסוק כ"ו - כ"ז
- ^ Josephus, Antiquities of the Jews, 4:8:35
- ^ Peake's commentary on the Bible (1962), on Exodus 21:18-27
- ^ שמות כ"א פסוק ל"ב
- ^ שמות כ"א, פסוק י"ב
- ^ Jewish Encyclopedia (1901), article on Avenger of Blood
- ^ שמות כ"א, פסוק ב
- ^ שמות כ"א, פסוק ז' עד י"א
- ^ William Edward Addis, The Documents Of The Hexateuch (2006), Volume 2
- ^ דברים ט"ו פסוק י"ב; ירמיהו ל"ד, פסוקים ט', י"ד
- ^ יעקב מילגרום, "ויקרא - ספר הפולחן והמוסר", הוצאת ביאליק, 2014, פרק כה - "התשובה הכוהנית לעוולות החברתיות", עמ' 292-295
- ^ נחמיה, פסוק 5
- ^ Chabad: Nehemiah 5
- ^ Jewish Encyclopedia: Antislavery Movement and the Jews: Emancipation in the Bible
- ^ Romans 1:1
- ^ "Romans 6:18". www.usccb.org. נבדק ב-2020-05-03.
- ^ Rev. George B. Cheever, D.D., God Against Slavery (1857)
- ^ Catholic.Com: St. Onesimus
- ^ פרשת נח, בראשית ט', פסוק כ"ה
| עבדות | ||
|---|---|---|
| עבדות מודרנית | סחר בבני אדם • שימוש צבאי בילדים ובנערים • גיוס חובה • סחר בילדים • סחר במין • תיירות מין • עבדות מין • חטיפת נשים • עבדות חוב בדרום מזרח אסיה | .jpg)
|
| היסטוריה | צמיתות • שוק עבדים • תמיכה בעבדות • עבדות בתנ"ך • עבד עברי • ביוון העתיקה • ברומא העתיקה • ספינת עבדים • עבדות בסין • עבדות ברוסיה • עבדות באימפריה העות'מאנית • סחר העבדים הערבי • עבדות באסלאם • עבדות באפריקה • סחר העבדים האטלנטי • עבדות בברזיל • עבדות בקובה • עבדות בארצות הברית • מדינת קונגו החופשית | |
| התנגדות לעבדות | התנועה לביטול העבדות • ציר זמן של ביטול העבדות והצמיתות• חוק סחר העבדים 1807 • מרד העבדים בהאיטי • מסילת הרכבת המחתרתית • חוק העבד הנמלט 1850 • מלחמת האזרחים האמריקנית • התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית • ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם | |
| עבדות בתרבות | אוהל הדוד תום • שורשים • הרפתקאותיו של האקלברי פין • 12 שנים של עבדות | |
